יישובים סוריים נטושים ברמת הגולן
קיימים עשרות יישובים סוריים נטושים ברמת הגולן. לפני מלחמת ששת הימים, רמת הגולן הייתה מיושבת כולה. היו בה 163 יישובים, בהם 2 ערים, ו-108 חוות חקלאיות, שכונו "מזרעות". על פי אומדן משנת 1966, האוכלוסייה הסורית ברמת הגולן מנתה 147,613 תושבים. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל מסוריה שטח של כ-1,250 קמ"ר מרמת הגולן, שהוא כ-70% משטח הרמה, ורוב התושבים נמלטו מאימת הקרבות ולא הורשו לחזור לבתיהם. קיימות מספר עדויות על אזרחים סורים שפונו לקוניטרה על ידי חיילי צה"ל, ומשם גורשו באוטובוסים לסוריה. במספר כפרים התושבים פונו על ידי כוחות צבא סוריה שהשתלטו על הכפר.
ב-10 ביוני 1967 הוחל על רמת הגולן ממשל צבאי. המושל הצבאי הטיל עוצר על כל שטח הרמה, וגירש ממנה את מעט האזרחים שנותרו, למעט יישובי דרוזים. לאחר מכן הרס צה"ל את המבנים ברוב היישובים הנטושים.
רקע: רמת הגולן לפני 1967
עד שנת 1964 נכללו שטחי הגולן במחוזות סוריה: צפון הרמה היה חלק ממחוז ריף דמשק, ודרום הרמה היה חלק ממחוז דרעא. בשנת 1964 הוקם מחוז קוניטרה, שכלל את כל רמת הגולן. במחוז היו שתי נפות: נפת קוניטרה ונפת פיק. במחוז נמנו 163 יישובים (כולל 2 ערים) ו-108 חוות. על פי אומדן משנת 1966, האוכלוסייה הסורית ברמת הגולן מנתה 147,613 תושבים[1].
כלכלת הגולן שגשגה תחת השלטון הסורי. נתונים משנת 1966 מלמדים שבחוות ברמת הגולן היו מעל למיליון כבשים ועיזים, 3,700 פרות, וכן תרנגולות, סוסים ובעלי חיים אחרים. החוות הניבו כמות גדולה של מספוא, ירקות, חלב, צמר, דבש וביצים. כמו כן היו באזור בתי ספר, מרכזי מסחר ותחנות משטרה.
אוכלוסיית רמת הגולן הייתה מגוונת מבחינה אתנית. כ-70% מהתושבים היו מוסלמים סונים, 10% דרוזים, והשאר בדואים, עלווים, צ'רקסים, טורקמנים, נוצרים, ארמנים, כורדים ומהגרים מהמגרב[2].
מפת החטיבות המנהליות ברמת הגולן לפני מלחמת ששת הימים ב-1967
מפה מפורטת של קבוצות אתניות ברמת הגולן ועליה מיקומם של יישובים סוריים נטושים
מפה מפורטת של קבוצות אתניות כיום ברמת הגולן, הכוללת את מחוז קוניטרה (סוריה) ונפת רמת הגולן (ישראל)
רמת הגולן לאחר מלחמת ששת הימים
במלחמת ששת הימים כבש צה"ל שטח של 1,250 קמ"ר משטחה של סוריה ברמת הגולן. לישראלים היו 115 הרוגים. לסורים היו כ-450 עד 500 הרוגים, כ-2,000 פצועים ו-365 שבויים. כתוצאה מן התבוסה הודח הרמטכ"ל הסורי אחמד סוידאני ומפקד חזית הגולן, אחמד אל-מיר, אולץ לפרוש מהצבא.
בשטח רמת הגולן שנכבש במלחמת ששת הימים נכללו העיר קוניטרה, כ-139 כפרים ו-61 חוות. 93% מתושבי הכפרים (בין 115,000 ל-122,000 איש) נמלטו במהלך המלחמה ולא הורשו לחזור לבתיהם[3]. חיילי צה"ל שאיתרו תושבים מסתובבים ליד הכפרים העבירו אותם לקוניטרה, ומשם הם הועברו לשטח סוריה[4].
במפקד אוכלוסין שערך צה"ל באוגוסט 1967 נמנו שמונה יישובים בלבד: מג'דל שמס, בוקעאתא, מסעדה, עין קנייא, ע'ג'ר, קוניטרה, סחיתא (אנ') ואל-מנצורה. ביישובים אלה נותרו 6,396 תושבים בלבד, רובם המכריע דרוזים. ישראל החליטה להתיר לכ-7,000 תושבים דרוזים שחיו בגולן להישאר בכפריהם, מתוך הנחה שהם יהפכו להיות אזרחים נאמנים, כמו הדרוזים בגליל. הנחה זו התבררה כשגויה[5].
אחד מהכפרים המאוכלסים שנותרו, סחיתא, נהרס חלקית בסוף שנת 1967 ובמקומו נבנה מוצב צבאי. בין השנים 1971–1972 תושביו הועברו למסעדה, וצה"ל הרס כליל את מבני הכפר מכיוון שמיקומו על הגבול היה בעייתי מבחינה צבאית[6].
באוקטובר 1967 הוחלט להרוס את כל הכפרים הערביים הנטושים ברמת הגולן. החלטה זו היוותה המשך לתהליך הדרגתי של הרס יזום של כפרים ערביים נטושים בישראל, שהחל כבר בשנת 1965 ביוזמת הקרן הקיימת לישראל ומינהל מקרקעי ישראל, ובשיתוף משרד הביטחון. בכל יישוב נערך סקר ארכאולוגי לפני ההריסה, כדי לוודא שאין בו ממצאים בעלי חשיבות, ובדרך כלל לאחר הריסה כללית נעשתה בכל אתר עבודת ייעור מסיבית[7].
דן אורמן מונה לתפקיד "ראש חוליית סקר ופיקוח על ההריסה בגולן", או קמ"ט (קצין מטה) ארכאולוגיה מטעם הממשל הצבאי. הוא ערך והגיש לממונים עליו רשימה של 127 כפרים שיועדו להריסה, ודיווח לממוניו על פעילותו. למשל, באחד מדיווחיו כתב: "בסוף חודש יולי 1968 סקרנו את הכפר הנדון [כפר ללא שם ממזרח לקלק]. מאחר שלא נמצאו בכפר או בסביבה הקרובה לו ממצאים ארכאולוגיים, שחררנו את הכפר להריסה כללית. כשבוע ימים לאחר מכן, פיקחנו על הריסת הכפר. הכפר נהרס ויושר כליל. בשעת ההריסה לא נתגלו ממצאים ארכאולוגיים כל שהם."
הסקר של אולמן כונה "סקר הכפרים" והשתתפו בו גם סמי בר לב ומשה הרטל. פעולות ההריסה בוצעו על ידי מספר קבלנים שנשכרו לעבודה, ולאחר מכן הוקמו בחלק מהשטחים יישובים יהודיים.
אורמן ליקט את הממצאים הארכאולוגיים שנמצאו, והקים בקוניטרה מוזיאון זמני, שבהמשך הפך למוזיאון עתיקות הגולן בקצרין. בין הממצאים בכפר דבורה התגלתה כתובת יהודית חשובה שבה נזכר רבי אליעזר הקפר[8].
במקביל לסקר הכפרים נערכו שני סקרים נוספים. "סקר חירום", שנערך מספטמבר 1967 עד פברואר 1968, על רקע החשש שרמת הגולן תוחזר לסוריה. הסקר נועד לתעד ממצאים אודות ההתיישבות בגולן בכל התקופות, במיוחד הכנענית והרומית. הוא נערך באמצעות ג'יפים והשתתפו בו שמריה גוטמן, קלר אפשטיין ויצחקי גל. גל ניהל צוות נוסף שערך "סקר נופים ואתרים" מטעם רשות שמורות הטבע והוציא לאור פרסום שהקיף את רוב האתרים הארכיאולוגיים בגולן[9].
העיר קוניטרה, שנכבשה על ידי ישראל במלחמת ששת הימים, חזרה לידי סוריה במלחמת יום הכיפורים, אך לאחר תקופה שוב נכבשה על ידי צה"ל. במהלך הקרבות הוחרבו חלקים מהעיר, לטענת הסורים וועדה מיוחדת של האומות המאוחדות, בכוונת זדון[דרוש מקור], בעוד שלטענת ישראל, הדבר נעשה עקב צרכים צבאיים. ביולי 1974 הוחזרו כ-100 קמ"ר משטח רמת הגולן לידי סוריה, כולל העיר קוניטרה ומספר כפרים בסביבתה[2].
העיר קוניטרה ב-1967
העיר קוניטרה ב-2001
זמן קצר לאחר תום המלחמה החלה התיישבות מחודשת של יהודים ברמת הגולן. נכון לדצמבר 2021, חיים בחלק הישראלי של רמת הגולן כ-52 אלף איש, בהם כ-23 אלף יהודים, כ-23 אלף דרוזים, ומיעוטים עלווים, בדואים ואחרים[10]. רוב הדרוזים ברמת הגולן הם אזרחי סוריה לשעבר וצאצאיהם. בחלק הסורי, במחוז קוניטרה, מתגוררים כ-80 אלף תושבים[11] שמורכבים מדרוזים, סונים, צ'רקסים, טורקמנים ופליטים פלסטינים[12].
רשימת היישובים
בספר "ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל" מאת יגאל קיפניס, שראה אור בהוצאת מאגנס ב-2009, נמנים כ-160 כפרים וכ-100 חוות שבהם התגוררו אזרחים סורים ב-1967, לצד מספר התושבים בכל יישוב[13].
בין הכפרים הנטושים נמנים אום אל-קנאטר, אל-על, ג'ובתא א-זית, ג'ויזה, דיר קרוח, זעורה, חושניה, חספיה, יהודיה, כפר דבורה, דיר עזיז, מומסיה, כפר נפח, סיר א-דיב, סקופיה, עין זיוון, עין פית, עליקה, פיק, צרמן, קוניטרה, קצביה, רמת'ניה ותאופיק.
הערות שוליים
- ^ אורי דייוויס, The Golan Heights under Israeli occupation 1967-1981, באתר אוניברסיטת דרהאם, 1983 (באנגלית).
- ^ 2.0 2.1 יגאל קיפניס, המפה היישובית של הגולן ערב מלחמת ששת הימים, קתדרה תמוז תשס"ה.
- ^ המלחמה של המג"דים והמח"טים, באתר "נעמוש", 21 בדצמבר 2013.
- ^ שי פוגלמן, מה קרה ל-130 אלף האזרחים הסורים שהתגוררו ברמת הגולן ביוני 1967?, באתר הארץ, 29 ביולי 2010.
- ^ עירית גל, כך הועלמו מהתודעה הפליטים הסורים של 1967, באתר "העוקץ", 30 ביוני 2017.
- ^ סחיתא …הגולן בעין, באתר סוכנות הידיעות הערבית הסורית, 6 בנובמבר 2018.
- ^ אהרן שי, גורל הכפרים הערביים הנטושים במדינת ישראל ערב מלחמת ששת הימים ואחריה, קתדרה תשרי תשס"ג.
- ^ אורי דרומי, "קיסרין" היא קצרין, לא קיסריה, באתר הארץ, 23 במרץ 2004.
- ^ דניאלה שאול, רמת הגולן 1969-1968 סקר נופים ואתרים, באתר ארכיון האינטרנט, 4 בספטמבר 2015.
- ^ אוכלוסייה, לפי קבוצות אוכלוסייה, דת, גיל ומין, מחוז ונפה באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 2021
- ^ אוכלוסיית סוריה לפי מחוזות וערים, באתר "City Population", 25 בספטמבר 2022.
- ^ Sakr Abu Fakhr, Voices from the Golan, באתר המכון ללימודים פלסטיניים בביירות, 2000 (באנגלית).
- ^ יגאל קיפניס, "ההר שהיה כמפלצת - הגולן בין סוריה וישראל", הוצאת מאגנס 2009 - נספח ג: רשימת יישובי הגולן ומספר תושביהם, יוני 1967.
