מבצע צרצר
| תאריכי הסכסוך | 8 בדצמבר 1954 – 9 בדצמבר 1954 (לילה אחד) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | תל עזזיאת, הרמה הסורית | |||||||||||||
| תוצאה | נפילה בשבי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
מבצע צרצר היה פעולה של צה"ל להחזרת מתקן ציתות לקו טלפון בשטח סוריה, בתל עזזיאת. המבצע נערך בלילה שבין 8 ו-9 בדצמבר 1954. חמשת חיילי צה"ל שהשתתפו בפעולה נפלו בשבי הסורי, ואחד מהם, רב"ט אורי אילן, התאבד בהמשך בכלאו בעקבות עינויים קשים שעבר. יתר החיילים שוחררו לאחר כשנה ורבע בשבי.
מהלך הפעולה
במסגרת איסוף מודיעין על סוריה שתלה ישראל מכשירי האזנה על קווי טלפון סוריים. מעת לעת נשלחו חיילים למבצעים מעבר לקווי האויב, לתחזוקת מכשירי האזנה בשל הצורך בהחלפת סוללה או החלפת המכשיר.
כוח של לוחמי סיירת גולני וצנחנים נשלח למתקן ציתות שהותקן על קו טלפון בשטח סוריה, סמוך לתל פאחר, לא רחוק מקיבוץ דן. המכשיר הותקן על ידי מאיר הר ציון ומעת לעת היה צריך להחליף לו סוללות. חברי החוליה מסיירת גולני היו סגן מאיר מוזס (מפקד סיירת גולני) ורב-טוראי אורי אילן, חברי חוליית הצנחנים סמל מאיר יעקבי (בוגר מחלקת הסיור בגדוד 890), שהיה מפקד הכח בפעולה, רב-טוראי יעקב (ג'קי) לינד וטוראי-ראשון גד קסטלניץ. הכוח הצטייד בבגדים ללא חותמת צה״ל ורובי טומיגאן לא ממוספרים, על מנת למנוע זיהוי שלהם עם צה״ל. סמל יעקבי מונה לפקד על הכוח, מאחר שהכיר את השטח ממשימות קודמות. מארב סורי, שככל הנראה חיכה להם, דרש מהם להזדהות, ולאחר שזוהו כלא-סורים פתח עליהם באש. ג'קי לינד זרק רימון שלא התפוצץ. לאחר שסמל יעקבי הבין שאין סיכוי לנצח או לסגת בקרב, הוא פקד עליהם להיכנע וכל החמישה נפלו בשבי. השבויים הובלו למעצר בקוניטרה, ומשם הועברו לבית הסוהר אל-מאזה שבדמשק, שם הוחזק כל אחד מהם בנפרד.
בשבי
מיד לאחר כניעתם תיאמו הלוחמים גרסאות שיעקובי הוא רב-טוראי וכל השאר טוראים. בהגיעם לכלא הסורים חקרו כל אחד בנפרד תוך שימוש בעינויים על מנת לקבל את המידע על המבצע. אורי אילן, שפחד שלא יעמוד בעינויים ויסגיר סודות מדינה, התאבד בתאו ב-13 בינואר 1955. לאחר שלושה שבועות בשבי נשברו מאיר יעקבי ומאיר מוזס בחקירה. במהלך חקירה של מאיר מוזס נכנס גבר בלונדיני שהכיר מאימוניו בבריכת בת גלים שבחיפה. אותו אדם ידע מהי דרגתו של מוזס, ובעקבות כך נשבר בחקירה.[1] הם סיפרו לחוקרים שהם התקינו מכשיר ציתות והובילו את הסורים למקום. המכשיר היה ממולכד והם התכוונו להשמיד אותו למרות שהפיצוץ יגרום למותם. הם הזהירו קצין או"ם קנדי שלא יתקרב אליהם. מיד עם פתיחת המכשיר הפתיל נדלק ויעקבי אמר "פוצץ" אך חומר הנפץ לא התפוצץ כי היה רטוב. כאשר סיפר בחקירתו בארץ על אותו גבר בלונדיני, מוזס קיבל הוראה לשמור על כך בסוד.[2]
ניסיונות לשחרר את הלוחמים
אחר שנפלה החוליה בשבי, אישר שר הביטחון פנחס לבון לרמטכ"ל משה דיין לחטוף מטוס צבאי אם יחצה את הגבול או יתקרב אליו, לצורכי מיקוח. דיין הורה לחיל האוויר בניגוד לדעת לבון לחטוף מטוס אזרחי, וב-12 בדצמבר אילצו מטוסי חיל האוויר, מטוס אזרחי סורי שהיה בדרכו למצרים לנחות בשדה התעופה לוד בתואנת שווא שחדר למרחב האווירי הישראלי. על סיפון המטוס היו עשרה נוסעים ואנשי צוות. ראש הממשלה ושר החוץ משה שרת דחה את ההצעה להשתמש בנוסעים כקלפי מיקוח להחלפת שבויים. "אנחנו לא פיראטים, אנחנו נוהגים כבני אדם", אמר. על פי דן מרגלית, ארגונים בינלאומיים הציעו לח"כ פייגה אילנית אימו של אורי אילן, לפעול לשחרורו, בשל היותה של האם חברת מפ"ם. היא הסכימה, ובלבד שהשחרור יהיה "לא לבד. אורי ישוחרר עם כולם".
השחרור והקלון
ב-29 במרץ 1956, לאחר 15 חודשי שבי, הוחזרו לישראל ארבעת חברי החוליה שנותרו בחיים, בתמורה ל-41 שבויים סוריים, ש-35 מהם נשבו בפשיטות (בעיקר מבצע כנרת) שנערכו על מנת לאסוף שבויים לשם ביצוע החילופים.[3]
מפקדי הפעולה, סגן מאיר מוזס וסמל מאיר יעקבי, נשפטו על כך שלאחר שלושה שבועות של עינויים בכלא הסורי מסרו את מקומו של מתקן ההאזנה. מוזס הורשע ודרגותיו נשללו ממנו. למרות חוסר הצדק, חוסר ההערכה והפגיעה האישית של הפיקוד הצבאי המשיך מוזס לשרת במילואים במשך 11 שנים כטוראי. גם יעקבי הורד בדרגה, אך חזר לשרת בצנחנים. במבצע קדש כחצי שנה לאחר שחרורו נהרג יעקבי, שהיה אז סגן מפקד סיירת צנחנים, בעת המבצע, בקרב במעבר המיתלה.
רק בשנת 1969 טוהר שמם של יעקבי ומוזס והושבה להם דרגתם, בעקבות מסמכים שנתפסו לאחר מלחמת ששת הימים. מן המסמכים עלה שהשניים, בעת שחשפו את מכשיר ההאזנה, ניסו להשמיד אותו באמצעות מטען חבלה שהיה בתוכו, תוך הקרבת חייהם, ולמנוע את גילוי הטכנולוגיה בה פעל המכשיר.
לאחר שחרור אלחנן טננבאום חש מאיר מוזס תחושת חוסר צדק על היחס שקיבלו הוא וחבריו כששבו מהשבי הסורי, לעומת היחס שקיבל טננבאום. מוזס פנה לגורמים הרשמיים על מנת לתקן את העוול. הסנגור הצבאי הראשי, אל"ם דני עפרוני, ועורך דינו של מאיר מוזס, עו"ד זאב פישר, הגישו בקשת חנינה לנשיא המדינה, וכן ביקשו להעלות את מוזס (שעד אז הספיק להתקדם עד לדרגת רס"ן), לדרגת סא"ל, מתוך כבוד לפועלו. ב-3 בפברואר 2005, כחמישים שנה לאחר האירועים שבגינם נשפט, חנן הנשיא משה קצב את מאיר מוזס בהמלצת שר הביטחון שאול מופז, וטיהר את שמו.[4] לאחר מתן החנינה העלה מוזס על נס את השוני שביחס החברה הישראלית לשבויים, בין התקופה שבה נפל בשבי ובין ימינו אנו. ב-10 במאי 2005 הוענקה למאיר מוזס, בטקס בראשות ראש אכ"א, דרגת סא"ל. בטקס זה השתתפו בניו דרור ורונן מאור, אהוד ברק, פרקליטיו של מוזס, ויובל לוי שהיה התובע במשפטו.
ב-24 בספטמבר 2007 העניק שר הביטחון אהוד ברק את צו החנינה המקורי לאמו של יעקבי.[5]
לקריאה נוספת
- דן מרגלית, צנחנים בכלא הסורי. הוצאת מוקד, 1968.
- ניר דבורי, הסיפור שלא סופר על מותו של אורי אילן, השבוי שהפך סמל גבורה ישראלי, באתר N12, ינואר 2022
הערות שוליים
- ^ מאיר מוזס, עדות אישית - תפישת השבי בחברה הישראלית, ערב עיון של המכון למחקרי ביטחון לאומי, 2013
- ^ אבי צור, ביטאון הלוחם, הקצין שנפל בשבי הסורי עם אורי אילן: "גם אני לא בגדתי", באתר מעריב אונליין, 9 באפריל 2015
- ^ הם חזרו מדמשק, דבר, 6 באפריל 1956
- ^ חנן גרינברג, הנשיא קצב חנן את מאיר מוזס, באתר ynet, 3 בפברואר 2005
- ^ אורית פראג, סילוק החוב, "הדף הירוק", 25 בספטמבר 2007. הכתבה נדפסה בעקבות טקס החנינה של מאיר יעקבי אצל שר הביטחון אהוד ברק.
