לבוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

לבוד הוא מושג בהלכה, לפיו מרווח הקיים בין דברים הסמוכים זה לזה, נחשב כמי שאינו, או כאילו הוא סתום. המושג "לבוד" קיים בדינים רבים, ורווח לגבי דיני מחיצות. לדוגמה, אם יש מרווח מסוים במחיצה רואים את המחיצות שבשני צִדי המרווח כאילו הן מחוברות. וכן אם חפץ מונח במרווח מסוים מעל הקרקע רואים אותו כאילו הוא מונח על גבי הקרקע.

שיעור המרווח בדין לבוד

לדעת רוב החכמים, וכן נפסק להלכה, דין לבוד נאמר רק כשיש מרווח של פחות משלושה טפחים בין החלקים. אולם רבן שמעון בן גמליאל חולק וסבור שדין לבוד נאמר כשיש מרווח של פחות מארבעה טפחים[1].

מקור הדין

דין לבוד אינו מפורש בתורה, אך קיים במסגרת הלכה למשה מסיני[2], כחלק מכלל שיעורי המחיצות. בלשון הגמרא מופיע דבר זה בכלל של: "שיעורין חציצין ומחיצין הלכה למשה מסיני"[3]. במסקנת דברי הגמרא[4] עולה כי מחיצין הכוונה להלכות האמורות במחיצה, שדין "לבוד" נכלל בהן. יש מהאחרונים מי שאומר כי לא כל דינים אלו נמסרו בפועל למשה מסיני, אלא שמקובלים וברורים הם כאילו קיבל אותם משה מסיני.[5]

לדעת רב האי גאון דין לבוד נלמד מיריעות המשכן, שכן הלולאות היו מרוחקות זו מזו (פחות משלשה טפחים), ואף על פי כן התורה כינתה אותן "מחוברות"[6], וכן הובא במאירי[7].

שימושים בהלכה

בהלכה נעשה שימוש במושג של לבוד לגבי הלכות רבות, ובעיקר בדיני מחיצות. לדוגמה:

  • בדיני סוכה:
    • מרווח של פחות משלושה טפחים בין הסכך לדופן הסוכה - אינו פוסל את הסוכה.
    • דופן סוכה שתחתיתה גבוהה מהקרקע פחות משלשה טפחים - נחשב כדופן שלם.
    • אם קיים בסכך חלל שאין בו כל אמצעי סיכוך, אך רוחבו פחות משלושה טפחים - אינו פוסל את הסוכה.
  • בהלכות עירובין: באופנים מסוימים בהם פתח החצר או המבוי לא מאפשר את הטלטול בהם, קיים אופן היתר על ידי תיקון החצר או המבוי באמצעות הנחת קורה בגובה הפתח. אם הקורה אינה מעל הפתח ממש, אלא משוכה כלפי חוץ עד שלושה טפחים - נחשבת כאילו מונחת מעל הפתח.
  • בדיני עקירה והנחה: חפץ הנמצא תוך שלושה טפחים סמוך לקרקע - נחשב כאילו מונח הוא על הקרקע[8].
  • בדיני הדלקת נרות חנוכה: יש להניח את הנרות מעל שלשה טפחים מהקרקע[9].
  • בדיני אבלות או בתשעה באב, בהם יש איסור לשבת גבוה מהקרקע: דבר הגבוה פחות משלושה טפחים - מותר לשבת עליו, משום שנחשב כישיבה על הקרקע.

הגדרת דין לבוד

דין לבוד שדנים בו את החלל כאילו הוא סתום, אינו משום שה"לבוד" עצמו נחשב כחומר ממשי הסותם את החלל, אלא הוא משום שרואים את העצמים שמצדי המרווח כאילו הם מגיעים זה אל זה בתוך שטח המרווח, והרי המרווח סתום בהם ונעשית מחיצה אחת[10].

דינים נוספים

כשיש דבר המפסיק בין חלקי המחיצה, נחלקו בראשונים האם האף בזה נאמר דין לבוד, או לא. דעת הרשב"א שאף בזה אומרים לבוד, אך הביא דעה שחולקת שאין אומרים בזה דין לבוד.[11]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • אנציקלופדיה תלמודית, ערך "לבוד", כרך ל"ה, טורים תתכ"א-תת"צ.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף ט עמוד א.
  2. ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף צז עמוד א.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ה עמוד ב.
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת סוכה, דף ו עמוד ב.
  5. ^ רבי יאיר חיים בכרך, שו"ת חוות יאיר, סי' קצ"ב, אות ו'.
  6. ^ הרב משה הרשלר, ‏גנוזות - חלק א, עמ' קע"ה-קע"ח, באתר אוצר החכמה (הצפייה בעמוד זה מוגבלת למנויים בתשלום בלבד).
  7. ^ בית הבחירה למאירי, עירובין, דף ט', עמוד א'.
  8. ^ אך לא משום שאנו רואים את השלושה טפחים הסמוכים לקרקע כחלק מהקרקע, אלא מרווח זה כאילו אינו, והחפץ כמונח על הקרקע עצמה
  9. ^ שולחן ערוך, אורח חיים, סימן תרעא, סעיף ו .
  10. ^ רבי יעקב ישראל קניבסקי, קהילות יעקב, סוכה, סימן י"ג, אות ג', בדעת תוספות. ראה עוד אנציקלופדיה תלמודית, ערך "לבוד", הערה 48, כרך ל"ה, טור תתכ"ה.
  11. ^ חידושי הרשב"א עירובין ח ב