לב זילבר
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מדען ריקה. לב אלכסנדרוביץ' זילבר (ברוסית: Лев Александрович Зильбер; 15 במרץ 1894, פסקוב, האימפריה הרוסית – 10 בנובמבר 1966, מוסקבה, ברית המועצות) היה אימונולוג ווירולוג יהודי סובייטי, מייסד בית הספר הסובייטי לווירולוגיה רפואית. אחיהם הבכור של המלחין אלכסנדר זילבר והסופר וניאמין קאברין.
בוגר האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות (1945), חתן פרס סטלין.
קורות חיים
נולד ב־15 במרץ לפי הלוח היוליאני (27 במרץ לפי הלוח הגרגוריאני) 1894 במשפחה יהודית מתבוללת. אביו, הבל אברמוביץ' זילבר היה קאפלמייסטר מגדוד הרגלים ה־96 של אומסק ואמו, חנה גירשבנה (אנה גריגורייבנה) דסון, בעלת חנויות מוזיקה. ישנן טענות שבניגוד לאחיו הצעיר, וניאמין (הסופר וניאמין קאברין), הוא נולד לא בפסקוב, אלא בכפר מדבד ברובע מדבדסקוי במחוז המשנה נובגורוד (כיום חלק מההתיישבות הכפרית מדבדסקויה).
בסך הכל נולדו למשפחה שישה ילדים – מרים, לאה, לב, דוד, אלכסנדר ווניאמין. האחות הבכורה מרים (לאחר נישואיה, מירה אלכסנדרובנה רומל, 1890 – אחרי 1988) – התחתנה עם המנהל הראשון של בית העם על שם פושקין איסאק מיכאילוביץ' רומל. האחות לאה (לאחר נישואיה, ילנה אלכסנדרובנה טיניאנובה, 1892-1944) הייתה אשתו של הסופר ומבקר הספרות יורי טיניאנוב, בן כיתתו של לב זילבר. האחים הצעירים: הרופא הצבאי דוד זילבר, המלחין והמנצח אלכסנדר זילבר (1899–1970) והסופר וניאמין קאברין (1902–1989).
בשנת 1912 סיים לב את לימודיו בגימנסיה המחוזית בפסקוב (כמו חברו השני לכיתה וחברו הקרוב אוגוסט לטאווט) והתקבל למחלקה למדעי הטבע בפקולטה לפיזיקה ומתמטיקה באוניברסיטת סנקט פטרבורג. בשנת 1915 עבר לפקולטה לרפואה של אוניברסיטת מוסקבה, לאחר שקיבל אישור להשתתף במקביל בשיעורים במחלקה למדעי הטבע וסיים את לימודיו בשנת 1919. משנת 1921 עבד במכון למיקרוביולוגיה של ועדת הבריאות העממית לבריאות במוסקבה. בשנת 1928 התחתן עם זינאידה ויסאריונובנה ירמולייבה. בחודשים הראשונים שלאחר החתונה בילו זילבר וירמולייבה בעבודה במכון פסטר (צרפת) ובמכון רוברט קוך (גרמניה). בשנת 1929 קיבל את ההצעה לתפקיד מנהל המכון למיקרוביולוגיה של אזרבייג'ן וראש המחלקה למיקרוביולוגיה של המכון הרפואי בבאקו.
פיקח על דיכוי התפרצות מגפת הדבר בנגורנו קרבאך בשנת 1930[1]. עם חזרתו לבאקו הוצג כמועמד לקבלת עיטור הדגל האדום ועד מהרה נעצר באשמת חבלה במטרה להדביק את אוכלוסיית אזרבייג'ן במגפה. הוא שוחרר לאחר ארבעה חודשים (אולי לבקשתו של מקסים גורקי, אליו פנה אחיו הצעיר של לב זילבר, הסופר וניאמין קאברין, אולי הודות למאמציה של גרושתו, זינאידה ירמולייבה). עם שחרורו עבד זילבר במוסקבה, ועמד בראש המחלקה למיקרוביולוגיה במכון המרכזי ללימודי רפואה מתקדמים ועמד בראש המחלקה המיקרוביולוגית של המכון הממלכתי לבקרה מדעית של הוועדה העממית לבריאות. בשנת 1934 הוא הקים את הקמת המעבדה המרכזית לנגיפים בוועדת הבריאות העממית של רוסיה הסובייטית ויזם את פתיחת המחלקה לווירולוגיה במכון למיקרוביולוגיה של האקדמיה למדעים של ברית המועצות.
בשנת 1935 התחתן עם ולריה פטרובנה קיסליובה. בשנת 1937 עמד בראש משלחת המזרח הרחוק של הקומיסריון העממי לברית המועצות לבריאות לחקר מחלה זיהומית לא ידועה של מערכת העצבים המרכזית. במהלך עבודת המשלחת הובהר אופי המחלה – דלקת מוח מקרציות והוצעו שיטות להתמודד איתה. מיד עם שובו נעצר בגין ניסיון להדביק את מוסקבה בדלקת המוח דרך אספקת המים בעיר ופיתוח איטי של תרופה לטיפול במחלה. בזמן שהותו בכלא, זילבר ריצה חלק מתקופת כהונתו במחנות בפצ'ורה, שם בתנאי הטונדרה הוא פיתח תכשיר שמרים נגד פלגרה מאיילים והציל את חייהם של מאות אסירים שמתו ממחסור מוחלט בוויטמינים. תכשיר זה נרשם כפטנט ואושר על ידי קומיסריון הפנים העממי.
בשנת 1939 שוחרר והיה לראש המחלקה לווירולוגיה במכון המרכזי לאפידמיולוגיה ולמיקרוביולוגיה של קומיסריון הבריאות העממי של ברית המועצות, אך בשנת 1940 נעצר בפעם השלישית. הוא סירב להצעות חוזרות ונשנות לעבוד על נשק בקטריולוגי. כשזכרו את יכולתו של זילבר להשיג לכוהל מאיילים, הרשויות שלחו אותו למחנה כימי, שם החל במחקר בנושא סרטן. עבור המחקר, האסירים תפסו עכברים וחולדות עבור זילבר לצורך ניסויים. במהלך מחקרו גיבש תפיסה חדשה של מקור הגידולים הסרטניים. בצורתו המקורית (1944–1945), היא התבססה על שני עקרונות בסיסיים: גידולים הם ממוצא ויראלי, אך הנגיף מבצע פונקציות יזומות בלבד עם התקדמות הגידול. במרץ 1944, ערב יום הולדתו ה־50 של זילבר, הוא שוחרר, ככל הנראה בזכות מכתב על חפותו של מדען שנשלח לסטלין ונחתם על ידי המנתח הראשי של הצבא האדום ניקולאי בורדנקו, סגן נשיא האקדמיה למדעים של ברית המועצות, לאון אורבלי, הסופר וניאמין קאברין, הביוכימאי ולדימיר אנגלהרדט וזינאידה ירמולייבה (יוצר הפניצילין הסובייטי וגרושתו לשעבר של זילבר), שיזמו את המכתב. לדעת זילבר עצמו[2], ככל הנראה, המכתב לא הגיע לנמען, אלא גרם לבלבול במשרדי הנ.ק.ו.ד. עם שחרורו הוא מפרסם מייד בעיתון איזבסטיה את מושג מקור הגידולים הסרטניים.
בקיץ 1945 הוא מצא ולקח לברית המועצות משפחה – אשתו, אחות אשתו ושני בניו, ששרדו במחנות העבודה הגרמניים, שם בילו 3.5 שנים. באותה שנה הוא נבחר לחבר באקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות, מונה למנהל מדעי של המכון לווירולוגיה של האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות ועמד בראש המחלקה לווירולוגיה ואימונולוגיה של גידולים במכון לאפידמיולוגיה, מיקרוביולוגיה ומחלות זיהומיות של האקדמיה למדעי הרפואה של ברית המועצות, שם עבד במשך כל השנים שלאחר מכן. לאחר שחרורו קיבל את פרס סטלין.
מת ב־10 בנובמבר 1966 ונקבר בבית העלמין נובודוויצ'יה (חלקה 6).
צאצאיו
ילדיו של זילבר הפכו מאוחר יותר למדענים מפורסמים: לב קיסליוב (1936–2008) – ביולוג מולקולרי, אקדמאי של האקדמיה הרוסית למדעים, ופיודור קיסליוב (1940–2016) – ביולוג מולקולרי, מומחה לקרצינוגנזה, חבר באקדמיה הרוסית למדעי הרפואה. אשתו של אחיו אלכסנדר (יקטרינה איוואנובנה זילבר, 1904–1963) בנישואיה השניים נישאה למחזאי יבגני שוורץ[3]. האח – דוד זילבר (1897–1967), ראש המחלקה להיגיינה כללית וצבאית, דיקן הפקולטה לרפואה מונעת של המכון הרפואי פרם[4], מחבר הספר "היגיינת בתי מרקחת" (1962), ספר לימוד לפקולטות לתרופות "היגיינה" (1970).
גילויים מדעיים
זילבר סבר שבמדע היסודי חייבים להיות ראשונים והוא המחבר של התגלית המדעית "תכונות חדשות של פתוגניות של נגיפים נושאי גידול", שנרשם במרשם התגליות הממלכתי של ברית המועצות תחת מספר 53 מיום 27 במאי 1957[5].
בשנת 1967, על גילוי הפתוגניות של נגיף סרקומה העוף עבור סוגים אחרים של בעלי חיים, זילבר זכה בפרס המדינה של ברית המועצות לאחר מותו.
מאמרים
- 1928 – "פאראחיסונית"
- 1946 – "תיאוריה נגיפית על מקורם של גידולים ממאירים"
- 1956 – "הוראה על וירוסים"
- 1958 – "יסודות האימונולוגיה", מהדורה שלישית
לקריאה נוספת
- Киселёв Л. Л., Левина Е. С. Лев Александрович Зильбер (1894—1966) : жизнь в науке. — М.: Наука, 2004. — 698 с. — (Научно-биографическая литература). — מסת"ב 5-02-032751-4
הערות שוליים
