לאופולד גרינברג
.jpg)
לאופולד יעקב (ג'ייקוב) גרינברג (Leopold Jacob Greenberg, נודע בראשי התיבות L. J. Greenberg; 1861–1931) היה עיתונאי בריטי יהודי, עורך העיתון "ג'ואיש כרוניקל" ופעיל בהסתדרות הציונית. היה מכרו של בנימין זאב הרצל ושליחו בקרב פוליטיקאים בריטיים להפצת רעיונותיו, בהם תוכנית אוגנדה.
קורות חיים
גרינברג נולד בברמינגהאם בשנת 1861 כבנו של תכשיטן מצליח בשם סימיון גרינברג. הוא חונך בבתי-ספר בלונדון, תחילה בבית הספר היהודי באזור מיידה ווייל, ולאחר מכן בבית הספר (הלא יהודי) המפורסם "University College School".
גרינברג התחבר עם מספר דמויות בולטות בפוליטיקה הבריטית של תחילת המאה העשרים. בנימין זאב הרצל, שהוזמן לביתו של גרינברג בלונדון, תיאר לו את שאיפותיו וחלומותיו, וזה הושפע מאד מהם ושאף להגשים אותם עבורו. מטרתו הייתה להשפיע תחילה על יהודי אנגליה לקבל את הציונות של הרצל. אלא שבשנת 1900, מרבית יהודי אנגליה היו אדישים לרעיון. עם זאת, גרינברג ערך ירחון בשם "ישראל הצעירה" בשנות ה-90 של המאה התשע-עשרה, ודרכו ניסה להפיץ את הרעיונות של הרצל[1].
העיתון ג'ואיש כרוניקל
גרינברג חיפש במה מתאימה להפיץ את רעיונותיו. לכן, כששמע שהשבועון ג'ואיש כרוניקל עומד למכירה, הוא הציע להרצל שההסתדרות הציונית תרכוש אותו. ההצעה עלתה בפני הקונגרס הציוני של 1903 ונדחתה. שנה לאחר מכן הקים גרינברג חברה על מנת להפיץ מניות לקניית העיתון. הוא צירף אליו ארבעה יהודים שעמדו מאחוריו, בהם לאופולד קסלר, מהנדס מכרות שחזר מדרום אפריקה עם רכוש רב. בשנת 1907 קנו את העיתון, וגרינברג הפך לעורך העיתון, משרה בה החזיק עד סוף ימיו[2]. במאמרי המערכת שלו לאורך השנים בעיתון כתב בעד הציונות וכנגד העמדה חסרת הכבוד של ממשלת בריטניה כלפי התנועה הציונית. כן כתב כנגד התבוללות יהודי בריטניה.
השפעה פוליטית
עורך הדין שגרינברג בחר לכתוב עבורו את מאמרי האגודה של העיתון ג'ואיש כרוניקל, היה חבר הפרלמנט הבריטי דייוויד לויד ג'ורג'. הם קיימו מערכת יחסים טובה הרבה לפני שלויד ג'ורג' הפך לראש ממשלת בריטניה.
חבר טוב נוסף שלו היה חבר המפלגה הליברלית ג'וזף צ'מברליין. צ'מברליין הפך מאוחר יותר, בשנת 1902, לשר המושבות, וגרינברג סבר שהוא יוכל להפנות אליו את הבקשה לתת ליהודים מדינה במקום כלשהו ברחבי אימפריה הבריטית, עם עדיפות לארץ ישראל. בימים ההם, אותו מקום היה מחוז עות'ומני, ולכן צ'יימברלין לא היה יכול לעזור לו. עם זאת, בשנת 1901 הוא הציע לעם היהודי את סיני, שהיה נפרד ממצרים; החום והמחסור במים היוו מניעה לקבל אוכלוסייה גדולה, וההצעה נכשלה.
בשנת 1903, צ'מברליין הציע לגרינברג את המושבה אוגנדה בתור בית ליהודים, שם האקלים היה יותר טוב. ההצעה התקבלה במכתב שנשלח אל גרינברג, והובא לעיון בקונגרס הציוני השישי בבזל ב-1903. הציונים מרוסיה דחו רעיון זה, ודגלו בגישת "בארץ־ישראל או לא־כלום"[3].
מלחמת העולם הראשונה
לאחר מותו של הרצל, חלה ירידה באנשי ההסתדרות הציונית, ונותרו בעיקר כמה ממעריציו במשרד קטן בווינה. בתקופה זו גרינברג המשיך בעריכת העיתון ג'ואיש כרוניקל, ונקט במספר צעדים על מנת להבטיח את עתידו כקול יחידי המבטא את רצונותיה של הקהילה היהודית בבריטניה, בעזרתם של ג'ייקובס קאן, ג'וזף כאוון ולאופולד קסלר. חיים ויצמן שהה אף הוא בבריטניה ולימד כימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, אך הוא וגרינברג לא דיברו זה עם זה, משום שוויצמן היה בראש השתדלנות של "בארץ־ישראל או לא־כלום"[4].
הפערים בציונות לא נסגרו בשנת 1914 כשפרצה מלחמת העולם הראשונה. לפני שנת 1914, העיתון ג'ואיש כרוניקל לא חסך בביקורתו נגד הצאר הרוסי, בשל הסבל של העם היהודי תחת שלטונו[5]. גרינברג אף הביע את דעתו בכתבת עורך, שבריטניה צריכה להצטרף לאוסטריה וגרמניה נגד רוסיה ולפתוח במלחמה. אך כאשר גרמניה הפרה את הסכם הניטראליות של בלגיה, גרינברג שינה את דעתו וכתב על חובתה של בריטניה להצטרף לרוסיה במלחמה נגד אוסטריה וגרמניה. מחוץ למשרדי מערכת העיתון בלונדון נתלה שלט, בו נכתב: "אנגליה מילאה את חובותיה ליהודים; היהודים ימלאו את חובותיהם לאנגליה." באותה רוח, ב-4 בספטמבר 1914, נכתב בעיתון: "מהרוסים, היהודים מעולם לא קיבלו שום דבר חוץ מסימפתיה, ועם העם הרוסי, הם בהסכם מלא."
בשנת 1916 אמריקה המשיכה לאמץ עמדה נייטרלית, בעוד בריטניה ממשיכה בלחימה גם בחזית המזרח התיכון. באותו זמן, ויצמן מצא דרך יעילה לייצור אצטון, שהיה חיוני ליצירת חומרי נפץ, וכך עלה מעמדו בבריטניה, ובשלו התנאים להצהרת בלפור על ההצעה להקמת בית לאומי לעם היהודי. במקביל, ראש הממשלה לויד ג'ורג' שאל את גרינברג מה לדעתו ניתן לעשות על מנת למשוך את הציבור האמריקאי ואת הרוסים לתמוך שוב בבריטניה, וגרינברג השיב: "תן ליהודים את המדינה עליה הם חולמים אלפיים שנה". כך, בסמוך ליציאת כוחותיו של אלנבי מקהיר לכבוש את ארץ ישראל ב-1917, יצאה הממשלה הבריטית בהודעת שר החוץ הבריטי, ארתור ג'יימס בלפור, שמציע בית לאומי לעם היהודי בפלשתינה, מסמך שברבות הימים תרם לתהליך הקמת מדינת ישראל.
למרות תרומתו של ויצמן להצהרת בלפור, גרינברג המשיך לכתוב נגד ויצמן בעיתונו. כך למשל כתב שעל ויצמן היה לבקש מדינה יהודית במקום בית לאומי, והתלונן על כך שפירוש הביטוי "פלשתינה" כולל את שתי גדות הירדן. הוויכוח המשיך עד מותו של גרינברג בשנת 1931.
קבורתו
גרינברג ביקש שישרפו את גופתו ושיקברו את האפר ללא טקס דתי, ליד הר הצופים. הקופסה עם אפרו הגיעה לחיפה בנובמבר 1931, אך רבני ירושלים עמדו על כך שהיות וההלכה אוסרת את שריפת המת, אסור לקבור את אפרו באדמת קודש. מכתבים רבים הוחלפו בין לונדון וארץ ישראל כשבנו אייבן ניסה לפתור את הבעיה. בינואר 1932, ג'ו לינטון שהיה אחד מעוזריו של ויצמן, הציע לקבור את האפר בגינה פרטית של הרברט בנטוויץ' ליד הר הצופים, אך הרבנות התנגדה. בחודש מאי 1932, עדיין התעכבה קופסת האפר במכס בחיפה, והפקידים איימו להשליכה אם לא ייעשה משהו בנידון. בסופו של דבר, בזכות מאמציו של משה שרת וחיים ארלוזורוב, שניהם פקידים בעלי מעמד גבוה בסוכנות היהודית, נמצא מקום קבורה לגרינברג בקיבוץ דגניה, על שפת הכנרת.
קישורים חיצוניים
- לאופולד גרינברג, פרק בספר "הרוויזיוניזם הציוני במאבקיו: קובץ מאמרים ב"ראזסווייט" לשנים 1931-1930", עמ' 287-289, באתר "כותר"
- Cesarani, David (1994), The Jewish Chronicle and Anglo-Jewry 1841-1991, Cambridge: Cambridge University Press, ISBN 0-521-43434-3
- Weizmann, Chaim (1949), Trial and Error, the Autobiography of Chaim Weizmann, vol. First Edition, ASIN B000P3VU1A, New York: Harper and Brothers, OCLC 512638
הערות שוליים
