לימן (שיטת השקיה)

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
לימן בנגב, בקיץ

לימַןיוונית: λιμήν - נמל) הוא מערכת ללכידת מי שטפונות הנוצרת מסוללת עפר מלאכותית הנבנית באפיק נחל אכזב, בעיקר באזורים מדבריים או מדבריים למחצה. סוללות העפר יוצרות את צורת האות "ח" כאשר המפתח פונה אל מעלה אפיק הנחל. כיום, נוטעת קק"ל בשטח הלימן עצים, בדרך כלל אקליפטוסים, שיטים, ינבוט, וושינגטוניה, אשל ולעיתים גם מינים נוספים[1]. הגומה אוצרת את מי הגשם או מי נגר עילי ומשקה את העצים. ככל הנראה[2], את השיטה פיתחו היערנים יוסף ויץ ובני וירצברג, בהשראת שיטות השקיה נבטיות, במסגרת עבודתם באגף הייעור של קק"ל באזור הדרום.

ניתן לראות לימנים רבים בצדי הדרכים בנגב ובערבה, אף על-פי שרבים מהם הורדו והקרקע יושרה כאשר הוחלט על סלילת כביש ראשי או מסילת רכבת במקום, ועל-כן קשה לראות כאלו בקרוב לאזורים מיושבים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. יפית בר און, מדבר ומדבור (מחרוזת לחיפוש במסמך: נקודות חן ירוקות בנוף המדברי)
  2. הלימנים בנגב, מסמך מדיניות של קק"ל, עמ' 4
Feusisberg02.JPG ערך זה הוא קצרמר בנושא חקלאות. אתם מוזמנים לתרום למכלול ולהרחיב אותו.