מוחמד אבן אל-חנפיה
מוחמד אבן אל-חַנַפיָה (בערבית: محمد بن الحنفية) הוא בנו של הח'ליף המוסלמי הרביעי, עלי בן אבי טאלב ואחת מנשותיו ח'אולה בנת ג'עפר, שכונתה "החנפיה", על שם שבטה, בַּנוּ חנפיה. בניגוד לאימאמים השיעים השני והשלישי- חסן בן עלי וחוסיין אבן עלי, שהיו בניה של פאטמה זהרה, בתו של מוחמד, לא נהנה אל-חנפיה משושלת יוחסין מכובדת שכזאת ולכן מנהיגותו לא הייתה מקובלת על רוב השיעים.
במהלך תקופת ח'ליפותו של אביו עלי, שימש אל-חנפיה כאחד המפקדים בצבאו, ונלחם לצדו במלחמות נגד המתנגדים לשלטונו של עלי, מבית אומיה. כתבים שיעים שונים מייחסים לאל-חנפיה אומץ ויכולת ביטוי (שירש מאביו), אדיקות דתית ונוכחות מרשימה. במסורות שיעיות שונות מסופר כי בקרבותיו של עלי, הוא הציב את אל-חנפיה בראש צבאו, ואילו את חסן וחוסיין הציב מאחור והגן עליהם, משום ש"הם בניו של הנביא" ואל-חנפיה "הוא בני".[1]
אל-חנפיה אינו נחשב לאימאם על ידי השיעים (שכן אינו מצאצאיו של הנביא מוחמד), אולם הוא דמות חשובה בהיסטוריה השיעית מאחר שהוא שימש כמנהיגה (בתואר) של מרידה נגד הח'ליפים ה אומיים. אל-מוח'תאר, שהנהיג את המרידה שפרצה בכופה (כיום בעיראק) ב-686, הכריז על חנפיה כמהדי ו"בנו של היורש",[2] שישיב את הצדק לעולם האסלאמי. מוח'תאר פנה לשיעים לנקום את דמו של חוסיין, אולם רבים מהם סירבו, ביניהם בנו של חוסיין, עלי בן חוסיין, האימאם השיעי הרביעי.[3]
נראה כי אל-חנפיה עצמו לא נקט כמעט כל תפקיד אקטיבי במרידה, וסירב לקבל את התואר,[4] לכן כאשר המרד דוכא בהצלחה על ידי השלטונות, הם לא פגעו בו. הוא נפטר ב-700. תומכיו טענו כי הוא לא נפטר אלא מסתתר בהרים סביב מכה, וכשישוב יכונן שלטון צדק בעולם.[5]
משמעותה העיקרית של המרידה הייתה תחילתה של מסורת שיעית, לפנות לצאצאיו של עלי בדרישה כי ינהיגו אותם, במקום השלטון של הח'ליפים הסונים, שנחשבו למושחתים, לא צודקים ואוטוקרטים בעיני השיעים.
אל-חנפיה נחשב לאדם הראשון שהוכרז עליו כי הוא המהדי, אם כי הוא לא טען לתואר בעצמו. נראה כי הוא גם זה שחנך את מושג ה"היעלמות" של המהדי, שייחסו מאמיני כתות שונות למתחזים למהדי.
הערות שוליים
- ^ ראו במקור שיעי זה, בפירוש לדרשה שנשא עלי בפני מוחמד.
- ^ השיעים מאמינים כי מוחמד מינה את עלי בן אבי טאלב כיורשו (זאת בניגוד לסונים)
- ^ ראו פה.
- ^ W. Madelung, “Al-Mahdi,” in The Encyclopedia of Islam, 1986 ed. 1231
- ^ ברנרד לואיס, הערבים בהיסטוריה, עמוד 78.
