מוזיאון האמנות של דנוור
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| מיקום | דנוור |
| מדינה | קולורדו |
מוזיאון האמנות של דנוור (באנגלית: Denver Art Museum) הוא מוזיאון אמנות הממוקם במרכז האזרחי של דנוור, קולורדו. במוזיאון אוסף אנציקלופדי של יותר מ-70,000 יצירות מגוונות מכל רחבי העולם, זהו אחד ממוזיאוני האמנות הגדולים ביותר בין החוף המערבי לשיקגו.[1] הוא ידוע באוסף האמנות של האינדיאנים האמריקאים שלו, כמו גם במכון פטרי לאמנות מערבית אמריקאית, המפקח על אוסף האמנות המערבית של המוזיאון.[2]
היסטוריה
1893–1923
תחילתו של המוזיאון הוא עם ייסוד מועדון האמנים של דנוור בשנת 1893. שמו של המועדון שונה לאגודת האמנות של דנוור בשנת 1917, אז נפתחו הגלריות הראשונות שלו בבניין בעיר. בשנת 1922 המוזיאון פתח גלריות בבית צ'אפל, שנתרם על ידי גב' ג'ורג' קרנמר ודלוס צ'אפל. בשנת 1923, הפכה אגודת האמנות של דנוור למוזיאון האמנות של דנוור (DAM).[3]
1948–1974
בשנת 1948, רכש המוזיאון בניין באקומה פינת השדרה ה-14 בצד הדרומי של פארק המרכז האזרחי (Civic Center Park). האדריכל ברנהאם הויט מדנוור, שיפץ את הבניין, שנפתח כגלריית הזיכרון של שליר בשנת 1949. גלריית שליר הייתה תוספת משמעותית, אך בעקבות הצעת תרומה מ-קרן קרס של שלושה אוספים בשווי של למעלה מ-2 מיליון דולר, נדרשה הגדלת שטח נוספת.[4] המוזיאון הצליח לגייס כספים ונבנה אגף באך בחלק הדרומי בשנת 1954. מה שאיפשר את קבלת שלושת האוספים המשמעותיים מקרן קרס.
הבניין הצפוני, בשטח של 20,000 רגל מרובע במבנה בן שבע קומות, נפתח בשנת 1971.[3] הבניין תוכנן על ידי האדריכל המודרניסטי האיטלקי ג'יו פונטי, בשיתוף עם אדריכלים מקומיים ג'יימס סודלר אסושייטס מדנוור.[5] זהו הפרויקט היחיד של פונטי שנבנה בארצות הברית. פונטי תכנן את בניין DAM כך שיתנתק מהארכיטיפים המסורתיים של מוזיאון. לחזית בעלת שני המגדלים "דמוית הטירה" יש 24 צדדים, ויותר ממיליון אריחי זכוכית מחזירי אור, שעוצבו על ידי דאו קורנינג, מכסים את החלק החיצוני של הבניין.[2] המוזיאון נכלל באזור הרובע ההיסטורי של המרכז האזרחי, אשר רשום במרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.
2006–הווה
ביתן דאנקן ובניין פרדריק סי. המילטון נוספו שניהם למוזיאון בשנת 2006. ביתן דאנקן, תוספת קומה שנייה בשטח של 5,700 רגל מרובע לאגף באך, נוצר כדי לאפשר את תנועה מבניין המילטון החדש ומהבניין הצפוני הקיים (1971). ביתן דאנקן תוכנן להיות ידידותי לילדים ולמשפחות, ומתאים לשימושים מרובים.[6]
בדצמבר 2016, מוזיאון האמנות של דנוור הכריז על פרויקט משמעותי בסך 150 מיליון דולר, לאיחוד קמפוס המוזיאון ולהחייאת בניין פונטי, כולל יצירת חללי גלריה חדשים, מסעדות חדשות ומרכז קבלת פנים חדש.[1]פרויקט השיפוץ, בהובלת האדריכלות והעיצוב של מצ'אדו-סילבטי ומשרד האדריכלים Fentress מדנוור, תוכנן להסתיים בשנת 2021, לקראת חגיגות 50 שנה[2] ביתן דאנקן נהרס בשנת 2019.
בניין המילטון
בניין פרדריק סי. המילטון מאכלס את אוספי האמנות המודרנית והעכשווית, האמנות האפריקאית ואמנות האוקיאנית של המוזיאון, יחד עם חלק מאוסף האמנות המערבית-אמריקאית וחללי תצוגה מיוחדים.[2] הבניין מצופה זכוכית וטיטניום, תוכנן כמיזם משותף של סטודיו דניאל ליבסקינד וחברת דייוויס מדנוור, ונפתח ב-7 באוקטובר 2006. בניין המילטון, הוכר על ידי המכון האמריקאי לאדריכלים כפרויקט מוצלח של מידול מידע בניין, הוא הבניין הראשון שהושלם על ידי ליבסקינד בארצות הברית.[1] בניין המילטון, בן ארבע הקומות ושטחו 146,000 רגל מרובע, מוכר בזכות עיצובו הנועז, ומשמש ככניסה הראשית לשאר קומפלקס המוזיאון.[2] פרויקט זה הכפיל את גודל המוזיאון, מה שאפשר הרחבת האמנות המוצגת בו.
העיצוב הזוויתי של בניין המילטון בולט לכיוונים רבים, נתמך על ידי מבנה במשקל 2,740 טון המכיל יותר מ-3,100 גופי פלדה. אף אחד מ-20 מהמישורים אינו מקביל או ניצב לאחר.[2] בדומה לגג מרובה הפסגות של נמל התעופה הבין-לאומי דנוור, בניין המילטון מחקה את הזוויות החדות של הרי הרוקי הסמוכים, כמו גם את הגבישים הגאומטריים שנמצאו למרגלות ההרים ליד דנוור. האדריכל דניאל ליבסקינד אמר, "הייתי בהשראת האור והגאולוגיה של הרי הרוקי, אבל יותר מכל, מהפנים הפעורות לרווחה של תושבי דנוור."[3] בנוגע לקונספט העיצובי, ליבסקינד העיר: "הפרויקט אינו מתוכנן כמבנה עצמאי אלא כחלק מהרכב של מרחבים ציבוריים, מונומנטים ושערים בחלק המתפתח הזה של העיר, התורם לסינרגיה בין שכנים גדולים וקרובים." ליבסקינד עיצב גם כיכר הולכי רגל עבור מתחם DAM.[2]
פרסים
בשל התצורה הייחודית של גופי הפלדה לייצור הבניין, הרחבת בניין המילטון קיבלה פרס מצוינות נשיאותי מטעם המכון האמריקאי לבניית פלדה - תחרות פרסי עיצוב חדשני בהנדסה ואדריכלות עם פלדה מבנית של AISC לשנת 2007.[7]
ביקורות
.jpeg)
עיצוב ההרחבה של בניין המילטון במוזיאון, זכה לביקורות מעורבות. כריסטופר הות'ורן, מבקר אדריכלות בלוס אנג'לס טיימס, אמר שההישג האדריכלי של הבניין לא אומר שהוא מתפקד היטב כמוזיאון. הוא כינה את בניין המילטון "פיסת פיסול אדריכלית מדהימה", אך "מקום די נורא להצגה וצפייה באמנות". "אדריכלות מוזיאונית לא תמיד משתלבת בצורה קוהרנטית עם הישג אדריכלי גדול".[8]
לואיס שארפ מנהל המוזיאון בין השנים 1989–2009, אמר שאחד הדברים המרגשים ביותר בבניין המילטון הוא שהמבקרים יכולים לראות את יצירות האמנות בסביבה חדשה, מפני שיש לפחות 20 דרכים שונות להציג ולתלות עבודות של אמנים בגלריות המשופעות והזוויתיות. "אני חושב שלעיתים קרובות רואים דברים שמעולם לא ראיתם קודם לכן", אמר שארפ. "זה פשוט מעלה כל מיני דרכים חדשות פוטנציאליות לרתק את המבקר."[8]
חלק מהמבקרים ותושבי דנוור מעריכים את העיצוב, כמו משפחת אנדרסון, שאמרו, "אנחנו נמצאים כל יום בבניינים שנראים רגילים. זוהי חוויה להיכנס לחדר שלא נראה כמו חדרים שבהם היינו נמצאים בדרך כלל."[8] שארפ אמר שזה בדיוק מה שהמוזיאון חיפש עם הרחבתו, הוא אמר שהנהלת המוזיאון מחפשת את ההזדמנות למשוך אנשים לעיר ולמוזיאון.
בניין מרטין
ב-10 בינואר 2018, מוזיאון האמנות של דנוור החל בשיפוץ מקיף של הבניין הצפוני שלו-בניין פונטי. אחד מבנייני מוזיאוני האמנות הראשונים שנבנו כרבי קומות. שמו של הבניין הצפוני שונה בשנת 2019 לכבודם של לני ושרון מרטין, שתרמו את התרומה העיקרית בסך 25 מיליון דולר, כדי להחיות את הבניין כחלק מפרויקט השיפוץ המתמשך של קמפוס המוזיאון. תוכנית Elevate Denver Bond תרמה 35.5 מיליון דולר למימון הפרויקט. השיפוץ כלל עדכונים בכל שבע קומות הגלריות, יצירת חללי למידה ומעורבות חדשים, כמו גם מסעדה חדשה, בית קפה ומרכז קבלת פנים של Sie. העיצוב כלל חלונות גג, החושפים היבטים חדשים של עיצובו, ושיפורים חיצוניים באתר כגון תאורה וכן חידוש אריחי הזכוכית בחזית הבניין.[9] Machado Silvetti ו-Fentress Architects מדנוור היו צוותי העיצוב מאחורי הפרויקט בעלות של 150 מיליון דולר שתוכנן להיפתח מחדש לציון 50 שנה לבניין, בשנת 2021.[10]
כאשר נבנה המבנה המקורי של פונטי בשנת 1971, הוא תוכנן להכיל 100,000 מבקרים בשנה. בשנת 2017, העריכו כמות ממוצעת של 850,000 מבקרים, מדי שנה.[11] כדי להתאים לקהל הגדל, פרויקט השיפוץ של המוזיאון יוסיף יותר מ-72,000 רגל מרובע (6,689 מ"ר) של גלריות וחללי מבקרים חדשים ומשופצים, בנוסף ליישום שדרוגי בטיחות ותשתיות חיוניים.[5]
מרכז המבקרים על שם סי
כחלק מפרויקט השיפוץ הגדול של המוזיאון, נבנה מרכז כניסה חדש, כדי ליצור כניסה חדשה וידידותית למבקרים לבניין מרטין וכמחבר לבניין המילטון. מרכז הכניסה נקרא לכבוד אנה וג'ון ג'יי סי, שהתחייבו לתרום 12 מיליון דולר לתמיכה בפרויקט, המבנה העגול המצופה זכוכית שעוצב על ידי משרד האדריכלים מצ'אדו סילבטי ופנטרס ישמש ככניסה החדשה למבקרים ומרכז מכירת כרטיסים בבניין מרטין.[2]
מרכז המבקרים של סי יהיה ביתו של ה"פונטי", מסעדה המתמקדת במרכיבים מקומיים בראשות השפית ג'ניפר ג'סינסקי, כמו גם של בית קפה לארוחות קלילות. בקומה השנייה של מרכז המבקרים של סי נמצא ביתן האירועים הגדול של סטורם, אחד מחללי האירועים המיוחדים הגדולים והייחודיים ביותר במרכז העיר דנוור. פאנלים מעוגלים מזכוכית של הביתן, המשתרעים על פני יותר מ-10,000 רגל מרובע, מציעים נוף של העיר.[9]
- גלריות קרן בונפילס-סטנטון
כחלק משיפוץ בניין מרטין, גלריות קרן בונפילס-סטנטון החדשות יציגו 650 מ"ר של שטח גלריה חדש עבור האוסף הקבוע של המוזיאון. החלל, ששופץ לחלוטין בקומה הראשונה של בניין מרטין, משקף שטח ששימש בעבר לאחסון אמנות ויוקדש לתערוכות זמניות מתוך אוספי האמנות הגלובליים הנרחבים של המוזיאון.[2]
גלריות עיצוב חדשות
כחלק משיפוץ בניין מרטין במוזיאון, משרד האדריכלים מצ'אדו סילבטי ופנטרס חתכו אופקית את גלריית בונפילס-סטנטון המקורית של בניין מרטין בקומה הראשונה כדי ליצור 929 מ"ר של שטח גלריה חדש בקומה השנייה, בתוך שטחו המקורי של הבניין: גלריית ג'ואן פוזנר-מאייר מזנין, גלריות העיצוב אמנדה ג'יי. פריקורט, וסטודיו לעיצוב אלן ברוס. כדי לממש את עיצוב הפנים של חללי התצוגה החדשים הללו, המוזיאון שיתף פעולה עם חברת העיצוב OMA (אנ') מניו יורק, ששיתפה פעולה עם המוזיאון בעבר עבור התערוכה שוברת הקופות של "דיור: מפריז לעולם" ב-2018.[2]
ביתן דנקן
ביתן דאנקן היה תוספת קומה שנייה לאגף באך של המוזיאון שנפתח בפברואר 2006. הביתן נהרס בשנת 2017, והאתר משמש כיום כמרכז הכנסים סי, חלק מפרויקט השיפוץ המהפכני של המוזיאון. ביתן דאנקן שימש כקשר בין בניין המילטון, שתוכנן על ידי דניאל ליבסקינד, לבין הבניין הצפוני, שתוכנן על ידי ג'יו פונטי בשנת 1971. כוונת הפרויקט כללה שמירה על שלמות החלק העתיק ביותר של המוזיאון, אגף באך שנבנה בשנת 1954, תוך שדרוג מכני משמעותי עבורו. אל אזור ההתכנסות הפתוח של ביתן דאנקן הגיע גשר הולכי הרגל מבניין המילטון, עם מעלית להולכי רגל וגרם מדרגות זכוכית המקשר בין תנועת הולכי רגל לגלריית החתימה בקומה הראשונה. הרחבה משודרגת של מעלית המשא הקיימת יצרה את החוליה האחרונה במערכת, מה שמאפשר תנועת יצירות אמנות בין בניינים, כך שניתן לשנע יצירות אמנות בבניין המילטון ולהעביר אותן אל הגלריות של בניין פונטי וממנה מבלי לצאת מהסביבה המגוננת של המוזיאון.[9]
אוספים
במוזיאון האמנות של דנוור תשע מחלקות אוצרות: אמנות אפריקאית, אדריכלות ועיצוב, אמנות אמריקה העתיקה, אמנות אסייתית, מודרנית ועכשווית, אמנויות ילידיות (אפריקאיות, אינדיאניות אמריקאיות ואוקייניות), העולם החדש (פרה-קולומביאניות וקולוניאליות ספרדית), ציור ופיסול אירופאי ואמריקאי, צילום, אמנות מערבית, ואמנות טקסטיל ואופנה.[2][1]
אמנות אפריקאית
אוסף האמנות האפריקאית מורכב מכ-1,000 יצירות, רובן מהמאות ה-19 וה-20. הוא כולל יצירות נדירות רבות בפיסול, טקסטיל, תכשיטים, ציור, הדפס ורישומים. רוב האוסף מתמקד ביצירות מערב אפריקאיות, אך ישנם יצירות מאזורים ומדיומים רבים, כגון עץ, מתכות, סיבים, טרה קוטה וקומפוזיציות בטכניקה מעורבת.[2]
אמנות אמריקה העתיקה
אוסף "אמריקה העתיקה" של המוזיאון מכסה למעלה מארבעת אלפים שנות אמנות, כולל יצירות היסטוריות של עמים וקהילות ברחבי אמריקה העתיקה, מרכז ודרום אמריקה, הקריביים ודרום מערב ארצות הברית. המחלקה הוקמה בשנת 1968, והיא ידועה באוסף שלה של קרמיקה, ירקן ופיסולי אבן ממרכז אמריקה.[2]
אדריכלות ועיצוב
מחלקת האדריכלות, העיצוב והגרפיקה של המוזיאון נוסדה בשנת 1990 על ידי המנהל לשעבר לואיס א. שארפ. האוסף מתמקד בתחומים הכוללים עיצוב איטלקי משנות ה-60 וה-70, עיצוב גרפי אמריקאי משנות ה-50 ועד ימינו, עיצוב רהיטים ומוצרים באמריקה ובמערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, עיצוב עכשווי במערב אירופה ועיצוב יפני.[2]
אמנות אסייתית
אוסף האמנות האסייתית של המוזיאון כולל גלריות המוקדשות לאמנויות הודו, סין, יפן ודרום-מערב אסיה, כמו גם יצירות מטיבט, נפאל ודרום-מזרח אסיה. האוסף, שמקורו בשנת 1915 עם תרומה של פריטי אמנות סיניים ויפניים, משתרע על פני תקופה מהאלף הרביעי לפני הספירה ועד ימינו.[2]
אמנות אירופאית ואמריקאית לפני 1900
מוזיאון האמנות של דנוור החל לקבל דוגמאות משמעותיות של אמנות אירופאית משנות ה-30, עם תרומותיו של הוראס האוומייר, הכוללות עבודות של קורו, קורבה, מילה ושבעה אחרים. משנת 1932 ואילך, כספים מעיזבון הלן דיל איפשרו למוזיאון לרכוש עבודות של קלוד מונה, קמיל פיסארו, אלפרד סיסלי, פייר-אוגוסט רנואר, כמו גם ציורים של האמנים האמריקאים תומאס הארט בנטון, וינסלו הומר, ג'ון טווכטמן וויליאם מריט צ'ייס. עיזבון דיל כלל שלושים ושבע עבודות שנרכשו תמורת סכום של 65,650 דולר עד 1961.[2]
בין האמנים המיוצגים נמנים קלוד מונה (חבצלות מים), קאמי פיסארו (סתיו, צפצפות, אראני), וינסלו הומר (שתי דמויות ליד הים), גוסטב קורבה (עמק הבריכה השחורה), לוסיין לוי-דהורמר (הדולומיטים), אדגר דגה (בחינת ריקוד), ג'ובאני בנדטו קסטיליונה (דאוקליון ופיירה), ג'וזפה ארצ'ימבולדו (קיץ) ותומאס קול (חלום ארקדיה).[2]
אוסף ברגר
אוסף ברגר הוא אוסף פרטי גדול, ברובו של אמנות בריטית, הכולל כ-200 יצירות ומשתרע על פני יותר משש מאות שנים. דיוקנאות מתקופת הרנסאנס, כולל עבודות של הנס הולביין, הם נקודת חוזק של האוסף. בין האמנים האחרים המיוצגים נמנים ניקולס היליארד, תומאס גיינסבורו, אנג'ליקה קאופמן, בנג'מין וסט, אדוארד ליר ודייוויד הוקני.[2]
אוסף המילטון
פרדריק סי. המילטון הוריש למוזיאון 22 יצירות אימפרסיוניסטיות מאוסף פרטי שלו בשנת 2014, כולל את "קצה שדה חיטה עם פרגים" של וינסנט ואן גוך, ארבע יצירות של קלוד מונה, שלושה ציורים של אז'ן בודן ויצירות של פול סזאן, אדואר מאנה, ברת מוריזו, קמיל פיסארו, אוגוסט רנואר, אלפרד סיסלי, ויליאם מריט צ'ייס וצ'יילד חסאם.[2]
אמנויות ילידיות של צפון אמריקה
עבודות של אמנים עכשוויים כמו ג'פרי גיבסון, קנט מונקמן, די. איי. בגיי, רוז בי. סימפסון, פריץ שולדר, טי. סי. קנון, ג'ון קוויק-טו-סי סמית', ג'יימס לונה, מארי וואט, ניקולס גלנין, וירג'יל אורטיז, רוקסן סוונצל, נורה נרנג'ו מורס, ג'ולי באפלוהד, ונדי רד סטאר, קנופה האנסקה לוגר, אדגר היפ אוף בירדס, ריק בארטו, קארה רומרו, שאן גוסהורן, דייגו רומרו (אמן), הארי פונסקה, קיי וקינגסטיק, מלאני יאזי, דייוויד בראדלי (אמן אינדיאני), טרומן לאו, נורוול מוריסו, אלן האוזר, וויל וילסון (צלם), ג'ים דנומי, דיאני וייט הוק, ג'יימי אוקומה, ג'יימס לבדור, גייל טרמבליי, פרסטון סינגלטרי, בנטלי ספאנג, ריצ'רד זיין סמית' ודן. נאמינגה כלולים באוסף.[2][1]
אמנות לטינו-אמריקאית
בארצות הברית, מוזיאון האמנות של דנוור מאכלס כיום את אוסף האמנות הגדול ביותר שנוצר באמריקה הלטינית בין המאה ה-17 למאה ה-19. האוסף מורכב מיותר מ-6,000 פריטים, המייצגים יצירות היסטוריות ממקסיקו, מרכז ודרום אמריקה, הקריביים ודרום מערב ארצות הברית.[2] בין ציורי התקופה הקולוניאלית הספרדית המוצגת ניתן למצוא ציורים מהמאה ה-17 וה-18 של הציירים הקשורים למקסיקו: קריסטובל וילאפנדו, חואן קוראה, לואיס חוארז, גספר מוניוז דה סלאזר, דייגו בורגרף וסבסטיאן לופז דה ארטגה.
אמנות מודרנית ועכשווית
אוסף האמנות המודרנית והעכשווית של DAM כולל עבודות של אמנים ביניהם פבלו פיקאסו, מרסל דושאן, אנרי מאטיס וג'ורג'יה או'קיף, כמו גם 33 ציורים, רישומים וקולאז'ים של האקספרסיוניסט המופשט המהולל רוברט מאת'רוול. האוסף מכיל גם יצירות מייצגות מתנועות האמנות המרכזיות שלאחר המלחמה, כולל אקספרסיוניזם מופשט, מינימליזם, פופ ארט, אמנות קונספטואלית וריאליזם עכשווי. המחלקה כוללת את אוסף וארכיון הרברט באייר.[12]
אוסף וארכיון הרברט באייר
אוסף וארכיון הרברט באייר מכילים למעלה מ-8,000 יצירות, יחד עם חומר תיעודי נרחב. מאגר זה מוקדש למורשתו של אמן הבאוהאוס יליד אוסטריה שחי בקולורדו במשך 28 שנים. ליבת האוסף והארכיון הגיעה דרך צוואתו של האמן, וחוקרים מרחבי העולם מבקרים כדי להשתמש באוסף לצורכי מחקר. עבודות האמנות של באייר הן חלק מאוסף האמנות המודרנית והעכשווית של מוזיאון האמנות של דנוור, ויצירות שאינן מוצגות לציבור זמינות למחקר אקדמי בתיאום מראש. ארכיון החומרים שאינם אמנותיים הועבר לספרייה הציבורית של דנוור בספטמבר 2018.[12]
לינדה
"לינדה", פסל ריאליסטי בגודל טבעי של אישה ישנה, פרי יצירתו של האמן ג'ון דה-אנדראה מדנוור, הוא פסל אהוב על מבקרים רבים. היצירה, העשויה מפוליוויניל, רגישה לאור שמש ומוצגת רק לפרקי זמן קצרים. היא כה מציאותית עד שאנשים חושבים לעיתים קרובות שהיא נושמת.[12]
קרב היריות
בשנת 1983 הפך המוזיאון לביתו של פסל הפופ-ארט השנוי במחלוקת "The Shootout" מאת רד גרומס. הוא מייצג קאובוי ואינדיאני יורים זה בזה. הפסל, שכעת נמצא על גג מסעדת המוזיאון, פונה משני מקומות אחרים במרכז העיר דנוור לאחר שפעילים אינדיאנים מחו ואיימו להשחית את היצירה. הפסל הוסר מהתצוגה בנובמבר 2017, וחלל התצוגה בו שכן הוחלף במרכז Sie Welcome Center, שנפתח לקהל הרחב באוקטובר 2021.[12]
כדי להיות גלוי לעין
אחת היצירות הפוטוגניות ביותר במוזיאון, היא חיתוך אלומיניום של המילים "AS TO BE IN PLAIN SIGHT" שיצר האמן העכשווי לורנס ויינר. היצירה תלויה על קיר בקומה השלישית של המוזיאון, והנוף אליה מוסתר מרוב נקודות המוזיאון, מה שמסתיר אותה באופן אירוני. היצירה הוצגה במקור מחוץ למוזיאון, אך הועברה למיקומה הנוכחי בשנת 2009.[12]
אמנות אוקיאנית
אוסף האמנות האוקיאנית כולל כ-1,000 פריטים, בדגש על אמנות גינאה החדשה מהמאה ה-20 ואמנות פולינזית מהמאה ה-19. אוספים אלה כוללים עבודות פיסול, בד קליפות עץ, גילופי עץ ואפילו כמה עבודות של אמנים עכשוויים.[12]
צילום
ה-DAM הקים מחלקה אוצרותית ייעודית לצילום בשנת 2008. אוסף המחלקה כולל עבודות רבות מהמאה ה-19, בעיקר של המערב האמריקאי, כמו גם אוספים של צילום מודרניסטי אירופאי ואמריקאי. עבודות של הצלמים המערביים המוקדמים [ויליאם בל וטימותי או'סאליבן, אמני המאה ה-19 ויליאם הנרי פוקס טלבוט והנרי בוסה וצלמים מודרניסטיים כמו גיורגי קפס ומאן ריי כלולות באוסף.[2]
טקסטיל ואופנה
מחלקת אמנות הטקסטיל והאופנה של המוזיאון מונה למעלה מ-5,000 יצירות מאסיה, אירופה וצפון ודרום אמריקה. יצירות אלו יוצרות אוסף המשתרע בין טקסטיל ארכאולוגי ועד יצירות אמנות ואופנה עכשוויות מהמאה ה-18 ועד ימינו.[12]
אמנות מערבית אמריקאית
המכון מאורגן כדי לתמוך במחקר, איסוף, שימור ותצוגה של אמנות שנוצרה על המערב האמריקאי, אנשיו, ההיסטוריה שלו ונופיו. "בארץ האויב" מאת צ'ארלס מריון ראסל, "השאיין" מאת פרדריק רמינגטון ולונג ג'ייקס, ו"איש הרי הרוקי" מאת צ'ארלס דיאס הם העוגנים של אוסף המוזיאון. בין היצירות הבולטות האחרות ניתן למנות את "הר הצלב הקדוש " מאת תומאס מורן, " ארץ נהר הרוח" מאת אלברט בירשטאדט ו"ציד הארנבים " מאת אי. מרטין הנינגס.[12]
אוסף הרמסן
בשנת 2001, אוסף האמנות המערבית-אמריקאית הורחב על ידי תרומה של יותר מ-700 פריטי אמנות ממשפחת ביל ודורותי הרמסן. זה היה המניע להקמת המכון לאמנות המערבית-אמריקאית ב-DAM. המכון קיבל את שמו החדש - מכון פטרי לאמנות המערבית-אמריקאית, בשנת 2007, בעקבות תרומה ממשפחת תומאס א. פטרי לתרומה למחלקה.[12]
אוסף רוט
בשנת 2013, קיבל המוזיאון מתנה של אמנות אמריקאית מהנרי רוט אספן אמנות מבולדר,[13] שהכפילה את חשיבותו של האוסף המערבי הקיים שלו. אוסף רוט כולל יותר מ-50 יצירות, משנותיהן בין השנים 1877 ל-1972, מאת אמנים כמו אלברט בירשטאדט, תומאס מורן, פרדריק רמינגטון וארנסט ל. בלומנשיין.[12]
העבודות החשובות של אוסף המוזיאון
גלריה
-
חבצלות-קלוד מונה -
גשר ווטרלו-קלוד מונה -
-
קיץ-ג'וספה ארסימבולדו -
לאחר הגשם-קלוד מונה -
בארץ אויב-צ'ארלס מריון ראסל -
מולייר וקורנליוס
_-_Google_Art_Project.jpg)
_-_1868_pastel_on_buff_paper_by_Claude_Monet_-_Denver_Art_Museum.jpg)
.jpg)
למידה ומעורבות
עדיפות מרכזית בפרויקט השיפוץ המתמשך של מוזיאון האמנות של דנוור בקמפוס היא מרכז תוכניות החינוך של מוזיאון האמנות בלב הקמפוס. מחלקת הלמידה והמעורבות של המוזיאון מדגישה שלושה תחומים: 1) מחקר להפיכת ביקורים במוזיאון למוצלחים ומהנים, 2) יצירת חומרי למידה (למשל, סיורי שמע, תיוג, אזורי וידאו וקריאה, יומני תגובה ואזורים מעשיים ויצירת אמנות), 3) למידה אינטראקטיבית לצעירים הן בבתי ספר והן בקבוצות משפחתיות. תוכניות ופעילויות ידידותיות למשפחות כוללות את מרכז המשפחה "רק בשביל הכיף", משחקי גלריה, ספריית גילוי, פינת ילדים ותרמילים משפחתיים. תוכניות נגישות במוזיאון כוללות סיורי "אמנות ואודות", למבקרים עם אלצהיימר או דמנציה בשלב מוקדם, לבעלי חושיים פגועים ושולחנות מגע. מרכז הלמידה והמעורבות החדש של ברטליט כולל יותר מ-12,000 רגל מרובע של שטח בתכנון גמיש, חדרי סדנאות של משפחת זינגר פולק, שיציג תערוכות שיצרו תלמידים ויארח אירועים של בתי ספר והקהילה. עם חללים אינטראקטיביים שעוצבו על ידי אסראו + קאדנה ממקסיקו סיטי, מרכז ברטליט האינטראקטיבי כולל גם את מרכז היצירה מורגרידג'. הוא משתרע על פני יותר מ-5,600 רגל מרובע.[14]
מימון המוזיאון
המוזיאון מנוהל על ידי ארגון ללא מטרות רווח נפרד מעיריית דנוור. המימון העיקרי למוזיאון מסופק על ידי מס מכירה של 0.1% המוטל במחוז המתקנים המדעיים והתרבותיים (SCFD), הכולל שבעה מחוזות בקולורדו (אדמס, ארפהו, בולדר, ברומפילד, דנוור, דאגלס וג'פרסון) באזור המטרופולין דנוור-אורורה. מחוז זה מספק מימון לכ-300 ארגוני אמנות, תרבות ומדע בשבעת המחוזות. כ-65% ממס זה משמש למימון מוזיאון האמנות של דנוור וארבעה מתקני מדע ותרבות גדולים אחרים בדנוור: הגנים הבוטניים של דנוור, גן החיות של דנוור, מוזיאון הטבע והמדע של דנוור ומרכז דנוור לאמנויות הבמה. בנוסף, המוזיאון מקבל תרומות פרטיות גדולות והשאלות מאוספים פרטיים. במהלך חמש השנים האחרונות, במוזיאון האמנות של דנוור ביקרו בממוצע יותר מ-600,000 מבקרים בשנה.[1][2]
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של מוזיאון האמנות של דנוור
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 About the Denver Art Museum: Mission, History & More, www.denverartmuseum.org (באנגלית)
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 2.18 2.19 2.20 2.21 2.22 "Western American Art | Denver Art Museum".
- ^ 3.0 3.1 3.2 History of the Denver Art Museum | Official Site, www.denverartmuseum.org
- ↑ Harris, Neil. "Searching for Form: The Denver Art Museum in Context." The First Hundred Years, Denver Art Museum, 1996. 21–53. Print.
- ^ 5.0 5.1 Story: Denver Art Museum Welcome Center Glass, Machado Silvetti (באנגלית אמריקאית)
- ↑ Brice, Carleen (2019-07-02). "Ever Wonder What Happens at Untitled Final Fridays?". denverartmuseum.org.
- ↑ American Institute of Steel Construction. "2007 IDEAS2 Awards." Modern Steel Construction 2007. Print.
- ^ 8.0 8.1 8.2 Sydell, Laura, perf. "Blancing Form, Function In Museum Architecture." All Things Considered. NPR: December 8, 2008. Radio.
- ^ 9.0 9.1 9.2 Denver Art Museum Architecture | The Buildings, www.denverartmuseum.org
- ↑ Jenna McKnight, Gio Ponti’s towering Denver Art Museum gets updated and expanded, Dezeen, 2021-09-16 (באנגלית)
- ↑ Denver Art Museum’s $150 million renovation to remake visitor experience, from the ground up, The Denver Post, 2017-08-15 (באנגלית אמריקאית)
- ^ 12.00 12.01 12.02 12.03 12.04 12.05 12.06 12.07 12.08 12.09 Modern and Contemporary Art Galleries | Denver Art Museum, www.denverartmuseum.org (באנגלית)
- ↑ Henry Roath | Alumni Association | University of Colorado Boulder, www.colorado.edu (באנגלית)
- ↑ Chris Lockhart, Denver Art Museum to Unveil Reimagined Campus, Fentress Studios, a Populous Company, 2021-04-22 (באנגלית אמריקאית)
מוזיאון האמנות של דנוור43127658Q1189960