לינולאום
לינולאום (באנגלית Linoleum) הוא סוג ריצוף העשוי מחומרים כגון שמן פשתן מוצק (לינוקסין), שרף, אבק שעם טחון, נסורת וחומרי מילוי מינרליים כגון סידן פחמתי, לרוב על גבי יוטה או בד קנבס. פיגמנטים מוסיפים לעיתים קרובות לחומרים כדי ליצור את גימור הצבע הרצוי. מבחינה מסחרית, החומר הוחלף ברובו בריצוף ויניל, אם כי בבריטניה ובאוסטרליה זה עדיין מכונה לעיתים קרובות "לינו"[1].
רצפות הלינוליאום המשובחות ביותר, מכונות "משובצות", הן עמידות ביותר, ועשויות על ידי חיבור ושיבוץ של חתיכות לינוליאום מוצקות. לינוליאום זול יותר עם דוגמאות מגיע בדרגות או בעוביים שונים, ומודפס בשכבות דקות יותר הנוטות יותר לבלאי ולקרע. לינולאום איכותי הוא גמיש ולכן ניתן להשתמש בו במבנים שבהם חומר קשיח יותר (כגון אריחי קרמיקה) עלול להיסדק.
טכנולוגיה
לינולאום מורכב למעשה משני רכיבים, תרכובת אורגנית ניתנת לפולימר ואוסף של חומרי מילוי, פיגמנטים וזרזים. החומרים המקדימים הניתנים לפולימר עשירים בשומנים רב בלתי רוויים, במיוחד נגזרות של חומצה לינולאית וחומצה אלפא-לינולנית. שומנים כאלה נקראים שמנים מייבשים משום שהם "מתייבשים" (מתקשים) בחשיפה לחמצן באוויר. תהליך הייבוש גורם לקישור צולב של מולקולות השומן. תהליך קישור צולב זה הוא לרוב איטי, ולכן מוחלים זרזים וחום כדי לתת חומר עמיד. במהלך קישור צולב זה, חומרי מילוי ופיגמנטים מעורבבים עם השרף .
היסטוריה
הלינוליאום הומצא על ידי האנגלי פרדריק וולטון[2]. בשנת 1855, וולטון הבחין במקרה במעטפת הגומי והגמישה של שמן פשתן מוצק (לינוקסין) שנוצרה על פחית של צבע על בסיס שמן וחשב שהוא עשוי להוות תחליף לגומי הודי . ב-27 בינואר 1860 קיבל את הפטנט מספר 209[3] על התהליך. עם זאת, לשיטתו היו בעיות: בד הכותנה התפרק במהרה, ולקח חודשים לייצר מספיק לינוקסין. לא הוצג עניין רב בלכה של וולטון. בנוסף, המפעל הראשון שלו נשרף, והוא סבל מפריחות מתמשכות וכואבות.
בתחילה, וולטון קרא להמצאתו "קמפטיקון", שהיה קרוב במכוון לקמפטוליקון, שם של כיסוי רצפה קיים, אך עד מהרה שינה אותו ללינוליאום, אותו גזר מהמילים הלטיניות linum (פשתן) ו- oleum (שמן)[4]. בשנת 1864 הוא ייסד את חברת ייצור הלינוליאום בע"מ, עם מפעל בסטיינס, ליד לונדון.
תחליפים מודרניים
ככיסוי רצפה, לינוליאום הוחלף לעיתים קרובות בפוליוויניל כלוריד (PVC), המכונה לעיתים ויניל. ל-PVC תכונות רבות העולות על פני לינוליאום, כולל עמידות בפני אש.[1] לינולאום עדיין משמש באמנות להדפסים של חיתוך לינולאום [5]. לינולאום נחשב גם לחלופה ידידותית לסביבה ל-PVC מכיוון שהוא מופק מחומר מתחדש, טבעי ומתכלה ביולוגית[6].
-
מבט קצה, המציג את החלק התחתון של יריעת לינולאום (2021) -
שלא כמו רוב ריצוף הוויניל, הצבע עובר עד לחלק העליון של הלינוליאום. -
דוגמאות של לינוליאום
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 Heisterberg‐Moutsis, Gudrun; Heinz, Rainer; Wolf, Thomas F.; Harper, Dominic J.; James, David; Mazzur, Richard P.; Kettler, Volker; Soiné, Hansgert (2001). "Floor Coverings". Ullmann's Encyclopedia of Industrial Chemistry. doi:10.1002/14356007.a11_263. ISBN 9783527303854. שגיאת בהערת שוליים: תג
<ref>בלתי־תקין; השם "Ullmann" הוגדר כמה פעמים עם תוכן שונה - ↑ Jones, M.W. (21 נוב' 1918). The history and manufacture of floorcloth and linoleum. Society of Chemical Industry.
{{cite book}}: (עזרה) - ↑ "F. BRIDGE, STOPPER FOR BOTTLEs, &C., No. 418,549. Patented Dec. 31, 1889" (PDF). Patentimages.storage.googleapis.com. נבדק ב-2022-07-24.
- ↑ "The Evolution of Linoleum". Hagley (באנגלית). 2018-03-15. נבדק ב-2024-12-11.
- ↑ "The history and process of linocut print: from paupers to Picasso – Great North Art Show" (באנגלית בריטית). 2014-06-06. נבדק ב-2024-12-11.
- ↑ Fofana, Bourlaye; Ragupathy, Raja; Cloutier, Sylvie (2010). "Flax Lipids: Classes, Biosynthesis, Genetics and the Promise of Applied Genomics for Understanding and Altering of Fatty Acids". In Gilmore, Paige L. (ed.). Lipids. pp. 71–98.
לינולאום40953222Q108728