כלכלת גרמניה הנאצית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

גרמניה בתקופת הדמדומים של רפובליקת ויימאר סבלה מההשפעות הכלכליות של השפל הגדול, והאבטלה זינקה לאחר קריסת וול סטריט ב-1929. כאשר אדולף היטלר הפך לקנצלר גרמניה ב-1933, הוא הציג מדיניות שמטרתה לשפר את הכלכלה. השינויים כללו הפרטה של תעשיות בבעלות המדינה, הטלת מכסים וניסיון להשיג אוטרקיה (עצמאות כלכלית לאומית). בין השנים 1933–1939, עלייתו של היטלר לשלטון ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, ההכנסה השבועית עלתה ב-19% במונחים ריאליים, אך הדבר נבע בעיקר מכך שעובדים עבדו שעות ארוכות יותר, בעוד ששיעורי השכר השעתי נותרו קרובים לרמות הנמוכות ביותר שאליהן הגיעו במהלך השפל הגדול. משמעותו של צמצום סחר החוץ היה קיצוב של מוצרי צריכה כמו עופות, פירות וביגוד עבור גרמנים רבים.

עבודת כפייה בגרמניה הנאצית

הנאצים האמינו במלחמה כמנוע העיקרי של הקדמה האנושית, וטענו שמטרתה של כלכלת המדינה צריכה להיות לאפשר למדינה להילחם ולנצח. כך, כמעט מיד לאחר עלייתם לשלטון, הם החלו בתוכנית נרחבת של התחמשות צבאית, שגימדה במהירות את ההשקעה האזרחית. במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20, גרמניה הנאצית הגדילה את הוצאותיה הצבאיות מהר יותר מכל מדינה אחרת בעתות שלום, ובסופו של דבר הצבא ייצג את רוב הכלכלה הגרמנית בשנות ה-40. הדבר מומן בעיקר באמצעות מימון גירעון לפני המלחמה, והנאצים ציפו לכסות את חובותיהם על ידי ביזת עושר של מדינות כבושות במהלך המלחמה ולאחריה. ביזה כזו אכן התרחשה, אך תוצאותיה היו נמוכות בהרבה מהציפיות הנאציות.

הממשלה הנאצית פיתחה שותפות עם בעלי אינטרסים עסקיים גרמניים מובילים, שתמכו במטרות של המשטר ובמאמץ המלחמתי שלו, בתמורה לחוזים מועילים, סובסידיות ודיכוי תנועת האיגודים המקצועיים. הכלכלה הנאצית עודדה קרטלים ומונופולים על חשבון עסקים קטנים, אף על פי שהנאצים זכו לתמיכה אלקטורלית ניכרת בקרב בעלי עסקים קטנים.

גרמניה הנאצית שמרה על אספקת כוח עבודה, שהורכבה מאסירים ואסירי מחנות ריכוז, והורחבה מאוד לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה. בפולין לבדה שימשו כחמישה מיליון בני אדם כעבדים במהלך המלחמה.[1] בין עובדי הכפייה בשטחים הכבושים, מאות אלפים שימשו תאגידים גרמניים מובילים, ביניהם סימנס, מסרשמיט, טיסנקרופ (שני חלקיה דאז), בוש, דיימלר בנץ, אי גה פארבן, פולקסווגן,[2] הנשל ובנו (אנ'), יונקרס, Demag (אנ'), Blaupunkt (אנ') וכמו גם התאגיד ההולנדי פיליפס.[3] ב-1944 היוותה עבודת העבדים רבע מכלל כוח העבודה האזרחי בגרמניה, וברוב המפעלים הגרמניים היו אסירים.

פילוסופיה כלכלית

לנאצים לא הייתה פילוסופיה כלכלית סדורה, בניגוד לפשיזם האיטלקי שניסה להציע את הקורפורטיזם. כפי שנרחיב, היטלר האמין בשורה של רעיונות כלכליים סותרים. מצד אחד הוא תמך בשוק חופשי ובכלכלה קפיטליסטית - אך לא משיקולים של חירות וזכויות קניין, אלא משום שזו הדרך היעילה ביותר למקסם את הרווחים שיישלטו בסופו של דבר עבור המדינה. מאידך, הוא ניסה להקים בגרמניה כלכלה אוטרקית שתוכל להימנע ממסחר חוץ ולהישען על ייצור עצמי ועל ניצול שטחי כיבוש, בדגש על המזרח, כפי שהתווה כבר בשלבים מוקדמים את תוכניתו במיין קאמפף. היו שהגדירו את הכלכלה הנאצית 'קפיטליזם של מדינה', ומנגד, יש הטוענים כי מאחר שהגישה הנאצית הייתה אנטי תבונית ואנטי רציונלית, לא ניתן לבחון אותה במונחים של תיאוריה סדורה.[4]

חסידי ג'ון מיינרד קיינס סבורים שגרמניה הנאצית הייתה דוגמה של כלכלה קיינסיאנית שהוכיחה את עצמה, משום שהצריכה העצומה שייצרה מכונת המלחמה הגרמנית חילצה את המדינה מהמשבר שבו הייתה נתונה בזמן עליית הנאצים לשלטון,[5] אולם אפשר לערער על הטיעון הזה מכמה נימוקים: ראשית, העדר אפשרות חופשית לשנות עבודה או לשפר תנאי שכר, שנית, השימוש העצום בעבודת כפייה, שלישית, העובדה שבסופו של דבר הכלכלה הנאצית התמוטטה ולא הצליחה להעמיד את האמצעים הדרושים לה.

על פי ההיסטוריון ריצ'רד אוברי, כלכלת המלחמה הנאצית הייתה כלכלה מעורבת ששילבה שווקים חופשיים עם תכנון מרכזי; אוברי מתאר אותה כנמצאת איפשהו בין הכלכלה המנוהלת של ברית המועצות ובין המערכת הקפיטליסטית של ארצות הברית.[6]

לפני המלחמה: 1933–1939

התאוששות

הנאצים עלו לשלטון בעיצומו של השפל הגדול. שיעור האבטלה באותה נקודת זמן היה קרוב ל-30%. בתחילה, הממשלה הנאצית החדשה המשיכה את המדיניות הכלכלית שהונהגה על ידי ממשלתו של קורט פון שלייכר ב-1932 כדי להילחם בהשפעות השפל הכלכלי. היטלר מינה את היילמאר שאכט, חבר לשעבר במפלגה הדמוקרטית הגרמנית, לנשיא הרייכסבנק ב-1933 ולשר הכלכלה ב-1934. המדיניות שירש שאכט כללה תוכניות גדולות לעבודות ציבוריות שנתמכו על ידי הוצאות שהובילו להגדלת הגירעון, כדי להמריץ את הכלכלה ולהפחית את האבטלה. אלה היו תוכניות שתוכננו על ידי רפובליקת ויימאר בתקופת נשיאותו של פאול פון הינדנבורג השמרן, ושהנאצים ניכסו לעצמם לאחר עלייתם לשלטון. היילמר שאכט יצר תוכנית למימון גירעון, שבה שולמו פרויקטים הוניים באמצעות הנפקת שטרי חוב הנקראים שטרות MEFO (אנ'), שחברות יכלו לסחור בהן זו עם זו.[7][8]

היילמר שאכט

שאכט היה אחד משרי האוצר הבודדים באותה תקופה שניצלו את סופו של תקן הזהב כדי להגדיל את הוצאות הגירעון. זה היה שימושי במיוחד כדי לאפשר לגרמניה להתחמש מחדש, מכיוון שה-Mefo לא היו רייכסמארק ולא הופיעו בתקציב הפדרלי, ולכן הם עזרו להסתיר את ההתחמשות מחדש. כאשר הוצגו השטרות לתשלום, הדפיס הרייכסבנק כסף. זה הוכיח את עצמו כלא מספיק ב-1938, כאשר חלק גדול משטרי החוב לחמש שנים של Mefo הגיעו לפירעון. לכן הממשלה השתמשה ב"שיטות מפוקפקות ביותר" שבהן "הבנקים נאלצו לקנות איגרות חוב ממשלתיות, והממשלה לקחה כסף מחשבונות חיסכון וחברות ביטוח" כדי לשלם למחזיקי שטרות Mefo, בעיקר בגלל מחסור חמור במזומנים ממשלתיים. בינתיים, שאכט השיג ירידה מהירה בשיעור האבטלה, הגדולה ביותר מכל מדינה אחרת במהלך השפל הגדול.[7] ב-1938 האבטלה כמעט נכחדה.[5] פיקוח על המחירים החזיק את האינפלציה ברמה סבירה, אך גם פגע בחקלאים קטנים. הממשלה גם הנהיגה פיקוח על שכר דירה ועל השכר.

חימוש מחדש

העדיפות הכלכלית העיקרית של הממשלה הנאצית, בשונה מממשלות גרמניה הקודמות, הייתה חימוש מחדש ובנייה של צבא גרמניה לקראת מלחמה עתידית לכיבוש מרחב המחיה במזרח. כך, בתחילת שלטונו אמר היטלר כי "עתידה של גרמניה תלוי אך ורק בבנייה מחדש של הוורמאכט. כל המשימות האחרות חייבות להיות עדיפות למשימת ההתחמשות מחדש" ו"במקרה של התנגשות בין דרישות הוורמאכט לבין דרישות למטרות אחרות, האינטרסים של הוורמאכט חייבים להיות בראש סדר העדיפויות בכל מקרה". מדיניות זו יושמה באופן מיידי, כאשר ההוצאות הצבאיות גדלו במהירות בהרבה מהתוכניות האזרחיות ליצירת עבודה. כבר ביוני 1933, ההוצאה הצבאית לשנה תוקצבה פי שלושה מההוצאה על כל האמצעים ליצירת מקומות עבודה אזרחיים ב-1932 וב-1933 גם יחד. גרמניה הנאצית הגדילה את הוצאותיה הצבאיות מהר יותר מכל מדינה אחרת בעתות שלום, כאשר חלקה של ההוצאה הצבאית עלה מאחוז אחד ל-10 אחוזים מההכנסה הלאומית בשנתיים הראשונות של המשטר בלבד. בסופו של דבר, הוא הגיע ל-75 אחוזים ב-1944.

החבילה הכספית הראשונה לחימוש מחדש אומצה על ידי הממשלה הנאצית ביוני 1933, והיא הייתה שאפתנית ביותר. שאכט אישר סכום של 35 מיליארד רייכסמארק שיושקעו בבניין הכוח הצבאי במשך שמונה שנים. לשם השוואה, כל ההכנסה הלאומית של גרמניה ב-1933 הייתה 43 מיליארד, כך שהממשלה לא רק הציעה להגדיל את ההוצאה הצבאית, אלא להפוך את הייצור הצבאי למוקד העיקרי של הכלכלה הלאומית. מוקדם יותר, באפריל, הקבינט כבר הסכים לשחרר את הצבא מהתהליכים הרגילים של פיקוח תקציבי. התחייבויותיה הבינלאומיות של גרמניה לא אפשרו התחמשות מחודשת נרחבת, ולכן היטלר פרש משיחות פירוק הנשק בז'נבה ומחבר הלאומים באוקטובר 1933. ממשלת גרמניה חששה שהדבר עלול לעורר מלחמה מיידית עם צרפת באותה תקופה, אך היא לא עשתה זאת. עם זאת, החשש שמלחמה עלולה לפרוץ לפני שגרמניה תהיה מוכנה אליה, שימש ליצירת תחושת דחיפות וחיזק את תוכנית ההתחמשות מחדש.

בתחילה, הצי לא הפיק תועלת רבה מתוכניות ההתחמשות, מכיוון שהיטלר רצה להילחם במלחמה יבשתית באירופה ואף קיווה לכרות ברית עם האימפריה הבריטית ולפיה הבריטים ישמרו על השליטה בים. עם זאת, בהתעקשותו של אדמירל אריך רדר, אושרה גם הרחבת הצי ב-1934, כולל בניית 8 אוניות מערכה, 3 נושאות מטוסים, 8 סיירות, 48 משחתות ו-72 צוללות, בחריגה דרמטית מהסכם ורסאי. אי אפשר היה להסתיר את הגודל חסר התקדים של התקציב הצבאי בפני משקיפים זרים. כשהיטלר התבקש להסביר, הוא טען שגרמניה "עוסקת רק בהוצאות תחזוקה וחידוש חיוניות".

ההתעצמות הצבאית העצומה מומנה במידה רבה באמצעות גירעון, כולל שטרות Mefo. בין 1933 ל-1939 הסתכמו סך הכנסותיה של ממשלת גרמניה ב-62 מיליארד רייכסמארק, בעוד הוצאות הממשלה (שעד 60% מהן כללו עלויות חימוש מחדש) עלו על 101 מיליארד, ובכך גרמו לגירעון עצום ולעלייה בחוב הלאומי (שהגיע ל-38 מיליארד ב-1939). גבלס, שלעג למומחים הפיננסיים של הממשלה כקמצנים צרי אופקים, הביע ביומנו דאגה מהגירעון המתפוצץ. החשש העיקרי היה שהגירעון עלול להוביל לאינפלציה גבוהה, ממנה נמנעו הנאצים על ידי שמירה על שכר נמוך. היטלר ואנשיו ציפו שההתרחבות הטריטוריאלית הקרובה תספק את האמצעים להחזרת החוב הלאומי הנוסק, על ידי שימוש בעושר ובכוח האדם של המדינות הכבושות.

ניסיון לפיתוח אוטרקיה

באופן כללי, הממשלה הנאצית המשיכה את המדיניות של ממשלות גרמניה הקודמות כלפי מפעלים פרטיים וציבוריים. מעט מאוד השתנה ביחסים בין עסקים לממשלה בתחילת שנות ה-30, כאשר הנאצים ניסו להשתמש בתעשייה הקיימת כדי לעמוד ביעדי ההתעצמות הצבאית והאוטרקיה שלהם. לא הייתה התערבות של המדינה בתעשייה הפרטית - כל עוד המנהיגות הגרמנית העסקית הייתה מוכנה לשתף פעולה, אך כמה תעשיינים שלא שיתפו פעולה בתחומים חשובים למאמץ המלחמתי העתידי, כמו יצרן המטוסים הוגו יונקרס,[9] הודחו מתפקידיהם.

ביורוקרטיה משוכללת נוצרה כדי להסדיר יבוא של חומרי גלם ומוצרים מוגמרים, מתוך כוונה לחסל את התחרות הזרה בשוק הגרמני ולשפר את מאזן התשלומים של המדינה. הנאצים עודדו פיתוח של תחליפים סינתטיים לחומרים כמו נפט וטקסטיל.[5] מכיוון שהשוק חווה עודף ומחירי הנפט היו נמוכים, הממשלה הנאצית חתמה על הסכם חלוקת רווחים עם אי גה פארבן ב-1933, שהבטיח להם תשואה של 5 אחוז על ההון שהושקע במפעל השמן הסינתטי שלהם בלאונה. כל רווח מעבר לסכום זה יועבר לרייך.

ביוני 1933 הוצגה "תוכנית ריינהרדט" לפיתוח תשתיות. היא שילבה תמריצים עקיפים, כגון הפחתת מיסים, עם השקעה ציבורית ישירה בנתיבי מים, מסילות ברזל וכבישים מהירים. בעקבותיה הגיעו יוזמות דומות שהביאו להתרחבות גדולה של תעשיית הבנייה הגרמנית. בין 1933 ל-1936, התעסוקה בענף הבנייה עלתה מ-666,000 בלבד ליותר מ-2,000,000. מכוניות וצורות אחרות של תחבורה ממונעת הפכו אטרקטיביות יותר ויותר לאוכלוסייה, ותעשיית הרכב הגרמנית שגשגה. עם זאת, ניסיונה של גרמניה להשיג אוטרקיה כלל הטלת מגבלות על מטבע חוץ, מה שגרם למחסור בגומי ובדלק לשימוש אזרחי עד 1939 והביא ל"הגבלות דרסטיות על השימוש בכלי רכב ממונעים".

הפרטה

השפל הגדול דרבן את הגדלת הבעלות הממשלתית ברוב המדינות הקפיטליסטיות המערביות. זה קרה גם בגרמניה בשנותיה האחרונות של רפובליקת ויימאר. עם זאת, לאחר עליית הנאצים לשלטון, התעשיות הופרטו בהמוניהם. הופרטו בנקים, מספנות, קווי רכבת, קווי ספנות, ארגוני רווחה ועוד. הממשלה הנאצית נקטה בעמדה שהמפעלים צריכים להיות בידיים פרטיות בכל מקום אפשרי, וכי יש להימנע מבעלות ממשלתית אלא אם כן היא נחוצה לחלוטין לחימוש מחדש או למאמץ המלחמתי,[10] ואפילו במקרים אלה "הרייך התעקש לעיתים קרובות לכלול בחוזה סעיף אופציה שלפיו החברה הפרטית המפעילה את המפעל זכאית לרכוש אותו". עם זאת, ההפרטה "יושמה במסגרת של הגברת השליטה של המדינה על הכלכלה כולה באמצעות רגולציה והתערבות פוליטית", כפי שנקבע בחוק להקמת קרטלי חובה משנת 1933.

בין החברות שהופרטו על ידי הנאצים היו ארבעת הבנקים המסחריים הגדולים בגרמניה, שהיו כולם בבעלות ציבורית בשנים שקדמו לכך. הופרטו מפעלי הפלדה המאוחדים, חברת המניות השנייה בגודלה בגרמניה ו-Vereinigte Oberschlesische Hüttenwerke AG, חברה ששלטה בכל ייצור המתכת בתעשיית הפחם והפלדה של שלזיה עילית. מניות הרייכסבאן הגרמנית, שהייתה באותה תקופה המפעל הציבורי הגדול בעולם, היו אמורות להימכר ב־1934-1935. הממשלה גם מכרה מספר חברות לבניית ספינות, ושיפרה את השירותים הפרטיים על חשבון חברות שירותים בבעלות עירונית. בנוסף, הנאצים הפריטו חלק מהשירותים הציבוריים שסופקו קודם לכן על ידי הממשלה, בעיקר שירותים חברתיים ושירותי עבודה, ועל אלה השתלטו בעיקר ארגונים המזוהים עם המפלגה הנאצית, שניתן היה לסמוך עליהם שיישמו את מדיניות הגזע הנאצית.

אחת הסיבות למדיניות ההפרטה הנאצית הייתה חיזוק השותפות בין הממשלה לאינטרסים עסקיים. היטלר האמין שהיעדר תוכנית כלכלית מדויקת הוא אחד מנקודות החוזקה של המפלגה הנאצית, וצוטט כי "המאפיין הבסיסי של התיאוריה הכלכלית שלנו הוא שאין לנו תיאוריה כלל". סיבה נוספת הייתה כלכלית, מכיוון שהממשלה הנאצית התמודדה עם גירעונות תקציביים, הפרטה הייתה אחת השיטות בהן היא השתמשה לגייס כספים נוספים. בין השנים 1934–1935 ו-1937–1938, ההפרטה היוותה 1.4 אחוזים מהכנסות ממשלת גרמניה. היה גם מניע אידאולוגי. האידאולוגיה הנאצית העריכה מאוד את היזמות, ו"רכוש פרטי נחשב לתנאי מוקדם לפיתוח היצירתיות של בני הגזע הגרמני לטובת העם". ההנהגה הנאצית האמינה כי "הרכוש הפרטי עצמו סיפק תמריצים חשובים להשגת מודעות גבוהה יותר לעלויות, רווחי יעילות והתקדמות טכנית". אדולף היטלר השתמש בטיעונים סוציאל-דרוויניסטיים כדי לתמוך בעמדה זו, והזהיר מפני "ניהול ביורוקרטי של הכלכלה" שישמר את החלשים ו"יהווה נטל על היכולת, התעשייה והערך הגבוהים יותר".[10]

קשרים עסקיים

חודש לאחר מינויו לקנצלר, פנה היטלר באופן אישי לאנשי עסקים גרמנים בבקשה לסייע במימון המפלגה הנאצית בחודשים הבאים. הוא טען כי הניסיון של רפובליקת ויימאר הראה כי "לא ניתן לקיים יוזמה פרטית בעידן הדמוקרטיה. העסק נוסד בראש ובראשונה על עקרונות האישיות והמנהיגות האינדיבידואלית. דמוקרטיה וליברליזם הובילו באופן בלתי נמנע לסוציאל-דמוקרטיה ולקומוניזם". בשבועות שלאחר מכן, תאגידים גדולים שינו את מדיניותם מתרומות כספיות המפוזרות בין כמה מפלגות כדי להבטיח רצון טוב, להתרכזות במפלגה הנאצית,[11] והיא קיבלה תרומות משבע עשרה קבוצות עסקיות שונות, כאשר הגדולה ביותר הגיעה מאי גה פארבן ודויטשה בנק.[12] רבים מהעסקים הללו המשיכו לתמוך בהיטלר גם במהלך המלחמה ואף הרוויחו מרדיפת היהודים. בתמורה, הבעלים והמנהלים של עסקים גרמניים קיבלו סמכויות חסרות תקדים לשלוט בכוח העבודה שלהם, המשא ומתן הקיבוצי בוטל והשכר הוקפא ברמה נמוכה יחסית. גם הרווחים העסקיים עלו במהירות רבה, וכך גם ההשקעות התאגידיות.

הנאצים העניקו מיליוני מארק באשראי לעסקים פרטיים. לאנשי עסקים רבים היו קשרי ידידות עם הנאצים, בעיקר עם היינריך הימלר ועם חוג ידידי הכלכלה (אנ'). ממשל היטלר הכריז באוקטובר 1937 על מדיניות ש"פירקה את כל התאגידים עם הון נמוך מ-40,000 דולר ואסרה על הקמת תאגידים חדשים עם הון נמוך מ-200,000 דולר", מה שהביא במהירות לקריסתם של חמישית מכל התאגידים הקטנים. בינתיים התחזקו הקרטלים הגדולים, וחוק שנחקק ב-15 ביולי 1933 אפשר למשרד הכלכלה לארגן קרטלים חדשים או לחייב חברות להצטרף לקרטלים קיימים.[8] ב-1934 הנהיג המשטר הנאצי חוק חדש למסחר בניירות ערך שהעדיף חברות גדולות, ובדצמבר אותה שנה הוא "הגביל את חלוקת הדיבידנדים ל-6 אחוזים, כך שהרווחים יושקעו מחדש בחברות". באופן כללי, מדיניות הממשלה הנאצית "העדיפה תאגידים גדולים והפיכתם של תאגידים קטנים יותר ("juristische Personengesellschaften" או "Körperschaften") לחברות פרטיות ("Personalgesellschaften")".[13] הם גם העדיפו עסקים מקומיים והגבילו את זרימת המט"ח. משנת 1938 נאסר המסחר במט"ח בשוקי המניות הגרמניים.

הרטוריקה של המשטר הנאצי קבעה כי חברות גרמניות פרטיות יזכו להגנה ופריבילגיות כל עוד הן תומכות במטרות הכלכליות של הממשלה - בעיקר על ידי השתתפות בחוזים ממשלתיים לייצור צבאי - אך הן עלולות לעמוד בפני עונשים חמורים אם יפעלו נגד האינטרס הלאומי. עם זאת, איומים כאלה בוצעו רק לעיתים רחוקות. חברות פרטיות סירבו לחוזים ולהנחיות ממשלתיות בהזדמנויות רבות. ב-1937, דה ונדל, מפעל לכריית פחם, סירב לבנות מפעל הידרוגנציה. ב-1939 סירב אי גה פארבן לבקשת הממשלה להגדיל את ייצור הויסקוזה וסירב להשקיע במפעל גומי סינתטי אף על פי שהיה זה פרויקט חשוב עבור המשטר. Froriep GmbH, חברה שייצרה מכונות לתעשיית הנשק, דרשה בהצלחה אשראי זול מהממשלה הנאצית תחת איום לקצץ בהשקעות אם דרישתה לא תיענה. המשטר השתמש בדרך כלל בתמריצים כספיים, כגון רווחים מובטחים, כדי לשכנע עסקים לתמוך במטרותיו, וחופש החוזים כובד בדרך כלל אפילו בפרויקטים חשובים למלחמה. לדברי בוצ'היים ושרנר, הסיבה לכך שעסקים סירבו לפעמים לתמריצים אלה הייתה משיקולי רווחיות ארוכי טווח. הממשלה ניסתה בדרך כלל לשכנע אותם להצטרף לפרויקטים צבאיים, אך חברות חששו מעודף קיבולת למקרה שתנופת החימוש תסתיים. הם לא רצו להתחייב יותר מדי לייצור הקשור למלחמה בעתיד.[10]

היסטוריונים אחרים חולקים על התזה הזו ומאמינים כי תעשיינים רבים חששו מהתערבות ישירה של המדינה בתעשיות הפרטיות אם מטרות הממשלה הנאצית לא יושגו, וכי הבחירות שלהם הושפעו מדאגה זו. פיטר הייז טוען כי אף על פי שהמשטר הנאצי "רצה לרתום את האנרגיה והמומחיות של העסקים" ו"הפגין באופן כללי גמישות כדי להשיג אותם, בדרך כלל על ידי הצעת אפשרויות מימון שהפחיתו את הסיכון לייצר את מה שהמשטר רצה", הממשלה הייתה מוכנה גם לנקוט בהתערבות ישירה של המדינה כ"תוכנית ב'" במקרים מסוימים. ומקרים אלה "הותירו רושם על העולם התאגידי, על אחת כמה וכמה כשדוברי הממשלה התייחסו אליהם שוב ושוב כתקדימים הניתנים לשכפול". לפיכך, המדינה הנאצית לא נקטה ב"צורות של כפייה בוטה" משום שלא הייתה זקוקה לכך, ולא משום שלא הייתה מוכנה לעשות זאת. אחרי 1938, "נעשו דוגמאות, פחד עורר השראה, והלקחים הופנמו, משני צדי הפער בין העסקים למדינה". הייז מתאר את המדיניות הכלכלית הנאצית כ"כלכלת 'מקל וגזר'" שבה החלטות תאגידיות "נותבו יותר ויותר לכיוונים שהמשטר רצה" באמצעות שילוב של "מימון ממשלתי ושולי רווח בערבות מדינה" מצד אחד, וסדרה של תקנות, עונשים, "אפשרות של כפייה ממשלתית, והסכנה שסירוב לשתף פעולה עלול לפתוח הזדמנויות למתחרים." מצד שני. ככזה, הוא טוען כי "הרייך השלישי גם ריסן וגם דרבן את מניע הרווח". הייז מסכם כי "המדיניות הכלכלית הנאצית בנתה הזדמנויות ולכן את הבחירות של מנהלי התאגידים. האם אנשי עסקים שמרו על בחירה חופשית? כמובן שכן. האם האוטונומיה שלהם הייתה שלמה? אני חושב שלא".[14]

מדיניות חברתית

הנאצים היו עוינים לרעיון הרווחה החברתית באופן עקרוני, ובמקום זאת תמכו בתפיסה דרוויניסטית חברתית ולפיה החלשים צריכים למות. הם גינו את מערכת הרווחה של רפובליקת ויימאר כמו גם את הצדקה הפרטית, והאשימו אותם בתמיכה באנשים שנחשבו לנחותים וחלשים מבחינה גזעית, שהיו צריכים להיפטר בתהליך הברירה הטבעית. אף על פי כן, לנוכח האבטלה ההמונית והעוני של השפל הגדול, הנאצים מצאו לנכון להקים מוסדות צדקה כדי לסייע למי שהם ראו כגרמנים טהורים מבחינה גזעית כדי לשמר את התמיכה הציבורית בהם, תוך שהם טוענים שהדבר מייצג "עזרה עצמית גזעית" ולא צדקה חסרת הבחנה או רווחה חברתית אוניברסלית.

לפיכך, תוכניות רווחה נאציות כמו סיוע החורף לעם הגרמני (אנ') ורווחת העם הנציונל-סוציאליסטית (אנ') (NSV) הרחבה יותר אורגנו כמוסדות פרטיים למחצה, שהסתמכו באופן רשמי על תרומות פרטיות מגרמנים כדי לעזור לאחרים בני גזעם - אם כי בפועל אלה שסירבו לתרום היו עלולים להתמודד עם השלכות חמורות. בניגוד למוסדות הרווחה של רפובליקת ויימאר וארגוני הצדקה הנוצריים, ה-NSV חילק סיוע על בסיס גזעי מובהק. היא סיפקה תמיכה רק לאלה שהיו "בריאים מבחינה גזעית, מסוגלים ומוכנים לעבוד, אמינים מבחינה פוליטית ומוכנים ומסוגלים להתרבות". לא-ארים הודרו, כמו גם ה"ביישנים בעבודה", "א-סוציאליים" ו"חולים תורשתיים". נעשו מאמצים לערב נשים מהמעמד הבינוני בעבודה סוציאלית המסייעת למשפחות גדולות, וקמפיינים של סיוע החורף שימשו כטקס ליצירת אהדה ציבורית. בינתיים, בנוסף להדרה מקבלת סיוע במסגרת התוכניות, נכים פיזית וחסרי בית נרדפו באופן פעיל, ותויגו כ"חיים שאינם ראויים לחיות" או "אוכלים חסרי תועלת".

חוקי עבודה ואיגודים

הנאצים חוקקו חוקי אנטי-עובדים. חוק ייצוג החברות מאפריל 1933, למשל, קיצץ את זכויות מועצות העובדים, ואילו חוק נאמני העבודה (אנ') שנחקק בחודש שלאחר מכן ביטל את המשא ומתן הקיבוצי החופשי. הנאצים אסרו על קיומם של כל האיגודים המקצועיים שהיו קיימים לפני עלייתם לשלטון, והחליפו אותם בחזית העבודה הגרמנית (אנ') (DAF), שנשלטה על ידי המפלגה הנאצית. הם גם הוציאו מחוץ לחוק שביתות והשבתות. המטרה המוצהרת של חזית העבודה הגרמנית לא הייתה להגן על העובדים, אלא להגדיל את התפוקה. בינתיים, לשכת הכלכלה (שנשיאה מונה על ידי שר הכלכלה של הרייך) קלטה את כל לשכות המסחר הקיימות. ב-1934 שתי הקבוצות הללו התמזגו במידה מסוימת, כאשר לשכת הכלכלה הפכה גם למחלקה לכלכלה של ה-DAF. כדי לסייע לכך הוקם חבר נאמנים שנוהל על ידי נציגי המפלגה הנאצית, ה-DAF ולשכת הכלכלה כדי לרכז את פעילותם הכלכלית.

בכל הנוגע לקמעונאות ועסקים קטנים, על מנת לתאם בין עובדים ואנשי עסקים קטנים, הוקמו מועצות חנויות ומה שנקרא בתי משפט של כבוד כדי לפקח על יחידות קמעונאיות. בניגוד לפאשיזם האיטלקי, הנאציזם תפס את העובדים והמעסיקים בכל מפעל כמשפחות; כל אחד עם תפקיד שונה במסגרת ה'משפחה'. זה בא לידי ביטוי במבנה המס - הנאצים התירו לתעשיות לנכות מהכנסתן החייבת במס את כל הסכומים ששימשו לרכישת ציוד חדש. משפחות עשירות שהעסיקו עוזרת בית, הורשו לספור את המשרתת כילדה תלויה השייכת למשפחה ולהרוויח הטבת מס.

השכר הריאלי בגרמניה ירד בכ-25% בין 1933 ל-1938. יחד עם ביטול זכות השביתה, העובדים גם לא יכלו להתפטר מעבודתם. ספרי העבודה הונהגו ב-1935, והסכמת המעסיק הקודם נדרשה כדי להתקבל לעבודה אחרת.[7]

יחסי סחר חוץ

בשנות ה-30 של המאה ה-20, המחירים העולמיים של חומרי גלם (שהיוו את עיקר היבוא הגרמני) היו בעלייה. במקביל, המחירים העולמיים של מוצרים מיוצרים (היצוא העיקרי של גרמניה) ירדו. התוצאה הייתה שגרמניה התקשתה יותר ויותר לשמור על מאזן תשלומים. גירעון מסחרי גדול נראה כמעט בלתי נמנע, אבל היטלר מצא את האפשרות הזו בלתי מתקבלת על הדעת מבחינתו. גרמניה החלה להתרחק מהסחר החופשי לכיוון של עצמאות כלכלית. היטלר היה מודע לעובדה שלגרמניה חסרות עתודות של חומרי גלם, ולכן אוטרקיה מלאה הייתה בלתי אפשרית, ומשום כך הוא בחר בגישה שונה. הממשלה הנאצית ניסתה להגביל את מספר שותפות הסחר שלה, ובמידת האפשר לסחור רק עם מדינות בתחום ההשפעה הגרמנית. מספר הסכמי סחר בילטרליים נחתמו בין גרמניה למדינות אחרות באירופה (בעיקר מדינות הממוקמות בדרום ודרום מזרח אירופה) במהלך שנות ה-30 של המאה ה-20. ממשלת גרמניה עודדה מאוד את הסחר עם מדינות אלה, אך לא עודדה סחר עם מדינות אחרות. בפברואר 1933 (החודש הראשון לכהונתו כקנצלר) קידם היטלר הטלת מכסים, ששר הכלכלה שלו אלפרד הוגנברג הכריז כי יחולו על החקלאות.[15]

בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20, מטרות מדיניות הסחר הגרמנית היו להשתמש בכוח כלכלי ופוליטי כדי להפוך את מדינות דרום אירופה והבלקן לתלויות בגרמניה. הכלכלה הגרמנית תשאב את חומרי הגלם שלה מאזור זה, והמדינות המדוברות יקבלו בתמורה סחורות מתוצרת גרמניה. גרמניה גם תמנף קשרי סחר פרודוקטיביים עם ספרד, שווייץ ושוודיה בכמה תחומים, החל מיבוא עפרות ברזל וכלה בשירותי סליקה ותשלומים.[16] במהלך שנות ה-30 עודדו עסקים גרמניים להקים קרטלים, מונופולים ואוליגופולים, שהאינטרסים שלהם היו מוגנים על ידי המדינה. צמצום סחר החוץ הייתה משמעותו קיצוב של מוצרי צריכה כמו עופות, פירות וביגוד עבור גרמנים רבים.

הכנות למלחמה

ב-1936, לאחר שנים של הגבלות שהוטלו על ידי חוזה ורסאי, ההוצאה הצבאית בגרמניה עלתה ל-10% מהתל"ג, גבוה יותר מכל מדינה אירופית אחרת באותה תקופה, ומ-1936 ואילך אף גבוה יותר מהשקעות אזרחיות. היטלר עמד בפני בחירה בין המלצות סותרות. מצד אחד הייתה סיעה טכנוקרטית של "שוק חופשי" בתוך הממשלה, שבמרכזה עמד נשיא הרייכסבנק היילמר שאכט, שר הכלכלה ולטר פונק ונציב המחירים ד"ר קרל פרידריך גרדלר שקראו להפחתת ההוצאות הצבאיות, לסחר חופשי ולמיתון של התערבות המדינה בכלכלה. סיעה זו נתמכה על ידי כמה ממנהלי העסקים המובילים בגרמניה, הבולטים שבהם הם הרמן דוכר מ-AEG, רוברט בוש (אנ') מבוש ואלברט פוגלר מתאגיד Vereinigte Stahlwerke (אנ'). 

מהצד השני, הפלג הפוליטי יותר, העדיף מדיניות אוטרקית והוצאות צבאיות מתמשכות. היטלר היסס לפני שצידד בקבוצה הזו, מה שתאם במידה רבה את עקרונותיו האידאולוגיים הבסיסיים: דרוויניזם חברתי ומדיניות אגרסיבית של לבנסראום. לכן, באוגוסט 1936, הוציא היטלר "תזכיר" וביקש מהרמן גרינג סדרה של תוכניות שנתיות (המונח "תוכנית ארבע השנים (אנ')" נטבע רק מאוחר יותר, בספטמבר) כדי לגייס את הכלכלה כולה, בארבע השנים הבאות, ולהכין אותה למלחמה.[5]

שנת 1936 היוותה גם נקודת מפנה במדיניות הסחר הגרמנית. בספטמבר הוחלף היילמר שאכט בהרמן גרינג, שהוטלה עליו המשימה להפוך את גרמניה לעצמאית וכזו שמסוגלת לצאת למלחמה בתוך ארבע שנים.[17] הצעדים שננקטו תחת גרינג כללו קיצוץ ביבוא, הנהגת פיקוח על שכר ומחירים (עם הפרות שהעונש עליהן היה כליאה במחנה ריכוז) והגבלת חלוקת הדיבידנדים של חברות ל-6% על ההון הרשום בספרים. מטרות אסטרטגיות חדשות הוצגו במטרה להכין את גרמניה למלחמה, כולל בניית מפעלי גומי סינתטי, מפעלי פלדה נוספים ומפעלי טקסטיל אוטומטיים.[7]

בנאום בפגישה של יועציו הכלכליים העיקריים ב-1937, התעקש היטלר שאוכלוסיית גרמניה גדלה עד כדי כך שהאומה לא תוכל בקרוב להאכיל את עצמה, ולכן מלחמה לכיבוש לבנסראום במזרח אירופה היא הכרחית בהקדם האפשרי. לכן, אם מסע ההתחמשות מחדש יגרום לבעיות כלכליות, התגובה תצטרך לכלול דחיפה חזקה עוד יותר, כדי להיות מוכנים למלחמה מהר יותר, במקום לצמצם את ההוצאות הצבאיות. כשראה שהיטלר נקט בעמדה זו, התפטר שכט מתפקידו כשר הכלכלה בנובמבר 1937, וניהול הכלכלה עבר למעשה להרמן גרינג.

הרמן גרינג

ביולי 1937 הוקם הרייכסוורק הרמן גרינג (אנ') כקונגלומרט תעשייתי להפקת ועיבוד עפרות ברזל מקומיות מזלצגיטר, כצעד ראשון במאמץ כללי להגדיל את ייצור הפלדה הגרמני כהכנה למלחמה.[18] החברה ייצרה פלדה מברזל באיכות נמוכה, בשיעורים לא רווחיים לחברות פלדה אחרות. במקור, הנאצים ניסו לשכנע את תעשיית הפלדה של חבל הרוהר להשתמש בעפרות מקומיות בדרגה נמוכה במקום בעפרות בדרגה גבוהה שיובאו משוודיה, כדי להפחית את התלות של גרמניה בחומרי גלם מיובאים. עם זאת, מנהיגים עסקיים בתעשיית הפלדה דחו תוכנית זו, ולכן הוקם במקום זאת רייכסוורק הרמן גרינג (אנ'). הרייכסוורק החל את דרכו כאחד מתאגידי הברזל והפלדה הגרמניים הקטנים יותר, אך הוא הצליח להתרחב במהירות לאחר סיפוח אוסטריה על ידי גרמניה ב-1938, על ידי רכישת חלקים גדולים של התעשייה הכבדה האוסטרית, החל מייצור חומרי גלם, דרך ייצור נשק, ועד למכירות והפצה. למספר חברות אוסטריות שנרכשו על ידי הרייכסוורק היו מניות גם בעסקים זרים קטנים יותר, כך שהרייכסוורק הפך לבעלים או בעלים משותף של חברות פחם, ברזל ופלדה שונות ברחבי מרכז אירופה עוד לפני פרוץ המלחמה. למרות זאת, ייצור הברזל והפלדה המשיך להיות נמוך מהדרישות של ההתעצמות הצבאית ההולכת וגוברת, כך ש"זו הפכה לחובה פטריוטית של האנשים למסור כל חפץ מתכת ישן או שלא נעשה בו שימוש לרשויות", וגרוטאות מתכת נאספו גם ממפעלים, כנסיות ובתי קברות.

הכיבוש הגרמני של צ'כוסלובקיה בשנים 1938–1939 איפשר לרייכסוורק לעבור התרחבות משמעותית נוספת מיד לפני המלחמה, על ידי רכישת מניות במכרות פחם צ'כיים, בחברות חימוש וביצרני ברזל ופלדה. בתחילה לא היו אלה בהכרח מניות רוב, שכן בעלי מניות צרפתים ובריטים החזיקו גם הם במניות משמעותיות בחברות צ'כיות, והרייכסוורק נאלץ לנהל איתם משא ומתן עד להכרזת המלחמה. מאוחר יותר, במהלך המלחמה, התרחב הרייכסוורק על ידי שילוב של למעלה מ-500 חברות בתעשיות גרמניות מרכזיות וחלק ניכר מהתעשייה הכבדה של המדינות הכבושות, כולל בין 50 ל-60 אחוזים מהתעשיות הכבדות הצ'כיות ומעט פחות מזה באוסטריה. עד סוף 1941 הפכה הרייכסוורק לחברה הגדולה ביותר באירופה, לאחר שספגה את רוב התעשייה שנכבשה על ידי גרמניה מברית המועצות.

מלחמה: 1939–1945

ערכים מורחבים – המשרד הראשי למשק ומנהל, DEST

תנאים מוקדמים

תחילת המלחמה הביאה למצור בריטי שהגביל מאוד את הגישה הגרמנית לשווקים העולמיים. נפט, סוכר, קפה, שוקולד וכותנה היו נדירים ביותר. גרמניה השתמשה בגיזוז פחם (אנ') כדי להחליף את יבוא הנפט במידה מוגבלת, והסתמכה על שדות הנפט הרומניים בפלוישט. גרמניה הייתה תלויה בשוודיה ברוב ייצור עפרות הברזל שלה, והסתמכה על ספרד ופורטוגל כדי לספק טונגסטן. שווייץ המשיכה לסחור עם גרמניה, והייתה שימושית מאוד כמדינה נייטרלית וידידותית לגרמניה. בנוסף, עד להכרזת המלחמה על ברית המועצות, הרייך השלישי קיבל אספקה גדולה של תבואה וחומרי גלם מברית המועצות, ושילם עבורה במכונות תעשייתיות, כלי נשק ואפילו עיצובים גרמניים לספינת קרב. באביב 1940 ביקשה ברית המועצות שני מפעלים כימיים כפיצוי על חומרי גלם. ממשלת גרמניה סירבה, בהתעקשות של הצבא.

קיצוב לצרכנים הגרמנים החל בשנת 1939. עם זאת, בעוד שבריטניה הכניסה את כלכלתה למצב מלחמה מיד עם תחילת הסכסוך, גרמניה התנגדה לצעדים דומים עד שלב מאוחר יותר. לדוגמה, הנאצים לא ששו להעלות את המיסים על אזרחים גרמנים כדי לממן את המלחמה, כך ששיעור מס ההכנסה האישי הגבוה ביותר להכנסה ממוצעת ב-1941 היה 13.7% בגרמניה, לעומת 23.7% בבריטניה. במקום זאת מימנה ממשלת גרמניה את רוב מאמציה הצבאיים באמצעות ביזה, במיוחד ביזת הונם של אזרחים יהודים וכדומה, הן בבית והן בשטחים שכבשה.[19]

שטחים כבושים

במהלך המלחמה, גרמניה השיגה את השליטה על שטחים חדשים (על ידי סיפוח ישיר, ממשל צבאי או על ידי הקמת ממשלות בובות במדינות מובסות), שטחים חדשים אלה אולצו על ידי הממשל הנאצי למכור חומרי גלם ותוצרת חקלאית לקונים גרמנים במחירים נמוכים במיוחד. מדיניות הלבנסראום של היטלר הדגישה מאוד את כיבוש האדמות החדשות במזרח, ואת ניצול האדמות הללו כדי לספק סחורות זולות לגרמניה. אולם בפועל, עוצמת הלחימה בחזית המזרחית ומדיניות האדמה החרוכה הסובייטית גרמו לכך שהגרמנים מצאו מעט מאוד שימוש בברית המועצות, ומצד שני, כמות גדולה של סחורות זרמה לגרמניה מארצות כבושות במערב אירופה. לדוגמה, שני שלישים מכל הרכבות הצרפתיות ב-1941 שימשו להובלת סחורות לגרמניה. נורווגיה איבדה 20% מההכנסה הלאומית שלה ב-1940 ו-40% ב-1943. המדיניות הפיסקאלית הדגישה גם את ניצול הארצות הכבושות, שמהן היה צריך לאסוף הון להשקעות גרמניות. בנקים בניהול גרמני, כמו בנק ההנפקה בפולין (אנ'), הוקמו כדי לנהל את הכלכלה המקומית.[20]

אלברט שפר

עם זאת, ההרס שנגרם על ידי המלחמה גרם לכך שהשטחים שנכבשו מעולם לא פעלו בצורה פרודוקטיבית כפי שגרמניה קיוותה. שרשראות האספקה החקלאיות קרסו, בחלקן בשל ההרס ובחלקן בשל המצור הבריטי שמנע יבוא דשנים וחומרי גלם אחרים מחוץ לאירופה. יבול התבואה בצרפת ב-1940 היה פחות ממחצית מ-1938. יבולי התבואה ירדו (בהשוואה לרמתם לפני המלחמה) גם בגרמניה עצמה, כמו גם בהונגריה, בהולנד וביוגוסלביה הכבושה. יבוא התבואה הגרמנית מיוגוסלביה והונגריה ירד בכמעט 3 מיליון טון, וניתן היה לקזז זאת רק באופן חלקי על ידי גידול במשלוחים מרומניה. גם פחם ונפט היו במחסור מכיוון שגרמניה לא יכלה לגשת למקורות מחוץ לאירופה. אספקת הנפט של גרמניה, החיונית למאמץ המלחמתי, הייתה תלויה במידה רבה ביבוא שנתי של 1.5 מיליון טון נפט, בעיקר מרומניה. אף על פי שגרמניה השתלטה על אספקת הנפט של המדינות הכבושות זה עדיין לא הספיק לצורכי המלחמה.

מחסור חמור בדלק אילץ את הצבא הגרמני לצמצם את הכשרת הנהגים והטייסים שלו, מכיוון שהאימונים יבזבזו דלק. לסובייטים ולאמריקאים היו דיווחים מדויקים על אספקת הנפט של גרמניה, אך הם סירבו להאמין שהממשלה הנאצית תיקח את הסיכון של פתיחת מלחמה עם אספקת דלק מצומצמת, ולכן הם הניחו שלגרמניה היו כמויות עצומות של אספקה מוסתרת היטב שהם לא יכלו לאתר. לגרמניה הייתה גם בעיה עם פחם, אם כי במקרה זה הבעיה לא הייתה מחסור בכמות, אלא חוסר יכולת להפיק אותו ולהעבירו לאן שהיה צורך בו במהירות מספקת. מסילות הברזל נפגעו קשות מהמלחמה, וכורי הפחם בשטחים הכבושים הפחיתו באופן דרסטי את התפוקה שלהם בהשוואה לרמות שלפני המלחמה. זו הייתה, בין השאר, חבלה מכוונת מצד הכורים, שביקשו לפגוע במאמץ המלחמתי הגרמני. אבל זה נבע בחלקו גם מהיעדר תזונה מספקת לכורים האלה, שכן מזון מארצותיהם הופנה לגרמניה.

ב-1942, לאחר מותו של שר החימוש פריץ טודט, מינה היטלר את אלברט שפר כמחליפו. היסטוריונים טענו כי הנטל ההולך וגדל של המלחמה הביא את גרמניה לעבור לכלכלת מלחמה מלאה תחת הנהגתו היעילה של שפר.

עבודת כפייה

ערך מורחב – עבודת כפייה תחת שלטון גרמניה הנאצית
אסירים במחנה עבודה נאצי

עוד לפני המלחמה שמרה גרמניה הנאצית על אספקת עובדי כפייה. "בלתי רצויים" (בגרמנית: unzuverlässige Elemente), כגון חסרי בית, לא-לבנים ופושעים לכאורה, כמו גם מתנגדי משטר פוליטיים, קומוניסטים, בונים חופשיים, יהודים וכל אדם אחר שהמשטר רצה לסלק מדרכו, נכלאו במחנות עבודה. שבויי מלחמה ואזרחים הובאו לגרמניה משטחים כבושים לאחר הפלישה הגרמנית לפולין. העבודה הדרושה לכלכלת המלחמה הגרמנית סופקה על ידי מערכת המחנות החדשה. היסטוריונים מעריכים כי כ-5 מיליון אזרחים פולנים (כולל יהודים פולנים) עברו דרכם.[1]

רשת של מחנות עבודה – 457 מתחמים עם עשרות מחנות משנה, הפזורים על פני שטח נרחב של פולין הכבושה על ידי הגרמנים – ניצלה עד תום את עבודת האסירים, במקרים רבים עד מותם. במחנה הריכוז גרוס-רוזן (שאליו הובאו אזרחים פולנים מהחלק המסופח של פולין) היה מספר מחנות המשנה 97.[21] תחת אושוויץ, בירקנאו ואושוויץ III עם אלפי אסירים בכל אחד, מספר מחנות הלוויין היה 48. במחנה הריכוז שטוטהוף היו 40 מחנות משנה רשמיים וכ-105 מחנות משנה, חלקם עד מרחק של 200 ק"מ מהמחנה הראשי. הרייכסבאן הגרמני רכש תשתיות חדשות בפולין בשווי של למעלה מ-8,278,600,000 זלוטי,[22] כולל כמה ממפעלי הקטרים הגדולים באירופה, חברות פולניות לשעבר החלו לייצר מנועים גרמניים כבר בשנת 1940 תוך שימוש בעבודת עבדים.

מאות אלפי אנשים בשטחים הכבושים שימשו כעבדים של תאגידים גרמניים מובילים, ביניהם תיסן וקרופ (שהתאחדו מאוחר יותר לטיסנקרופ), אי גה פארבן, בוש, בלאופונקט, דיימלר-בנץ, דמאג, הנשל, יונקרס, מסרשמיט, פיליפס, סימנס, וולטר ופולקסווגן. ב-1944 היוו עובדי הכפייה רבע מכוח העבודה בגרמניה, וברוב המפעלים הגרמניים עבדו גם אסירים. באזורים הכפריים מילאו את המחסור בכוח עבודה חקלאי עובדי כפייה מהשטחים הכבושים של פולין וברית המועצות. ילדיהם של עובדים אלה היו בלתי רצויים בגרמניה ובדרך כלל נרצחו במרכזים מיוחדים שנודעו בשם מרכזי לידה נאצים לעובדים זרים (אנ').[23]

ייצור צבאי

שיעור ההוצאות הצבאיות בכלכלה הגרמנית החל לגדול במהירות לאחר 1942, כאשר הממשלה הנאצית נאלצה להקדיש יותר ממשאביה הכלכליים של המדינה למלחמה אבודה. מפעלים אזרחיים הוסבו לשימוש צבאי והועברו לממשל צבאי. מאמצע 1943 עברה גרמניה לכלכלת מלחמה מלאה בפיקוחו של אלברט שפר. עד סוף 1944, כמעט כל הכלכלה הגרמנית הוקדשה לייצור צבאי. התוצאה הייתה עלייה דרמטית בייצור הצבאי, עם גידול של פי 2 עד 3 בסחורות חיוניות כמו טנקים ומטוסים, למרות התגברות המערכה האווירית של בעלות הברית ואובדן שטחים ומפעלים. מסעדות ושירותים אחרים נסגרו כדי למקד את הכלכלה הגרמנית בצרכים צבאיים. למעט תחמושת לצבא, הגידול בייצור לא היה מספיק כדי להשתוות לבעלות הברית בכל קטגוריית ייצור. חלק מהייצור הועבר למחתרת בניסיון להרחיק אותו מהישג ידם של מפציצי בעלות הברית.

מסוף 1944 ואילך, הפצצות בעלות הברית הרסו מפעלים וערים גרמניות בקצב מהיר, מה שהוביל לקריסה סופית של כלכלת המלחמה הגרמנית ב-1945. המזון נעשה נדיר באופן דרסטי. ייצור הדלק הסינתטי ירד ב-86% בשמונה חודשים, תפוקת חומרי הנפץ הופחתה ב-42% ואובדן תפוקת המכלים היה 35%. מסע ההפצצות של בעלות הברית העסיק גם כוח אדם יקר ערך, כאשר אלברט שפר העריך כי בקיץ 1944 הועסקו באופן קבוע בין 200,000 ל-300,000 איש בתיקון מתקני נפט ובהנחת צינורות נפט מתחת לאדמה.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • ארצות דמים, טימותי סניידר. בעברית: הוצאת כתר 2012, תרגום: יוסי מילוא
  • הכלכלה הנאצית: אידאולוגיה, תיאוריה ומדיניות. אברהם ברקאי. הוצאת הקיבוץ הארצי 1986

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא כלכלת גרמניה הנאצית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Straty ludzkie poniesione przez Polskę w latach 1939-1945 – Bibula – pismo niezalezne
  2. ↑ אודי עציון, קינן כהן‏, לנהוג ולא לשכוח: כך סייעה תעשיית הרכב הגרמנית לנאצים, באתר וואלה!‏, 23 באפריל 2025
  3. ↑ Marc Buggeln, Slave Labor in Nazi Concentration Camps, OUP Oxford, 2014-12-18, מסת"ב 978-0-19-101764-3
  4. ↑ ד"ר אושי שהם קראוס, קפיטליזם של שנאה: מהי הכלכלה הנאצית?, באתר ynet, 31 בינואר 2014
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 מוטי היינריך, הישגי הכלכלה הנאצית – הוכחה לכאורה לעליונות שליטה ממשלתית בכלכלה, באתר קו ישר, ‏20 באפריל 2020
  6. ↑ Richard Overy, Why The Allies Won, Random House, 2012-02-29, מסת"ב 978-1-4481-1238-8. (באנגלית)
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 Nazis and Soviets, web.archive.org, ‏2008-05-11
  8. ^ 8.0 8.1 ד"ר אושי שהם קראוס, ‏כך הנאצים הרימו את הכלכלה מהקרשים בעזרת נייר, באתר גלובס, 13 ביולי 2020
  9. ↑ Hugo Junkers | Biography, Airplanes, & Facts | Britannica, www.britannica.com
  10. ^ 10.0 10.1 10.2 Christoph Buchheim and Jonas Scherner, The Role of Private Property in the Nazi Economy: The Case of Industry, ‏02/05/2013
  11. ↑ Thomas Childers, Henry Ashby Turner, Big Business, Weimar Democracy, and Nazism: Henry Turner's "German Big Business and the Rise of Hitler", The Business History Review 62, 1988, עמ' 128–133 doi: 10.2307/3115386
  12. ↑ ניסן צור, הצד הכלכלי של הנאציזם – הבנק המרכזי הגרמני יחקור את עברו, באתר דבר ראשון, ‏7 בנובמבר 2017
  13. ↑ אושי שהם-קראוס, הכלכלה הנאצית: איך מממנים עבודה מנייר, באתר ynet, 17 בינואר 2014
  14. ↑ Peter Hayes, CORPORATE FREEDOM OF ACTION IN NAZI GERMANY, ‏16.10.2008
  15. ↑ Timothy W. Ryback, Hitler’s Terrible Tariffs, The Atlantic, ‏2025-04-20 (באנגלית)
  16. ↑ Eric Bernard Golson, The Economics of neutrality, ‏15/6/2011
  17. ↑ דיויד סטברו, היילמר שאכט וליאון בלום : פגישה אחרונה בדכאו, באתר "רגעים היסטוריים", ‏6 במאי 2017
  18. ↑ 'תכנית ארבע השנים', באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  19. ↑ Confiscated Jewish wealth 'helped fund the German war effort', The Telegraph, ‏2010-11-09 (באנגלית)
  20. ↑ Andrzej G—jski, Etapy i cele niemieckiej polityki bankowej w GG
  21. ↑ Filie obozu Gross-Rosen, Gross-Rosen (בפולנית)
  22. ↑ Ireneusz Bujniewicz, Kolejnictwo w przygotowaniach obronnych Polski w latach 1935–1939
  23. ↑ Krieg gegen Kinder, web.archive.org, ‏2008-09-13
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

כלכלת גרמניה הנאצית40921820Q679790

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=כלכלת_גרמניה_הנאצית&oldid=2950581"