כידוד
 | |
| שער המקומון "כידוד", ערב ראש השנה תשל"א, 30.9.1970 | |
| תדירות | שבועון |
|---|---|
| סוגה | מקומון |
| פורמט | A4, A5 |
| מו"ל | כידוד |
| עורך ראשי | אלי זיו |
| תאריכי הופעה | 1966–1989 (כ־23 שנים) |
| מערכת | ערד |
| תפוצה | 3,000 |
| מדינה | ישראל |
כידוד היה שמו של עיתון מקומי שפעל בערד במשך 23 שנה, משנת 1966 ועד 1989. העיתון חולק חינם מדי שבוע ותפוצתו בראשית שנות השמונים הגיעה ל-3,000 עותקים, כמספר בתי האב בעיר באותן השנים. הוא נחשב לאחד מחלוצי המקומונים בישראל: קדם לו רק המקומון ערב ערב באילת, שהחל לצאת לאור ארבע שנים לפניו (לשם השוואה, המקומון הבאר שבעי "שבע" והמקומון החיפאי "כלבו" החלו לצאת לאור רק ב-1967).
את העיתון יזם וערך אלי זיו, ממייסדי העיר, שהיה גם איש עסקים וגם אחת מהדמויות הבולטות בתחום הספורט העירוני (כשחקן ומאמן כדורגל וכשחקן ומאמן טניס). אליו הצטרפה אשתו, רחל (רוחל'ה) זיו, ציירת, פסלת, מעצבת תלבושות ומעצבת תפאורות, וכיום אוצרת תערוכות. הגיליון הראשון יצא לאור בדצמבר 1966, תחת השם "מי ומה בערד". רק כעבור מספר גליונות הוחלט לקרוא לו על שמו של רכס כידוד, שעליו בנויה העיר (כידוד היא מילה מקראית יחידאית המופיעה בספר איוב, שמשמעותה: "ניצוץ").[1] העיצוב הגרפי של העיתונים הראשונים הוטל על המעצב הבאר שבעי, חזי מור, ורק כעבור מספר שנים, הפכה רוחל'ה למעצבת הבית.
ערד, שנוסדה ב-1962 כעיירת פיתוח, מרוחקת 45 ק"מ מבאר שבע. ערד של אותם הימים הייתה שונה בתכלית השינוי מערד של ימינו. בהיותה "העיר המתוכננת הראשונה בישראל", היא הציתה את דמיונם של רבים. עם זאת, בשל הריחוק הגאוגרפי מהמרכז ומיעוט האזכורים על ערד באמצעי התקשורת דאז (הרדיו והיומונים), היה "כידוד" המקור העיקרי למידע הדרוש לחיי הקהילה, הן בצד החדשותי והן בצד הפרסומי.
"כידוד" כלל ידיעות חדשותיות, הודעות של המועצה ומוסדות ציבור אחרים, מידע הכרחי לתושבים, וכמובן, מודעות פרסום של עסקים וארגונים שונים. בעיתון היו שלושה מדורים פופולריים במיוחד: רשימת הסרטים השבועית בקולנוע המקומי, מדור הספורט ומדור מכתבי הקוראים, "זה מרגיז אותי". בצד הפרסומי, הנהיג אלי זיו את השיטה "1+4" = פרסם ארבע מודעות וקבל את החמישית בחינם. הביטוי שהציג באופן המוחשי ביותר את תפקידו המרכזי של העיתון בחיי הקהילה העירונית היה: "בכידוד לא עוטפים דגים".
וכך כתב העיתונאי יאיר שטרן על "כידוד" ועל אלי זיו, בפברואר 1972, בעיתון מעריב:[2]
"במרכז המסחרי של ערד מצוי משרד קטן, המהווה את מערכת העיתון המקומי... העורך, הכתב ואוסף המודעות הוא איש צעיר בשם אלי זיו. הוא אמר לי בגאווה: 'התפוצה של העיתון שלי, כידוד, גדולה יותר משל מעריב בערד. אני מחלק 1,500 עותקים מדי שבוע".
בשנות השישים והשבעים התפתחו בערד קהילה תוססת ושוחרת תרבות ופעילות עסקית שוקקת, ולעיתון "כידוד" היה חלק חשוב בכך. ב-1980, נחנך בעיר בית הקולנוע "אורון", שהיה הגדול בישראל (כמו קולנוע "שחף" בתל אביב), עם תפוסה של 750 מקומות. עם פתיחתו, נרכשו לא פחות מ-1,500 מנויים לסדרת התיאטרון השנתי של "תרבות לעם", שהביאה לעיר מדי שנה 6–8 הצגות תיאטרון של מיטב תיאטראות ישראל. פירוש הדבר, שכל הצגה הועלתה פעמיים.
בעלי העיתון היו מעורבים גם בפעילות התרבותית בעיר. כך, למשל, שימשו אלי זיו כמפיק ורחל זיו כמלבישה בהפקה מיוחדת של המחזמר "יוסף וכתונת הפסים המשגעת", ב-1981, בשיתוף פעולה בין התיאטרון "הקאמרי" ובין קבוצת תיאטרון ערד, תזמורת ערד ואנשי ערד. מטעם הקאמרי השתתפו באותה ההפקה ששי קשת, תיקי דיין ואלברט כהן. ההצגה עלתה 5 פעמים על במת "אורון" בערד ואחר כך גם בתיאטרון הקאמרי עצמו. ב-1973 וב-1978, שימשה רחל זיו אוצרת של תערוכת אמני ערד.
זו גם הסביבה התרבותית שבה צמחו עיתונאים ואנשי במה ותקשורת ישראלים מוכרים, כמו הבמאי דורון צברי, הסופר גבי ניצן, המשוררת טל ניצן, העיתונאי יובל קרני ורבים אחרים. אבי בלשניקוב, לשעבר יו"ר ערוץ 10, מנכ"ל משרד התקשורת ומנכ"ל הכנסת, היה עורך מדור הנוער ב"כידוד" בתקופת לימודיו בתיכון.
הערות שוליים
- ^ איוב מ״א 11
- ^ כדאי להדרים לערד, מעריב, 3.2.1972.
