מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק
מועצת הפיקוד המהפכנית של עיראק (בערבית: مجلس قيادة الثورة; תעתיק מדויק: מג'לס קיאדת אלת'ורה) הייתה רשות מחוקקת ששימשה את המדינה העיראקית תחת שלטון הבעת' ושימשה בפועל גם כרשות מבצעת. מפלגת הבעת', ששלטה בעיראק ביד ברזל במשך 35 שנים בראשות הנשיאים אחמד חסן אל-בכר וסדאם חוסיין, הקימה את מועצת הפיקוד המהפכנית כחלק מתהליך תפיסת השלטון בשנת 1968. מאוחר יותר שימש הגוף לביסוס מעמד המפלגה במדינה, תהליך שנעשה באופן מחושב ונרחב מאוד לאורך כל תקופת שלטון המפלגה בעיראק. אל-בכר וחוסיין ניצלו את סמכויותיהם כנשיאים וגם כיו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית על מנת לבסס את חוק המדינה על פי חזונם. כך הפכה המועצה לכלי ליצירתה של עיראק חדשה, המושתתת לחלוטין על שלטונה של מפלגת הבעת' ועל חברות בה, תוך דיכוי אכזרי של כל אדם או גוף שלא התיישר לפי האידאולוגיה של המפלגה והשליט.
מועצת הפיקוד המהפכנית הייתה הגוף השלטוני המרכזי שבאמצעותו קבע סדאם חוסיין את החוקים ואת הנורמות במדינה והצדיק כל מעשה שלו בחוק שהעבירה המועצה, ששימשה הכלי המרכזי למימוש שליטתה ההדוקה של המפלגה במדינה. בעיני העם העיראקי, הפכה המועצה לפוסקת האחרונה בנוגע לאופי המדינה בעיראק ולמעשה לגוף שלא ניתן לגבור עליו. את המציאות הזאת יצרו אל-בכר ובעיקר סדאם על-ידי הענקת סמכויות יתר למועצה ושימוש מחוכם בסמכויות אלה בשילוב עם סמכויות הנשיא. מועצת הפיקוד אפשרה את השתרגותה של המפלגה במוסדות המדינה העיראקית ואת הבעת'יפיקציה של המדינה ושל חיי הפרט במדינה.
המועצה נותרה הגוף העליון במדינה עד פלישת ארצות הברית בשנת 2003 והפלת שלטון סדאם חוסיין.
הקמת מועצת הפיקוד המהפכנית
ב-17 ביולי 1968, הצליחה קבוצה של אנשי מפלגת הבעת' העיראקית, בשיתוף עם קצינים בכירים בצבא עיראק, להפיל את השלטון העיראקי בהפיכה שלימים נקראה "מהפיכת ה-17 ביולי". מטרת ההפיכה המוצהרת הייתה להחליף את השלטון הקודם בהנהגת עבד אל-רחמן עארף, שהואשם בשחיתות. מפלגת הבעת' העיראקית הונהגה באותה העת על-ידי אדם בשם אחמד חסן אל-בכר ועל-ידי מי שהיה יד ימינו, סדאם חוסיין. אל-בכר נבחר להיות מזכ"ל הסניף העיראקי של מפלגת הבעת' כבר בשנת 1964 ובאותה שנה כשל בניסיון ההפיכה הראשון שלו נגד המשטר. הוא נכלא והשתחרר שנים ספורות לאחר מכן.
לקראת ניסיון ההפיכה שתכננו בשורות ההנהגה של מפלגת הבעת' בשנת 1968, חיפשו אל-בכר וחוסיין גורם שיתמוך בהם, שיחזק את תמיכת העם בהם ובמפלגה וכך יעזור לשלטון הבעת' החדש לעמוד על רגליו לאחר ההפיכה המתוכננת. הם רתמו לשם כך מספר אנשי צבא בכירים ובראשם עבד א-רזאק א-נאיף, אבראהים עבד א-רחמאן א-דאוד, סעדון גיידאן וחמאד שיהאב. החלטה זו לרתום את אנשי הצבא נבעה מתוך התדמית היוקרתית והממלכתית שהייתה לצבא בעיראק. ההסדר שהוחלט עליו מראש היה שא-נאיף יהיה ראש הממשלה וא-דאוד יהיה שר ההגנה וכך אכן היה בימים הראשונים לאחר ההפיכה.[1]
אחד מן הצעדים הראשונים של מנהיגי ההפיכה לאחר ביצועה היה הקמת מועצת הפיקוד המהפכנית. מטרת הגוף הייתה לאגד את ההחלטות העתידיות של אנשי הבעת' תחת סמכות מדינתית רשמית שתעניק תוקף רשמי הן להחלטותיהם והן לשלטונם. עצם הקיום של גוף חקיקה רשמי בדמות מועצת הפיקוד הקנתה סמכות שלטונית שהרחיקה מן המהפכנים את הדימוי הטבעי של חוסר-יציבות המיוחס להפיכות, ובפרט לאחר ניסיון ההפיכה הכושל שאירע מספר שנים קודם לכן.
עם הקמת מועצת הפיקוד המהפכנית, בחרה המועצה באל-בכר לשמש כנשיא הרפובליקה והוא בתורו הטיל על א-נאיף להקים ממשלה,[1] אך חלוקה זו לא החזיקה מעמד זמן רב. כבר ב-30 ביולי 1968 הגלו אל-בכר וחוסיין את א-נאיף ואת א-דאוד מהמדינה והדיחו את תומכיהם, את אנשי הצבא האחרים שלא תמכו בבעת' וכן את תומכי נאצר מכל תפקידיהם בממשל. מהלך דרמטי זה הותיר את מפלגת הבעת', ובפרט את אל-בכר, בעמדת שלטון בלעדית, כשליט יחיד וללא-מצרים על עיראק ובנוסף, נבחר גם לשמש כיו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית, שילוב תפקידים זה בין משרת הנשיא לבין יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית נותר על כנו עד הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003 והפלת סדאם חוסיין.
הימים שבין 17 ל-30 ביולי 1968 היו ימים גורליים עבור מפלגת הבעת' בעיראק ובמהלכם השתלטו אנשי המפלגה על מוסדות אזרחיים וצבאיים, הדיחו מתחרים פוליטיים ואידאולוגיים והקימו את מועצת הפיקוד המהפכנית, הגוף החשוב ביותר שפעל בימי שלטון הבעת'.[2] מסיבות אלה נתפסת המהפכה על-ידי אנשי מפלגת הבעת' ככזו שנמשכה מ-17 ביולי עד 30 ביולי, תפיסה החושפת את מטרתה האמיתית של ההפיכה – שלטון בעת'יסטי בלעדי בעיראק בלא כל מעורבות של הצבא. למעשה, ממהפכת 17 ביולי 1968 ועד סיום שלטון הבעת' ב-2003 שלטו בעיראק רק שני מנהיגים: אחמד חסן אל-בכר וסדאם חוסיין. שלטונם של השניים הסתמך על מועצת הפיקוד המהפכנית והיא זו שאפשרה להם להעלים כל התנגדות ולשמור על יציבות שלטונם במדינה באופן הדוק וטוטליטרי.
תפקידי המועצה במדינה
סמכויות עצמאיות על פי החוקה
בספטמבר 1968, כתבו אנשי מפלגת הבעת' חוקה זמנית לעיראק, שהגדירה למדינה שיטת ממשל נשיאותית שכללה שלושה גופים מרכזיים: מועצת הפיקוד המהפכנית, שמנתה לאורך השנים בין 7 ל-12 חברים, הקבינט והאספה הלאומית. על פי החוקה הזמנית, הייתה אמורה להתקיים בין הגופים הללו חלוקת סמכויות. האספה הלאומית הייתה בעלת סמכויות של רשות מחוקקת, מועצת הפיקוד בעלת סמכויות של רשות מבצעת והקבינט כפוף לנשיא ובעל סמכויות ייחודיות במגוון תחומי ממשל.
על פי החוקה, מועצת הפיקוד המהפכנית הייתה הגוף העליון במדינה, האמון על מימוש רצון העם על-ידי ריסון כוחם של האלמנטים הריאקציונרים, הדיקטטוריים והמושחתים במדינה ועל-ידי החזרת הכוח לעם. הגדרה זו מתייחסת לשלטון שהיה בעיראק לפני מהפיכת הבעת' והיא מציגה את השלטון הקודם כנעדר בסיס אידאולוגי יציב ועל כן בלתי מתאים לשלוט. למועצה הייתה סמכות לבחור את היו"ר שלה, ששירת במקביל כנשיא הרפובליקה, באמצעות רוב של שני שלישים. במקרה שהיו"ר נעדר, סגן היו"ר, שנבחר גם הוא ברוב של שני שלישים מחברי מועצת הפיקוד, מקבל את סמכותו.[3]
שילוב עם גורמי הסמכות האחרים במדינה
החל מההיפכה ב-17 ביולי 1968, אנשי מפלגת הבעת' חתרו להפוך את המפלגה לשליטה הבלעדית במדינה. תהליך זה של בעת'יפיקציה התרחש בהדרגתיות עם ריכוז סמכויות אצל הנשיא ומינוי אנשי המפלגה לכלל תפקידי השלטון במדינה. אך לאחר עליית סדאם חוסיין לנשיאות תהליך זה התעצם וקיבל צביון חדש. מועצת הפיקוד המהפכנית עצמה הפכה לכלי משחק שלו. הוא תמרן את סמכויותיו הנשיאותיות יחד עם הניהול של מועצת הפיקוד על מנת לסלק כל איום או התנגדות למפלגה ולדמותו כמנהיג.[4]
על אף ההגדרה הברורה בחוקה הזמנית, האספה הלאומית, בעלת תפקיד החקיקה המהותי לניהול המדינה, לא כונסה עד 1980. לכן, עד כינוס האספה הלאומית, מועצת הפיקוד המהפכנית ניכסה לעצמה גם את סמכויות החקיקה במדינה תוך חריגה מן המוגדר לה בחוקה הזמנית. לא אחת לקחה לעצמה המועצה גם סמכויות של רשות שופטת, למשל בעניינים הקשורים לנאמנותם של חבריה.
המקרים החריגים בהם כונסה המועצה היו במסגרת מלחמת איראן-עיראק. סדאם חוסיין, נשיא עיראק בתקופה זו, היה זקוק למהלך שיעלה את תמיכת הציבור בו על מנת להימנע מאי-יציבות פנימית שיפגע במאמץ המלחמתי. ביוני 1980 הוא קיים בחירות לאספה הלאומית לראשונה מאז ההפיכה ב-1968 ועשרה ימים לאחר מכן כונסה האספה החדשה. גם לאחר שכונסה, קיבלה האספה מעט מאוד כוח ולא זכתה לכל הסמכויות שהוגדרו לה בחוקה הזמנית משנת 1968.[1]
דוגמאות להגבלת הכוח הקיצונית שהופעלה על האספה הן שרק תומכי מהפכת הבעת' יכלו להתמודד לתפקיד באספה ובמחלוקות חקיקתיות בין האספה למועצת הפיקוד המהפכנית, המועצה קיבלה את ההחלטה הסופית. במילים אחרות, האספה לא יכלה להעביר חוק ללא אישור מועצת הפיקוד המהפכנית. בהמשך נראה כיצד הגבלות אלה לא היו רק בנושא האספה הלאומית אלא כל הגופים הממשלתיים והאזרחיים בעיראק.[1]
בין סמכויות מועצת הפיקוד המהפכנית נמנו חקיקת חוקים, בין אם בשיתוף האספה הלאומית ובין אם בנפרד; אישור הצעות של הממשלה בנוגע לענייני ביטחון, פנים וחוץ; הכרזה על מלחמות והוראה על גיוס כללי במדינה; אשרור הסכמי שלום, בריתות והסכמים בינלאומיים; אישור תקציב המדינה; העמדה לדין של נאשמים בבגידה משורות מועצת הפיקוד המהפכנית, שירות המדינה או המנהיג; העברת הסמכות לניהול חלק מסמכויות המועצה (למעט סמכויות חקיקה) ליו"ר או לסגן היו"ר; קביעת הנהלים הפנימיים ושיטות העבודה של המועצה. ליו"ר המועצה הייתה מוקנית סמכות מיוחדת לשבת בראש המושבים הסגורים של המועצה, לחתום על כל החוקים והתקנות שהפיקה המועצה ולפקח על העבודה של שרי קבינט ועל עבודת מוסדות המדינה.[3]
החל מנובמבר 1969, כמעט כל חברי מועצת הפיקוד המהפכנית נבחרו מתוך הנהגת מפלגת הבעת'. בדרך זו, החליפה ההנהגה האזרחית של הבעת' בהדרגה את כל הקצינים ששימשו עד אז בתפקידי השלטון, בנשיאות, בקבינט ובמועצת הפיקוד ומפלגת הבעת' החלה לבסס את שלטונה בכל מוסדות המדינה והארגונים הלאומיים.[1] תהליך זה התרחש באופן הדרגתי אך מחושב והתאפשר הודות לתרבות מינוי המקורבים ולאופי הטוטליטרי שהחלה המדינה לסגל לעצמה תחת שלטון הבעת'. התוצאה הייתה רוב מוחץ לאנשי הבעת' בכל מוסדות המדינה ונטרול היכולת לגבור על החלטות המפלגה במוסדות אלה.
לצד זאת, לנשיא היו סמכויות של רשות מבצעת והגורם המפקח שאליו הוא היה כפוף להלכה היה מועצת הפיקוד המהפכנית, הרשות המחוקקת, שתפקדה בנוסף לכך כרשות המבצעת. ראוי להזכיר עם זאת שהנשיא כיהן גם כיו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית והיה בעל הכוח הנלווה לתפקיד. כלומר, נשיא עיראק היה בעל כוח בלתי מוגבל בענייני חקיקה ואכיפת החוקים שאותם חוקקה המועצה ברשותו. אם בכוח זה לא היה די, הרי שהנשיא העניק לעצמו, מתוקף היותו יו"ר מועצת הפיקוד המהפכנית, גם את הסמכות לתפקד כרשות מחוקקת בעניינים הקשורים לנאמנות למפלגה לנשיא ולמדינה, מה שהיווה פרצה שאפשרה גם את תפקודו בפועל כרשות מחוקקת עצמאית.[5]
במסגרת החוקה ה"זמנית", שנותרה בתוקף עד 2003, הצליחו אל-בכר ואחריו חוסיין לשלוט בכל רשויות המדינה כשהגוף היחיד שפיקח עליהם לכאורה היה מועצת הפיקוד המהפכנית, שבו נדרש רוב על מנת להעביר חוקים. בפועל אכן התקיימו דיונים במועצה אבל חברי המועצה הצביעו בכל המקרים בעד חוקים שהנשיא קידם או שבהם תמך. האספה הלאומית יכלה להציע חוקים ולעיין בחוקים שהמועצה העבירה אך בפועל לא יכלה להשפיע על דבר בתהליך החקיקה. הנשיא היה החוק ומילא את תפקידי הרשות המבצעת והרשות השופטת כאחד מתוקף תפקידו כנשיא ומתוקף החוקים שחוקקה מועצת הפיקוד המהפכנית, שגם בראשה הוא ישב.[4]
השפעת המועצה על המדינה
ניתן להבין את תהליך הבעת'יפיקציה בעיראק בעזרת הדוגמה הבאה: בשנת 1977 חוקקה מועצת הפיקוד המהפכנית חוק המגדיר את כל חברי מפלגת הבעת' העיראקית כחברים במועצת הפיקוד המהפכנית. חוק זה עלה לאחר שנים שמפלגת הבעת' ניצלה באופן שיטתי ומתמשך את מועצת הפיקוד המהפכנית לצורך קידום תפישֹת המפלגה במדינה.[3] עם הפיכת מועצת הפיקוד המהפכנית לגוף שכל מהותו מפלגתית, העיסוק העיקרי של המועצה נסוב סביב הפיכת אידאולוגית המפלגה לחוק המדינה ואכיפתו של החוק בפועל. דוגמה למהלך כזה של מועצת הפיקוד היא החוק שכל חבר נוכחי או לשעבר במפלגת הדעווה האסלאמית, מפלגה שיעית דתית ואחת מיריבותיה הבודדות של מפלגת הבעת', יידונו למוות. בעקבות חוק זה, הוצאו להורג בשנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20 מאות פעילים המזוהים עם המפלגה.[6]
דוגמה נוספת היא משנת 1981 כאשר מועצת הפיקוד המהפכנית קבעה כי אין להעסיק כל מורה מתחת לגיל 40 שלא היה לו קשר למפלגה. מאוחר יותר, בשנת 1988, מועצת הפיקוד קבעה שאם מורים יפגינו חוסר נאמנות לעיראק, למנהיג ולערכי מהפכת ה-17–30 ביולי 1968, ניתן יהיה להדיח אותם מתפקידם. בנוסף, גם ההתנהגות של משפחותיהם של המורים יכלה להשפיע על העסקתם.[7]
חוקים אלה הן דוגמאות מייצגות של הלך הרוח בעיראק בתקופתו של סדאם. חוקים אלה שחוקקה מועצת הפיקוד המהפכנית, הפגינו נכונות של המועצה ליטול לידיה סמכות גם על חיי הפרט באופן המאפיין משטרים טוטליטריים.
כלי נוסף להשגת שליטה מוחלטת במדינה היה חלוקת המדינה למחוזות והשתלטות הבעת' גם על השלטונות המקומיים במחוזות באמצעות מינוי בעלי תפקידים וחקיקה. חברי המפלגה הוצבו בעמדות המפתח בשלטונות המחוזות, מתנגדים נשפטו כבוגדים והחוק שלל קיום של כל מפלגה אחרת במדינה מלבד מפלגת הבעת'.[8] ההתפתחויות הללו התרחשו תחת פיקוח הדוק והנחיה של מועצת הפיקוד המהפכנית ושיקפו את סדר היום הבעת'יסטי שאותו ביקשב המועצה להטמיע במדינה. שיטה זו אפשרה למפלגת הבעת' ולמועצת הפיקוד המהפכנית להשפיע יותר על האזרחים העיראקיים ועל חיי היומיום במדינה על-ידי חקיקה פרטיקולרית עבור כל מחוז בהתאם להכוונת מועצת הפיקוד המהפכנית.
המועצה שימשה את מפלגת הבעת' בדרכים נוספות לחיזוק ולהחדרת הבעת' לכל תחומי החיים במדינה. חברות במועצת הפיקוד המהפכנית זיכתה את ילדי החברים בלימודים בכל מוסד אקדמי ללא תנאי קבלה, בתמריצים כלכליים ועוד. בנוסף, חולקו תארים כגון "חברי סדאם" בתמורה לעזרה משמעותית שהוענקה למפלגה או למדינה. תארים אלה יועדו ליצירת מדרגים שונים של נאמנות בין האזרחים ושימשו ככלים משלימים לביצור הבעת'יפיקציה במדינה. לצד זאת, רווחה תופעה רחבה מאוד של מינוי מקורבים לכלל תפקידי הכוח במדינה כאשר המקורבים היו כמובן כולם אנשי מפלגת הבעת'. כל אלו יצרו "שכבת מקורבים" שבסופו של דבר הציבה את תומכי סדאם ואת המפלגה כמודל בלעדי לחיקוי בעיראק. [9]
מעניין לראות שכמעט כל שימוש באלימות מצד השלטון העיראקי בשנות שלטונה של מפלגת הבעת', נתלה במסמכים רשמיים בדמות חוקים, החלטות או תקנות שניפקה מועצת הפיקוד המהפכנית. ניתן ללמוד מכך על מהותה של מועצת הפיקוד עבור סדאם ועבור מפלגת הבעת'. כל פעולה שהשלטון ביקש לעשות הייתה לגיטימית מיסודה או הפכה לגיטימית בדיעבד מאחר שכך אמר החוק, קרי מכיוון שכך קבעה מועצת הפיקוד המהפכנית. כך השתמש סדאם במועצה כחותמת גומי להכשרת כל רצונותיו וניצל אותה למען בעת'יפיקציה של המדינה וביצור מעמדה של מפלגת הבעת'.[10]
נפילת משטר הבעת' ופירוק המועצה
לאורך שנות ה-90 של המאה ה-20, עברה מועצת הפיקוד המהפכנית שינוי באופי הפעילות שלה. שינויים אלה הגיעו בעקבות שינויים בהשקפתו של הנשיא, סדאם חוסיין, ודווקא מתוך שימור מעמדה של המועצה ככלי ביד הנשיא. חוסיין פנה בתקופה זו לפרויקט לאומי חדש שכונה "השיבה לאמונה" ורתם לשם כך את כוחה של מועצת הפיקוד המהפכנית. כך המשיכה המועצה להוות גוף מרכזי בעיצוב פניה של המדינה העיראקית עד לפלישה האמריקאית לעיראק בשנת 2003.
עם כיבוש עיראק, מוסדות המדינה הבעת'יסטית חדלו מלתפקד והמדינה נכנסה לאנרכיה. פול ברמר, שנשלח מטעם ארצות הברית לעיראק על מנת להשליט סדר ולעודד דמוקרטיזציה של המדינה, קיבל מספר החלטות נחרצות. ראשית, פירק ברמר את מפלגת הבעת' באופן רשמי על-ידי האיסור על חברות במפלגה ובכך הרחיק את כל אנשי הבעת' מתפקידיהם בממשלה, במוסדות המדינה ובצבא. כתוצאה מכך, חדלה מועצת הפיקוד המהפכנית לתפקד באופן סופי, לאור העובדה שכל חבריה היו אנשי מפלגת הבעת'. את מקומה תפסו מאותה עת מנגנוני מדינה דמוקרטיים שכוננו האמריקאים ולבסוף עמדה בראשם ממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטיות בשנת 2005.
קישורים חיצוניים
- ארכיון מפלגת הבעת' - איגוד כלל המסמכים והרשומות שפורסמו על ידי הנהלת מפלגת הבעת' העיראקית בין השנים 1968–2003
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 Iraq - The revolution of 1968, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ سلمان, ح' ن', مجلس قيادة الثورة المنحل في العراق. جمةل الآداب, עמ' 156
- ^ 3.0 3.1 3.2 Iraq - GOVERNMENT, countrystudies.us
- ^ 4.0 4.1 A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 74
- ^ Iraq - Government and society, Encyclopedia Britannica (באנגלית)
- ^ A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 160
- ^ A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 102
- ^ A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 105
- ^ A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 174, 177
- ^ A.M Faust, The Ba'thification of Iraq: Saddam Hussein's totalitarianism, Austin: University of Texas, 2015, עמ' 170
