ינבוט השדה
 ינבוט השדה
| |
|---|---|
| |
| מיון מדעי | |
| ממלכה: | צומח |
| מערכה: | צמחים |
| מחלקה: | דו־פסיגיים |
| סדרה: | קטניתאים |
| משפחה: | קטניות |
| תת־משפחה: | מימוסיים |
| סוג: | Prosopis |
| מין: | ינבוט השדה או ינבוט סורי |
| שם מדעי | |
 Prosopis farcta
| |
ינבוט השדה או ינבוט סורי (שם מדעי: Prosopis farcta; באנגלית Syrian mesquite) הוא עץ תת-קרקעי (כלומר, חלק מענפיו צומחים גם מתחת לאדמה ואלו מהם שצומחים מעליה מהווים את צמרת העץ).
על פני השטח נראה כשיח או בן שיח בגובה של 20 ס"מ עד מטר מעל פני הקרקע (בגאון הירדן יש פרטים בגובה 4 מטרים). עם זאת, מתחת לפני הקרקע מקיים הינבוט מערכת שורשים שהיא למעשה גזע מסועף ענפים לעומק של כ-20 מטרים ויותר. כך שזהו למעשה עץ שרק קצה צמרתו מבצבצת מעל פני הקרקע.
צמרת העץ היא אוסף שיחים שיכול להשתרע על פני דונם ויותר, שכולם קשורים לאותו גזע, השיחים גדלים באופן ניכר בחודשי הקיץ החמים. הינבוט עמיד מאד לתנאי מזג-אוויר וקרקע (כולל בקרקעות עם מליחות גבוהה) ומשגשג בחום הים-תיכוני, אך "שונא" צל. הינבוט נחשב למזיק קשה לחקלאות בקרקעות עמוקות וכבדות. על מנת להפטר ממנו לא מספיק לברא את השיחים אלא יש לעקור כליל את כל שורשיו-גזעיו העמוקים, אם נותר בקרקע בדל-שורש עמוק, יכול לצמוח ממנו ינבוט חדש. נפוץ מאד ברמת הגולן, במישור החוף, בעמק יזרעאל, בעמק הירדן ובעמק החולה.
תפוצה
הצמח נפוץ מהודו ואיראן (כולל דרום רוסיה ואוקראינה) על פני כל המזרח התיכון כולל קפריסין וטורקיה ולאורך חופי צפון אפריקה עד אלג'יר. שמו בא מן הערבית.
פרטים בוטניים
הינבוט מוגדר כעשב רב שנתי ובית גידולו אירנו-טורני.
העלה ירוק-אפרפר משונן ומנוצה פעמיים ונשיר-מותנה בתנאי האקלים בסוף הקיץ ובסתיו. ענפיו קוצניים.
בין מאי לאוגוסט פורח הצמח בפרחים קטנים וצהבהבים בעלי חמישה עלי-כותרת בצורת שיבולת קטנה, דומה לפריחת השיטה. הפרח עשיר בצוף ומהווה צמח דבש בקיץ העני בפרחי דבש במזרח התיכון.
הפרי אכיל. במהלך הבשלתו משתנה צבעו מוורוד לחום, מרקמו ספוגי וטעמו תפל. צורתו שלפוחית בלתי סדירה והוא מכוסה בקליפה גלדנית, זרעיו קטנים, חומים ופחוסים. ברפואה העממית משמש הפרי כחומר משתן וכן נגד עצירות, טחורים, כאב-שיניים, סוכרת, אבנים בכליות, פגעי עור, עוויתות ודימום. הבדואים בישראל אוכלים את הפרי קלוי באש.
זיהוי עם צמחי המקורות
עמנואל לעף זיהה את הינבוט עם הצמח כליס הנזכר במשנה.
זיהויים נוספים הם עם "הַנַּעֲצוּצִים והַנַּהֲלֹלִים" שבישעיהו, ז', י"ח-י"ט[1], כך למשל בעל מצודת ציון כותב "הנהלולים" - שם אילני סרק פחותים ונבזים.
אחרים זיהו את הינבוט עם ההיגא וההיזמא שבתלמוד, המוזכרים כמינים שניתן לקחת מהם סכך לסוכה: "הני היזמי והיגי מסככין בהו" (מסכת סוכה י"ג, ע"א)[2].
קישורים חיצוניים
- ינבוט סורי באתר feedipedia
- נסים קריספיל, מומחה רפואה עממית על הינבוט (הטקסט מופיע גם בספרו של קריספיל "צמחי מרפא - מדריך שדה לצמחי המרפא של ארץ ישראל")
- הוראות להדברת ינבוט
- ינבוט השדה באתר ארץ הצבי
הערות שוליים
- ^ וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִשְׁרֹק ה' לַזְּבוּב אֲשֶׁר בִּקְצֵה יְאֹרֵי מִצְרָיִם וְלַדְּבוֹרָה אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר. וּבָאוּ וְנָחוּ כֻלָּם בְּנַחֲלֵי הַבַּתּוֹת וּבִנְקִיקֵי הַסְּלָעִים וּבְכֹל הַנַּעֲצוּצִים וּבְכֹל הַנַּהֲלֹלִים
- ^ ינבוט השדה, באתר "צמח השדה"
