כלב מזחלת

צוות כלבי מזחלת

צוות כלבים מנקודת ראותו של נוהג הכלבים על וונדר לייק

כלבי מזחלת (באנגלית: Sled dogs וכן sledge dogs ו- sleigh dogs הם קבוצה של כלבים גזעיים ומעורבים, שאולפו מזה דורות לגרירת מזחלות כלבים. מזחלות אלה היו חשובות לתעבורה באזור הארקטי ובאנטארקטיקה, להעברת ציוד באזורים שלא היו נגישים לאמצעים אחרים. הם שימשו בהצלחה רבה או פחותה במשלחות אל הקוטב הצפוני והדרומי וכן בתקופת הבהלה לזהב באלסקה. עד לשיפור במזחלות ממונעות, שעשה אותן לאמינות בשימוש, השתמשו בצוותים של כלבי מזחלות והנוהגים בהם להעברת דואר אל יישובים כפריים מבודדים באלסקה ובצפון קנדה.

כלבי מזחלות משמשים גם כיום בכמה קהילות כפריות נידחות, בייחוד באזורים של אלסקה וקנדה ובכל שטחה של גרנלנד. כמו כן, משתמשים בהם למטרות נופש וספורט, והם מתחרים באירועים של מרוצי כלבי מזחלות, כגון האידאטרוד ומסע ההרפתקאות של יוקון. גזעים רבים של כלבי מזחלת מוחזקים גם כחיות מחמד ומטופחים לתצוגות כלבים.

היסטוריה

כלבי מזחלת מגזע האסקי לבן גוררים מזחלת בקנדה

קרוב לוודאי, שכלבי מזחלת הופיעו לראשונה במונגוליה. מדענים סבורים, שבני אדם נדדו צפונית לחוג הארקטי עם כלביהם לפני אלפי שנים והחלו להשתמש בהם לגרירת מזחלות לפני 3,000 שנים, כאשר הפסטורליסטים, מגדלי צאן ובקר, דחקו קהילות ציידים ודייגים צפונה, לסיביר. כלבי מזחלות היו בשימוש בקנדה, לפלנד, גרנלנד, סיביר, חצי האי הצ'וקצ'י, נורווגיה, פינלנד ואלסקה.

צפון אמריקה

כלב מזחלת (האסקי)

אזכורים היסטוריים לכלבים ורתמותיהם, ששימשו את האמריקאים הילידים קיימים עוד לפני יצירת המגע עם אירופאים. השימוש בכלבים כחיות משא היה נפוץ בצפון אמריקה. היו שני סוגים עיקריים של כלבי מזחלות; האחד ששימש בתרבויות חופים והאחר, ששימוש את תרבויות פנים הארץ, כגון האמריקאים ילידים האטאבסקאנים. כלבים אלה של פנים הארץ הם הבסיס להאסקי של אלסקה. סוחרים רוסים שהלכו בנתיב נהר היוקון אל פנים הארץ באמצע המאה ה-19 רכשו כלבי מזחלות מיושבי הכפרים הפנימיים לאורך הנהר. כלבים מאזור זה נחשבו לחזקים יותר וכשירים יותר להובלת משאות כבדים מכלבי המזחלת ילידי רוסיה.

הבהלה לזהב בקלונדייק, אלסקה עוררה מחדש את העניין בשימוש בכלבי מזחלות לצורך תעבורה. בחודשי החורף היו רוב המחנות של מחפשי הזהב נגישים רק באמצעות מזחלת-כלבים. "כל מה שנע בעונת הקיפאון הונע באמצעות צוות כלבים: מחפשי זהב, לוכדי חיות, רופאים, דואר, מקח וממכר, בעלי מקצוע, הובלת אספקה - אם היה צורך להניע משהו בחודשי החורף, הוא נע באמצעות כלבי מזחלות." ממצב זה, לצד השימוש בכלבים בחקר הקטבים, צמח הכינוי לשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 "עידן כלב המזחלת". כלבי מזחלת שימשו להובלת הדואר באלסקה בשלהי המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. מלמוט היה הגזע המועדף, וצוות מזחלת מנה בממוצע שמונה עד עשרה כלבים. הכלבים יכלו להעביר דואר בתנאים, שהיו בולמים אוניות, רכבות וסוסים. הדואר אוחסן בשקים אטומים למים, כדי להגן עליו מן השלג. עד 1901, כבר נקבעו נתיבי כלבים לכל אורכו של נהר היוקון. העברת דואר באמצעות מזחלות כלבים באה אל קיצה בשנת 1963, כשנושא המכתבים האחרון שהשתמש במזחלת כלבים, צ'סטר נונגווק מסאוונגה, פרש מעבודתו. דואר ארצות הברית ביטא את הוקרתו לאיש בטקס, שהתקיים על האי סנט לורנס בים ברינג.

מלמוט אלסקאי בוגר

הובלת הדואר באלסקה עברה למטוסים בשנות ה-1920 ו-1930. בשנת 1924 היה קרל בן איילסון הראשון להטיס דואר לחלוקה באלסקה. מזחלות כלבים שימשו לסיורי שמירה במערב אלסקה בתקופת מלחמת העולם השנייה. כבישים מהירים ומסילות ברזל בשנות ה-40' וה-50', וכן טרקטורי שלג בשנות ה-50' וה-60' תרמו גם הם לדעיכת השימוש בכלבי עבודה לגרירת מזחלות.

נהיגת כלבי מזחלות לשם ספורט שימרה את מסורת כלבי המזחלת. את הביקוש לכלבים גדולים וחזקים יותר לשם גרירת משאות החליף ביקוש לכלבים מהירים יותר ובעלי סיבולת, שנועדו להתחרות במירוצים. כתוצאה מכך, החלו המגדלים לטפח כלבים קלי-משקל בהשוואה לקודמיהם. האמריקאים החלו לייבא האסקים סיביריים כדי להגדיל את מהירות כלביהם, היפוכו של המצב ששרר פחות ממאה שנים קודם לכן, כאשר סוחרים רוסים גילו עניין בכלבי-משא כבדים יותר מן האזורים הפנימיים של אלסקה והיוקון, כדי להגדיל את יכולת הגרירה של כלבי המזחלות הקלים שלהם עצמם.

כלבי מזחלות באנטארקטיקה

רואלד אמונדסן, שמסעו לקוטב הדרומי תוכנן סביב תשעים ושבעה כלבי מזחלות.

בהמשך להצלחת השימוש בכלבי מזחלות באזור הארקטי, סברו שאפשר יהיה להיעזר בהם גם בחקר אנטארקטיקה, וחוקרי ארצות רבים ניסו להשתמש בהם. כלבי מזחלות היו בשימוש עד 1992, כשפרוטוקול הגנת הסביבה לברית האנטארקטית אסר על השימוש בהם באנטארקטיקה.

קרסטן בורכגרווינק השתמש בכלבי מזחלות באנטארקטיקה ב-1898, אבל הקור היה עז בהרבה מן הצפוי בכף אדייר. הכלבים היו רגילים לעבוד על שלג, לא על קרח, בטמפרטורות נוחות הרבה יותר. נוסף על כך, הכלבים לא קיבלו מזון מתאים במידה מספקת, ובסופו של דבר מתו כולם.

אריך פון דריגאלסקי השתמש בכלבי מזחלות במשלחת שלו בשנים 1903-1901, והצליח הרבה יותר, משום שהכלבים שלו היו רגילים לקור עז והוא שכר מטפל כלבים מנוסה. הכלבים שלו הורשו להתרבות באופן חופשי וברבים מהם היה הכרח לירות משום שלא נמצא די מקום לכולם על הספינה בדרך הביתה. רבים מן הכלבים שלא נורו הושארו מאחור באיי קרגלן.

אוטו נורדנשלד התכוון להשתמש בכלבי מזחלות במשלחת שלו מן השנים 1904-1901, אבל רק ארבעה מן הכלבים שרדו במסע דרומה. הוא לקח עוד כלבים באיי פוקלנד, אבל כלבי ההאסקי של אולה יונסון הרגו את כולם, משום שאולה לא טרח לקשור אותם. ההאסקים האלה היו מסוגלים לגרור בהמשך משא של 265 ק"ג לאורך 29 ק"מ במשך שלוש שעות ומחצה.

רוברט פלקון סקוט הביא עמו עשרים כלבי סמוייד. הכלבים נאבקו בכל כוחם בתנאים שסקוט כפה עליהם, כשארבעה כלבים גוררים מזחלות עמוסות לעייפה בשלג בעומק 45 ס"מ, ברגליים שותתות דם. סקוט תלה את האשם בדגים מיובשים שהתקלקלו.

המשלחת של רואלד אמונדסן הסתמכה בתכנונה על תשעים ושבעה כלבי מזחלת. בניסיון הראשון, קפאו שניים מכלביו למוות בטמפרטורה של 56°- צלזיוס. הוא ניסה שוב והפעם בהצלחה. אמונדסן עבר 27 ק"מ ביום, עם עצירות מדי 4.5 ק"מ להקמת גלעד לסימון הנתיב. היו עמו חמישים וחמישה כלבים, שמהם ניפה והשאיר בחיים רק את החזקים ביותר, עד שבשובו מן הקוטב הדרומי נשארו לו רק 14 כלבים. במסע חזרה, הקדים גולש סקי את הכלבים והחביא בשר בגלי האבנים, כדי לעודד אותם לרוץ.