ליאון כהן (זונדרקומנדו)
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה. ליאון כהן (ביוונית: Λεών Κοέν; נולד ב-15 בינואר 1910 בסלוניקי, יוון – אוגוסט 1989 בבת ים, ישראל) היה ניצול השואה וחבר בזונדרקומנדו בבירקנאו ממאי עד נובמבר 1944. הוא היה אחד משלושת חברי הזונדרקומנדו, שכתב את זיכרונותיו לאחר המלחמה,[1] יחד עם פיליפ מולר[2] ומרסל נדג'ארי.[3] הוא השתתף בהכנת "מרד הזונדרקומנדו" באושוויץ.
ביוגרפיה
אביו של ליאון כהן היה סוחר מצליח, שייבא סחורות מגרמניה ואוסטריה וניהל קשרי מסחר בבריסל. ללאון כהן היו שתי אחיות, אגנס ומרגוט, ואח אחד, רוברט. הוא למד בבית הספר לעסקים ליאון גאטניו, מוסד צרפתי-גרמני. הוא למד ממיטב הספרות הצרפתית, משום שהמורה היה מנהל ומייסד בית הספר "שבלייה דה לה ליאנסון פרנסייז". לאחר שסיים את לימודיו, עבד לראשונה ביריד הבינלאומי בסלוניקי. בהמשך עבד בחברת דקה רקורדס, חברה שמכרה תקליטים ומערכות רדיו. לפני הכיבוש הוא היה ספק רשמי של משרד ההגנה היווני. בהמשך גויס לצבא יוון. הוא נעצר בשנת 1942, כמו אלפי צעירים יהודים, ונשלח לכלא הגרמני בסלוניקי, ממנו נמלט. ב־15 בינואר 1943 נישא לאשתו הראשונה, ז'רמן פרחיה, בתו של יהושע פרחיה, בעל יוניון בנק (יחד עם ג'וזף נחמה) בסלוניקי. יהודי סלוניקי נשלחו לגטו ממנו נמלט עם אשתו. הוא הגיע לאתונה ונעצר על ידי הגרמנים, בזמן שאשתו והוריה הסתתרו.[4] הוא נשלח למחנה הריכוז חיידרי.
באושוויץ
.jpg)
.jpg)
הוא גורש מאתונה ב־2 באפריל 1944 והגיע לאושוויץ ב־11 באפריל. אמו ואחותו הצעירה מרגוט, שהייתה בהריון, נרצחו עם הגעתם. כהן הוא אחד מ -320 הגברים היוונים שנבחרו לעבודה (מספרים סידוריים בין 182,440 ל-182,759). מספרו 182,492. כיוון שהוא ידע לדבר גרמנית, זה היה נכס חיוני, בהתחשב בכך שרוב היהודים יוצאי סלוניקי ידעו לדבר רק יוונית, לאדינו, איטלקית או צרפתית. הם היו מבודדים רוב הזמן במחנה, במיוחד ביחס ליהודים האחרים שדיברו בעיקר ביידיש.[5] אחרי יומיים בבירקנאו, הוא הושם בבלוק 12. מיום 13 באפריל עד 11 במאי. לאחר מכן הוא נבחר, יחד עם 100 יוונים, להיות חלק מהזונדרקומנדו[6] לאחר מספר ימים בבורות הגופות של הבונקר" 2 ובקרמטוריום הרביעי, הוא הוצב בקרמטוריום השלישי והוטל עליו לבחון את פיהם של האנשים שנרצחו ולקרוע את שיני הזהב מפיהם.[7][8] הוא היה עד להשמדת יהודי הונגריה במהלך קיץ 1944, לפינוי הסופי של המחנה המשפחתי (בין 10 ל-12 ביולי) והשמדתם של הצוענים בתחילת אוגוסט. כמו אצל עדים רבים, הוא נזכר באכזריותו של האופטשארפהרר אוטו מול. בקרמטוריום' השלישי הוא פגש את הצייר הצרפתי דוד אולר והיה קרוב מאוד להרש שטרספוגל, לימים תעשיין צרפתי ידוע.[9] הוא השתתף בתכנון מרד הזונדרקומנדו, לצד יעקב קמינסקי, למקה חיים פלישקו, דוד קוצ'אק, ג'וזפה ברוך, לייבל פול כץ, מרסל נדג'ארי ואלברטו ישראל אררה.
ב-7 באוקטובר 1944, לאחר ש-60 איש מתוך אנשי המרד נשארו והבינו שהגרמנים מתכוונים לחסלם, הם הציתו את המשרפות ותקפו את שומרי האס אס באמצעות פטישים, גרזנים ואבנים. הם הרגו קאפו וכמה אנשי אס-אס. כמאה אסירים נמלטו מבירקנאו אך כמעט כולם נתפסו ונרצחו על ידי האס-אס.[10]
ב־17 בינואר 1945 החל האס אס לפנות את אושוויץ וכמה אלפי האסירים בצעדות המוות. אף על פי שחברי הזונדרקומנדו לא הורשו לעזוב את המחנה, כהן ואנשי זונדרקומנדו אחרים התערבבו בקהל האסירים (כמאה מבני הזונדרקומנדו נמלטו מהמחנה בדרך זו). הוא נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן. הוא גורש למחנות הריכוז מלק, לינץ, גוזן ואבנזה ממנו שוחרר ב־6 במאי 1945 על ידי דיוויזיית חי"ר (80) של צבא ארצות הברית. הוא כמעט מת וטופל בבית חולים. בין 40 ל־50 חברי זונדרקומנדו לשעבר שרדו לאחר שחרור המחנות.
אחרי השיחרור
הוא חזר לסלוניקי באוגוסט 1945. נולדו לו שני ילדים, לילי וז'אן ז'וזה.[11][12] בשנת 1961 פגש בפריס את בתו של הרץ שטרספוגל, חבר הזונדרקומנדו שהפך לחבר קרוב ונהרג במהלך סלקציה בנובמבר 1944 על ידי הגרמנים הבטיח לבקר את משפחתו אם יישאר בחיים. בשנת 1972 התיישב בישראל בבת ים עם אשתו השנייה. הוא רואיין על ידי ההיסטוריון הישראלי גדעון גרייף[13] וכתב ספר בצרפתית : "מיוון לבירקנאו, מרד עובדי המשרפות". הוא לא קיבל שום פיצויים מגרמניה, ככל הנראה בגלל גרירת רגליים בירוקרטית או רשלנות. מצבו הבריאותי הידרדר והוא נפטר בשנת 1989 בבת ים. קטעים נבחרים של ספרו הופיעו בעברית בכתב העת פעמים[14] בשנת 1986, ומהדורה אנגלית של הזיכרונות יצאה בשנת 1996.[15] כתב היד המקורי בצרפתית אבד ופרסום זה חסר את ההתחלה ביוון ואת הסוף במאוטהאוזן.
קישורים חיצוניים
- ליאון כהן, מיוון לבירקנאו - התקוממות עובדי המשרפות, פעמים 27, תשמ"ו
הערות שוליים
- ^ See Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, p. 80 : Only four former members of this unit published memoirs : Marcel Nadjari, Leon Cohen, Filip Müller, and Miklos Nyiszli. We can consider that the last writer mentioned by Dr. Greif, Dr. Miklos Nyiszli, may not be really part of the Sonderkommando, as he was performing autopsies for Dr. Josef Mengele, even if he was living with the members of the Sonderkommando. The other books about Sonderkommando members, such as Shlomo Venezia or Daniel Behnnamias, are testimonies or interviews, and not strictly speaking memoirs.
- ^ Filip Müller, Eyewitness Auschwitz: Three Years in the Gas Chambers, Stein and Day, 1979.
- ^ Marcel Nadjary, Χρονικό 1941–1945 [Chronicle], Ιδρυμα Ετσ - Αχα'ι'μ, Thessaloniki, 1991.
- ^ Ya'akov Gabai: I'll Get Out of Here! in Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, p. 209: One the men who was in the Sonderkommando, a Greek named Leon Cohen, is still alive. He was married to the daughter of a bank manager in Salonika. When Cohen was arrested and sent to Auschwitz, his wife fled with her father.
- ^ Shaul Chazan: Life Didn't Matter Anymore, Death Was Too Close in Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, p. 263: I remember that Leon Cohen was the only one of us who spoke German..
- ^ See Auschwitz by Tal Bruttmann : as early as 16 May 1944, four convoys, each carrying 3,000 Jews from Hungary in 45 wagons, had to leave Hungary daily for Auschwitz. After being removed from Auschwitz in November 1943 by order of Himmler, Rudolf Höss was called back to the camp commandment to prepare the site for the scheduled mass arrival (Aktion Höss). On 9 May, orders are given to increase the number of prisoners of the Sonderkommando and Kanada Kommando (see Auschwitz Chronicle by Danuta Czech). In mid-April, the number of Sonderkommando prisoners stood at 207. On May 15, a contingent of 100 men is taken from the quarantine camp among the Greek Jews selected on April 11.
- ^ Shlomo Venezia & Béatrice Prasquier, Inside the Gas Chambers: Eight Months in the Sonderkommando of Auschwitz , Polity, 2011.
- ^ See The dentist by Chaim Marin and Razia Israeli, a play for an actress based on "We Wept without Tears" by Gideon Greif, with actress Razzia Israeli. The play tells the story of the daughter of the "dentist" of Krematorium III, a Jew from Salonika who went living in Israel. http://www.theenglishtheatre.nl/stet-productions/2012/test-productie-2012-2.html
- ^ Leon Cohen : From Greece to Birkenau p. 53. Picture of Hersz Strasfogel in Sonderkommando Auschwitz channel's video : . Hersz Strasfogel on the Shoah Memorial in Paris :
- ^ Steven B. Bowman, The Agony of Greek Jews, 1940–1945, 2009
- ^ http://www.cohen.gr - Προσωπική ιστοσελίδα Jean Cohen
- ^ Conference by Jean Cohen on the Sonderkommando uprising : https://www.youtube.com/watch?v=_H0oWQoXvi8.
- ^ Leon Cohen: We Were Dehumanized, We Were Robots in Gideon Greif, We wept without tears, Yale University Press, 2005, p. 286 .
- ^ Pe'amim 27, Studies in Oriental Jewry, 1986.
- ^ Leon Cohen, From Greece to Birkenau : the crematoria workers'uprising, translated from the French by Jose-Maurice Gormezano, postscript by Lily Eiss-Perahia nee Cohen, Salonika Jewry Research Center, 1996.
