מושבת הילדים במלחובקה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מושבת הילדים היהודית לדוגמה ע"ש האינטרנציונל השלישי במָלַחוֹבְקָה הייתה בית יתומים במתכונת של קומוּנה, היחידה במינה בברית המועצות, שפעלה בחבל מוסקבה בשפת היידיש בשנים 1919 – 1938.
ביידיש המושבה נקראה "ייִדישע מוסטערדיקע קינדער־קאָלאָניע אױפֿן נאָמען פֿונעם דריטן אינטערנאַציאָנאַל אין מאַלאַכאָװקע", וברוסית "Еврейская образцово-показательная детская коммуна имени III Интернационала в Малаховке".

רקע היסטורי

בסוף שנות ה-20 של המאה ה-20, אחרי מהפכת אוקטובר, מלחמת העולם הראשונה ומלחמת האזרחים הרוסית, גדל מספר ילדי הרחוב ברפובליקות הסובייטיות באופן דרסטי, ועל פי אומדנים שונים, הוא מנה בין 4.5 מיליון ל-7 מיליון[דרוש מקור]. בין היתומים וילדי הרחוב היו יהודים, שהוריהם נספו בפוגרומים באוקראינה ובפורענויות האחרות. השלטון הסובייטי ניסה, בשיטותיו, לטפל בבעיה. הצעד המקיף ביותר היה פעולה של הקומיסריאט העממי לענייני החינוך[1], שהקים רשת מוסדות ומושבות לטיפול בבני נוער חסרי בית.

תקופה של חדשנות פדגוגית

התהליך החל ב-1918 והגיע לשיאו בשנות ה-20. התקצוב המצומצם למדי בשל המצב הכלכלי הירוד במדינה, והנטייה האופנתית לסגפנות, גרמו לכך שהחניכים נדרשו לעבוד קשה במקביל ללימודים, ולשאוף לרווחיות מוסדותיהם. כדי להשיג את המטרה המחנכים נאלצו לחפש שיטות מקוריות ויצירתיות ביחס לחניכיהם. כמה מהמחנכים הצליחו לא רק לפתח אלא גם ליישם גישות חדשניות. למזלם הייתה זאת תקופת הניסויים במערכת החינוך הרוסית, והמחנכים והחניכים יכלו ליהנות מחופש פעולה יחסי, בהשוואה לתקופת המהפכה הבולשביקית שקדמה ובייחוד בהשוואה לתכתיב הסטליניסטי המאוחר יותר בשנות ה-30.

אספת מורים ותלמידים במלחובקה. בשורה ראשונה שלישי משמאל הסופר יחזקאל דוברושין. בסביבות 1920

המוסד המפורסם ביותר בשטח ברית המועצות לטיפול בילדי רחוב הוקם ב-1920 במחוז פולטבה (כיום באוקראינה) על ידי המחנך אנטון מקרנקו(רו'). כל פעילותו התבצעה בשפה הרוסית. בין רעיונות המפתח של מקרנקו היו גישת "עזור לאדם ככל האפשר, וכבדהו ככל האפשר", שימוש בלחץ חברתי חיובי על הפרט, וניהול עצמי של הקולקטיב. הוא גם התנגד לעונשים גופניים. מקרנקו כתב כמה ספרים, בהם "הפואמה הפדגוגית" שמבוססת על הניסיון שלו בפעילות חינוכית. הספר היה פופולרי בברית המועצות ויצא לאור בעברית ב-1941 בתרגומו של אברהם שלונסקי.

השלטונות הסובייטיים התנגדו ל"ניסויים" החינוכיים של מקרנקו בתחילת דרכו, אבל בהדרגה התחילו לראות במושבות שלו הצלחה גדולה של החינוך והשיקום הקומוניסטיים. יוזכרו גם הקומוּנה "קראסנייה זורי" (Красные зори - שחרים אדומים)[2] שהוקמה ב-1919 על ידי איגנטי יונין ביישוב סטרלנא(אנ'), כיום שכונה בדרום-מערב סנקט-פטרבורג, והקומוּנה העמלנית ביישוב בולשבו(רו') צפונית-מזרחית ממוסקבה (כיום חלק מהעיר קורוליוב) שהוקמה ב-1924 על ידי איש צ'קה, מטבי פוגרבינסקי(רו') היהודי (אך כל פעילותה הייתה בשפה הרוסית).

מוסדות החינוך היהודיים

מתקופת המהפכה הבולשביקית עד אמצע שנות ה-30 תרבות היידיש החילונית בברית המועצות נהנתה מתנאים טובים שאין כמותם. עם זאת נאסרו דיבור בעברית וביטוי של אמונה דתית, פעילי היֶבסֶקציה (המחלקה היהודית במפלגה הקומוניסטית) לחמו בביטויים אלה של יהדות, והם נענשו באופן מחמיר. לרבים היה נדמה שלתרבות היהודית החילונית בברית המועצות צפוי עתיד ורוד. המצב הנוח ותמיכת הממסד הקומוניסטי משכו את הסופרים שהיגרו מיד אחרי המהפכה הקומוניסטית, בחזרה לברית המועצות.

בין השאר השתפר מצב בתי הספר שההוראה בהם הייתה ביידיש. לאור המספר הגדול של יתומים וילדי רחוב יהודים, נפתחו בתי יתומים יהודים, בעיקר באזורי אוקראינה ובלארוס - במינסק לבדה פעלו ב-1924 שמונה בתי יתומים יהודיים עם 77 מחנכים ו-602 חניכים[3].

בפדרציה הרוסית שימשה מוסקבה מוקד משיכה בולט ליהודים. ביישוב מלחובקה שבחבל מוסקבהׂׂׂ נפתח בית יתומים יהודי על שם האינטרנציונל השלישי בניהולו של הקומוניסט ברוך שוורצמן.

פעילותו של ברוך שוורצמן לפני הקמת המושבה במלחובקה

ברוך שוורצמן היה אחיו של המשורר היידי אשר שוורצמן שנחשב למייסד השירה היהודית הסובייטית.

סיפורה של מושבת ילדים במלחובקה מתחיל הרחק משם, בפרבר של קייב בשם דמייבקה(רו') עם אוכלוסייה יהודית גדולה, כיום שכונה בדרום-מערב קייב. ב-1911 ייסד שם ברוך שוורצמן את בית הספר היהודי החילוני הראשון באימפריה הרוסית. למדו בו כ-150 ילדים במשך חמש שנים, ושפת ההוראה הייתה יידיש.

לפני כן היו במדינה רק בתי ספר יהודיים דתיים, שכן השלטון הצארי אסר לפתוח בתי ספר יהודיים חילוניים. המעמד הרשמי של המוסד החדש היה "חדר קולקטיבי", כלומר חדר של כמה מלמדים, שכל אחד התמחה במקצועו. על פי זכרונותיו של ברוך שוורצמן, בית הספר בדמייבקה התקיים רק בזכות השכר שהורים עובדים יכלו לשלם. מצבו הכלכלי היה דחוק.

לא פעם התרחשו מעצרים של מורים ואפילו של תלמידים. הסיבה לכך, לדברי שוורצמן, הייתה מאבקו של המוסד בדת, בלאומנות ובאוטוקרטיה. המנהל התגאה בכך שחלק מבוגריו נעשו בולשביקים והשתתפו במהפכת אוקטובר[4].

ברוך שוורצמן לא רק ניהל ולימד אלא במקביל נטל חלק בארגון בתי ספר יהודיים נוספים באותו דגם. בתי ספר אלה המשיכו לפעול גם בעת מלחמת העולם הראשונה וגם בעת המהפכה הבולשביקית. ב-1917 הם נקלטו בהצלחה במערכת החינוך היהודי שיוסדה באוקראינה, שזכתה לתקופה קצרה בעצמאות[5].

הקמת המוסד

מלחובקה, יישוב כפרי הממוקם 27 ק"מ מדרום-מזרח למוסקבה, שימשה לפני המהפכה הבולשביקית מקום נופש או מגורים בעיקר עבור מוסקבאים אמידים - עורכי דין, רופאים, קבלני בניין, עיתונאים, ודמויות תרבותיות מפורסמות[6]. היו בהם לא מעט יהודים, אמנם רובם מתבוללים דוברי רוסית. הקהילה היהודית המוסקבאית תמכה בבית היתומים הקטן שבמלחובקה[7].

בשנות ה-20 גדלה זרימת יהודים למלחובקה מעיירות אוקראינה ובלארוס, והיהודים מנו בין 10 ל-20 אחוזים מהאוכלוסייה. ברחבי היישוב נשמעה יותר ויותר שפת היידיש[8]. מלחובקה הפכה ל"בירה היהודית" הבלתי רשמית של חבל מוסקבה[9] ולמוקד חסידות[דרוש מקור].

המושבה היהודית לא הייתה בית היתומים היחיד במלחובקה. בסך הכל, לאחר המהפכה היו ביישוב בין 14 ל-18 (לפי מקורות שונים) בתי יתומים, שכל אחד מהם מנה בין 50 ל-100 חניכים, ביניהם גם ילדי העצורים על ידי משטר סטלין.

הקמת המושבה היהודית הסובייטית במלחובקה

לפי חלק מהמקורות[10], המוסד הוקם ביוזמת אנטולי לונצ'רסקי, שר החינוך (במינוח דאז - הקומיסריאט העממי לענייני חינוך). לפי עדויות אחרות, היוזמה הייתה של היבסקציה, וככל הנראה מדובר בשילוב של שני הגורמים.

בשנת 1919 שלח משרד החינוך את ברוך שוורצמן, שהיה חבר המפלגה הקומוניסטית, למלחובקה, כדי לנהל את המושבה היהודית שאורגנה מחדש על בסיס בית היתומים הישן. שוורצמן הגיע למקום בנובמבר 1919, שוחח עם הילדים ונטל את ניהול המקום[11]. הוא חילק את המושבה לארבע קבוצות שכל אחת השתכנה בבית עץ נפרד. הוא דאג להרחיק את המחנכים הקודם, חלקם דתיים וחלקם ציונים, והעסיק צוות מחנכים חדש מאוקראינה שהסכים לעבוד לפי הקו האידאולוגי החדש.

ברוך שוורצמן תיאר את תחילת דרכו במושבת מלחובקה בגליונות מס' 2–3 משנת 1920 של כתב העת ביידיש "קולטור און בילדונג" ("תרבות וחינוך"), הביטאון של המחלקה היהודית של משרד החינוך. במאמרו הביע שוורצמן התנגדות אידאולוגית חריפה נגד רשת בתי הספר היהודיים הדתיים-ציונים "תרבות":

"מה מצאתי במלחובקה? 125 ילדים שהתאספו מכל רחבי רוסיה למוסקבה כדי לקבל עזרה. בדרכים שונות הם מצאו את עצמם בבתי ספר דתיים "תרבות" שעדיין פעלו במוסקבה. רוב המורים היו ציונים, הם סיפקו לתלמידים תפילות ולימדו אותם לשיר "התקוה". אף אחד מהמורים לא ניסה לארגן את תלמידיו לקולקטיב חברתי, לא דאג לסדר ולהיגיינה מינימליים במגוריהם, לא חשב על עתידם. נוצר הרושם שהמורים עצמם לא ידעו למה הם שם עם הילדים... אני חשבתי: בתמיכת השלטון הסובייטי ניתן לבצע עבודה פדגוגית של ממש"[12].

אחד מחניכיו המסורים, זלמן ארונוב, תיעד את האווירה של נובמבר 1919 בספרו הדקיק "מאַלאַכאָווקער קינדער־קאָלאָניע" ("מושבת הילדים במלחובקה") שיצא לאור במוסקבה ב-1932: "המוני ילדים נטושים הסתובבו בתקוה לא למות מרעב או מהתקפות שודדים. הם התרכזו סביב הערים הגדולות כמו מוסקבה, לנינגרד (כיום סנקט-פטרבורג), חרקוב, קייב ואחרות, בהן הוקמו בתי יתומים שפעלו בשפות של כל הקבוצות האתניות"[13].

אודות המושבה

לפי הרוב המכריע של המקורות, המוסד נפתח בשנת 1919 ונסגר ב-1938. במקורות אחדים[14] כשנת פתיחה אפשרית צוינה 1918, אך הבלבול נגרם כנראה מקיום בית יתומים יהודי במלחובקה מלפני המהפכה ומתהליך ארגונו מחדש שלקח כשנתיים. בכתב העת "אלף"[15] צוינה בטעות שנת 1948 כשנת סגירת המוסד.

בעת הקמתו היו לדברי שוורצמן במוסד 125 חניכים בגילאי 6–16. בהמשך נע מספר הילדים בין 100 ל-150. בין חניכי המוסד היו חמישה אחים ממשפחת פלוטקין מהעיירה סנז'אטקי (נפת רהצ'וב, בלארוס), כולל איליה (אלי), שכתב זכרונות. את כולם הביאה למלחובקה האחות הבכורה, רוזה, שעבדה עם דזרז'ינסקי[16].

מיקום גאוגרפי

The Jewish children's commune in Malakhovka 4.jpg

כתובתו המדויקת של המוסד, אינה ברורה. אין אחידות אפילו בעניין מספר המבנים שהיו במושבה. בספרו "החיים שלי"[17] שאגאל נזכר שהחניכים התגוררו בבתים כפריים שונים והתאספו רק בשעות הלימודים.

איליה פלוטקין – חניך המושבה שעבד כפסל עץ וכצייר-מרטש, בריאיון לכתב העת הרוסי "אוגוניוק" נזכר בהגעתו למוסד בתחילת דרכו: "בחרנו שלושה בתי עץ דו־קומתיים; בעליהם העשירים עזבו אותם ונמלטו לחו"ל. הכל בפנים היה שבור". על פי זיכרונותיו של פלוטקין, התלמידים חולקו לשלוש קבוצות לפי גיל. הקבוצה הראשונה התגוררה בווילה של נוסוב שברחוב צנטרלנאיה (Центральная). הקבוצה השנייה בווילה של קיטחודוב (Китхудов) ללא ציון רחוב, ואילו הקבוצה השלישית – בווילה של טלשב (Телешев), גם כן ללא ציון כתובת. פלוטקין נזכר גם ששיעורי המוזיקה נערכו בווילה של הלפרין (Гальперин). הוא לא מציין את מקום קיומם של שאר הלימודים[18].

מנגד, בספרו של ארונוב מדובר בארבע קבוצות חניכים שכל אחת השתכנה בבית עץ נפרד. קיימות עדויות שלפיהן כתובת המבנה הראשי של המושבה היא ברחוב צנטרלנאיה (Центральная) מס' 12. המבנה לא שרד וכעת יש שם חנייה ציבורית. לפני הריסת הבניין הייתה בו פנימיה לילדים לקויי ראייה.

אחרים טוענים שמרכז המושבה נמצא בבניין עם מגדל ברחוב פיונרסקאיה (Пионерская) מס' 25. המבנה נשמר, וכעת פועל בו בית ספר יסודי "סקאזקה" ("אגדה", Сказка). תושבת המקום אלה אנטונוביץ' מאמינה שמארק שאגאל התגורר בווילה של סוקולוב ברחוב רספובליקסקאיה (Республиканская) מס' 14. המידע לא מאומת. הבית הושמד בעת הפצצה במלחמת העולם השנייה[19].

מנהלת המוזיאון המקומי טטיאנה גורדייב מאמינה שהמושבה עצמה התמקמה בשטח שהיה בשליטת האחים סוקולוב, כלומר בחלק הצפוני של מלחובקה ולא בחלקה הדרומי שאליו מצביעות שאר הכתובות הנ"ל[20].

גרסאות השם

במקורות שונים המוסד קרוי בשמות שונים. להלן כל גרסאות שם המוסד המופיעות במסמכים רשמיים ובזכרונות:
- בית היתומים (היהודי) על שם האינטרנציונל השלישי (ברוסית: (Детский дом имени 3-го Интернационала (еврейский).
- המושבה היהודית המופתית על שם האינטרנציונל השלישי (ברוסית: Еврейская образцово-показательная детская коммуна имени III Интернационала).
- בית ספר המושבה היהודית העמלנית מס' 34 (ברוסית: Еврейская трудовая школа-колония № 34).

ארונוב טוען[13] שב-1927 היבסקציה החליטה לקרוא למוסד על שמו של מיכאיל קלינין (במקום האינטרנציונל השלישי).

מבנה ארגוני

ממשל עצמי

במושבת מלחובקה באו לידי ביטוי התפיסות והשאיפות החינוכיות של ברוך שוורצמן, אותן הוא התחיל לפתח וליישם בדמייבקה. הוא כינה אותן נײַע אַרבעט־שול (בית ספר עמלני חדש).

בהתאם לתורתו של שוורצמן, המחנכים והחניכים גרו ביחד – ליתר דיוק, באותה סביבה. כולם פנו זה אל זה ב"דו" ("את (ה)" לא פורמלי, כמו TU בצרפתית), וכינו אחד את השני "חבר". ביחד הם כתבו את החוקה שלהם[21].

מאיר פולונסקי סיכם את אורח החיים החדש של המושבה כ"ממשל עצמי" ו"אוטונומיה ניהולית"[12]. ארונוב מרחיק לכת ומגדיר אותו כ"מלוכה". לדבריו, לילדים הותר ללכת לאן שהם חפצו ולהשתתף בכל יוזמה, אך החופש הנרחב לווה במנת ביקורת שנדרשת לשמירה על יציבות.

באביב 1920 פרסם ברוך שוורצמן מאמר בכתב עת "קולטור און בילדונג" ("תרבות וחינוך"), על מחצית השנה הראשונה שלו בתפקיד מנהל המוסד. הוא ציין את הקושי בעיצוב יחסים שיתופיים בין החניכים שמעולם לא חיו בקולקטיבים. מצד שני, העדר ניסיון כזה שימש כתמריץ פדגוגי למציאת נתיבים חדשים. שוורצמן התמקד במאמרו בשני נושאים שהיו חשובים במיוחד עבורו: אוטונומיה (או ממשל עצמי) וארגון המושבה.

החודשים הראשונים התאפיינו בתוהו ובוהו. כל קבוצה בארבעת בתי המגורים החליטה על שיטת ארגון משלה. בהמשך המוסד הצליח להקים גוף ניהולי מאוחדת – קאָלאָניע־ראַט (מועצת המושבה), ובו השתתפו כל המחנכים ושלושה חניכים מכל בניין. הגוף כונס מדי שבוע ודן בסוגיות של ניהול, כלכלה וחינוך. שוורצמן מדווח גם על הקמת ארבעת גופים בשם הויז־ראַט (מועצת הבית), עליהם הוא כותב: "הבסיס של רפובליקת הילדים הפדרטיבית הוא שכל בניין במושבה הוא אוטונומי בתוך המושבה (במגבלות מסוימות). גוף השלטון הגבוה שלו היה אספה כללית, שבה לכל חבר היו זכויות שוות"[11][22].

קהילה סוציאליסטית דמוקרטית וחופשית הייתה לב החזון של ברוך שוורצמן; הוא היה מודע באופן מלא לחדשנות שלו והיה מוכן להכניס ברעיון תיקונים כדי שישמש דוגמה לארגנם בפרויקטים עתידיים לטובת חניכים ומחנכים גם יחד, בהתאם לחזון החינוך הקומוניסטי[11]. הוא חותם את דבריו בכותבו שמושבת מלחובקה היא הניסיון החלוצי של שתילת הצמח החדש – אַרבעט־שול (בית ספר עמלני) בקרקע היהודית, ויש להמשיך ולשפר את המעשה[12].

מארק שאגאל מאשר בזכרונותיו[17] שהחניכים קיימו אסיפות, ודנו בהתנהגות חבריהם ואפילו של מוריהם. בניגוד למקובל במוסדות החינוך ברוסיה הצארית (הן רוסיות והן יהודיות), במלחובקה עונשים פיזיים היו אסורים לחלוטין[7].

מבנה כלכלי, שילוב של למידה ועבודה

בפתיחת ספרו מתאר ארונוב את המצוקה הכלכלית ששררה ב-1919 ברוסיה בכלל ובמושבה בכלל. גם הוא וגם מארק שאגאל בזכרונותיו[17] מציינים שלילדים לא היו נעליים ובגדי חורף, והורגש מחסור במיטות. רוב בנייני המושבה היו וילות קיץ ללא הסקה. המוסד שאף לרווחיות ואי-תלות בתמיכה חיצונית. לדברי ארונוב, הקהילה היהודית במוסקבה הציעה סיוע כלכלי בתנאי שבמושבה תנהל אורח חיים דתי, והצעתה נדחתה[13].

איליה פלוטקין, חניך המושבה, מציין את כישרונו הארגוני של ברוך שוורצמן: אפילו בשנים הקשות ביותר הילדים לא הרגישו מחסור באוכל[23].

בניגוד לבית יתומים רגיל, במושבת מלחובקה הילדים לא רק למדו אלא גם עבדו בגן, בלול, ברפת, במטבח ובנגריה. הם חטבו עצי הסקה, סרגו, כיבסו ותיקנו בגדים, וניקו את בתי מגוריהם לפי תור[17]. חשמל לא היה, לכן למדו ועבדו עד רדת החשכה[24].

היבטים פוליטיים בראשית ימי המושבה

אלכסנדר רפופורט במאמרו מציין שהקו האידאולוגי השולט במושבה כלל קומוניזם, אתאיזם וביקורת נוקבת נגד תנועת הצופים ה"בורגנית". מנגד, ב-1923 הוקמה במוסד שלוחה של תנועת הפיונרים. שאגאל נזכר[17] שהחניכים השתתפו באספות פוליטיות ושרו את האינטרנציונל בחיוך ועם תנועות ידיים.

ארונוב מספר על חניכה בשם חסיה שתבעה שוויון זכויות מיני וקיבלה את מבוקשה[13].

במוסד חגגו חגים בולשביקיים. התכתיב האידאולוגי הלך והחמיר ובשנות ה-30 הפך לפוליטיזציה של כל פרט בחיי היומיום, אף שבתחילת דרכו היו למוסד מגעים עם ארצות הברית. יש עדויות על תמיכה כלכלית מארצות הברית במוסד. השגריר האמריקני ביקר במלחובקה מספר פעמים והצטלם עם החניכים[1].

שיתוף ניסיון פדגוגי

מאיר פולונסקי מספר[25] שבקיץ 1920 נערך במוסקבה הכנס הראשון של פעילי התרבות היהודית. נאומו של מנהל מושבת מלחובקה ברוך שוורצמן התקבל בעניין כה רב, שהכנס שינה את סדר יומו וכל המשתתפים (לפי ארונוב - כמעט כל המשתתפים) יצאו מיד למלחובקה כדי לצפות במו עיניהם בהצלחה של "הפדגוגיה האדומה". המושבה נחשבה למופתית, זכתה לפרסום רב ולביקורים של נציגי בתי הספר ומוסדות החינוך הגבוה, ושל משלחות ממפעלים. המושבה קיבלה מגרשים חקלאיים נוספים, ובשנת 1925 היא הציגה את פירותיה בתערוכה חקלאית.

הניסיון הפדגוגי של מלחובקה נדון בתקשורת הקומוניסטית העולמית[26] ויושם במוסדות ילדים נוספים בברית המועצות[27], כולל במושבה שמקרנקו הקים בדצמבר 1920. הדמיון הארגוני והחברתי בין שני המוסדות מודגש בספרו של ארונוב[13]. יצוין שמלחובקה הקדימה את מושבת מקרנקו בשנה.

ניסיון נוסף בתחום זה בוצע בבית הספר סאמרהיל שהוקם ב-1921 באנגליה. גם שם שררו ממשל עצמי, צירוף של למידה ועבודה ושיטות פדגוגיות נוספות המאפיינות את מושבת מלחובקה. אין עדויות בנוגע לקשר בין שני המוסדות[7].

לימודים ופעילויות נוספות

כל הלימודים התקיימו ביידיש, ורוב החניכים לא ידעו שפות אחרות. כנהוג בכל מערכת החינוך בברית המועצות, היו בתוכנית הלימודים שיעורי רוסית. בין המקצועות הנוספים היו שפת יידיש, ספרות יידיש, מתמטיקה, ציור, מוזיקה ונגרות. החניכים לא חולקו לכיתות כנהוג כיום, אלא לשלוש או ארבע קבוצות גיל, שבכל אחת מהן ילדים בהפרש גילאים של שנתיים עד שלוש שנים[28].

פעילות יצירתית

במושבה שגשגו חיים יצירתיים עשירים ומגוונים להפליא. היתומים למדו לצייר, לשיר, לרקוד, ולהציג. הם הכינו בעצמם תפאורה ותלבושות להצגותיהם, וכתבו ועיצבו את עיתון הקיר השבועי "רויטע שדים" ("השדים האדומים"). הם ביקרו בתיאטרון גוס"ט של מיכואלס.

ארונוב מספר על חניכים מוכשרים שלא ידעו לכתוב. הם חיברו שירים והכתיבו אותם לבני כיתתם ששימשו "מזכירים".

בתערוכת יצירות של חניכי המוסד שלמדו ציור אצל מארק שאגאל, יש בין היתר איורים לסיפורי שלום-עליכם ולתנ"ך[29]. הילדים ציירו בעפרונות פחם ובצבעי מים[30]. מארק שאגאל נזכר: "באיזו להיטות הם ציירו! ילד אחד יצר בשכחה עצמית ללא הפוגה: צייר, כתב שירים ומוזיקה. השני בנה את יצירותיו בהרהור, בקור רוח, כמו מהנדס. חלקם נמשכו לאמנות מופשטת, התקרבו לצ'ימבואה ולוויטראז'ים של הקתדרלות העתיקות"[31].

אנשי צוות בולטים

ברוך שוורצמן

על פי ספרו של ארונוב, ברוך שוורצמן עבד כמנהל המוסד במשך 10 שנותיו הראשונות מ-1919 עד 1929. לא ידוע אם הוא עסק גם בהוראה. לאחר מכן הוא קודם למשרה ניהולית במוסקבה[32]

ב-1922 במוסקבה הוקם מוסד ללימודים גבוהים ולמחקר מדעי ביידיש, תחילה במסגרת הפקולטה האגרו-פדגוגית של האוניברסיטה הממלכתית המוסקבאית השנייה (МГУ-2). ב-1930 הוא אורגן מחדש במסגרת הפקולטה לשפה וספרות של המכון הפדגוגי הממלכתי המוסקבאי (МГПИ) ע"ש בובנוב וקיבל את השם: המחלקה היהודית הספרותית-לינגוויסטית (Евлитло). מוסד זה הכשיר מורים לבית הספר ולמכללות עם הוראה ביידיש; בראשו הוצב עמד ברוך שוורצמן[33].

מארק שאגאל

האישיות המפורסמת ביותר שקשורה למוסד במלחובקה הוא הצייר מארק שאגאל שלימד בו ציור. אין אחידות בעניין תאריכי שהותו שם. הוויקיפדיה האנגלית(אנ') מדווחת על שנת 1921 בלבד. עדות אחרת מדברת על קיץ 1920[34]. איליה פלוטקין נזכר[35] ששאגאל עבד במוסד מ-1919 עד 1922. ישנו גם דיווח[36] על שנים 1921–1923. ידוע בוודאות שב-1922 מארק שאגאל עזב עם משפחתו את ברית המועצות;.לדבריו הוא היגר בעיקר משום שהשלטון הקומוניסטי סירב לשלם לו בעד עבודתו בתיאטרון היהודי: "לא רוסיה הצארית ולא רוסיה הסובייטית זקוקות לי"[17].

לגבי תאריך הגעתו של שאגאל מוויטבסק למוסקבה, רוב המקורות מצביעים על שנת 1920. בהמלצת חוקר האומנות אברהם אפרוס, הצייר התקבל לתיאטרון הקאמרי היהודי במוסקבה (בניהול אלקסי גרנובסקי(אנ')) כדי לעצב את קירות הבניין ואת ההצגות. במוסקבה לא היו לשאגאל מגורים והוא עם משפחתו - האישה בלה והבת אידה - שכר בית זול במלחובקה. לונצ'רסקי(אנ') שהיה ממקימי המוסד, שמע שהצייר נאלץ לנסוע מדי יום ברכבות לעבודה, והציע לו לעבוד במושבת ילדים ולגור שם, אמנם בתנאים צנועים ביותר[20].

שאגאל קיבל חדר בעליית גג בתור סטודיו, שם הוא יצר תפאורה ותמונות קיר בשביל התיאטרון היהודי[37]. את רוב זמנו בילה בהוראה. לשני החניכים הכי מוכשרים הוא סיפק שיעורי ציור נוספים[7].

תלמידו, איליה פלוטקין, נזכר: "שאגאל לא הרבה לדבר, אף פעם לא הרים את קולו. כשרצה לשבח תלמיד, טפח על כתפו. כמו כל מורה אחר, שאגאל עשה תורנויות, השגיח על הניקיון בחדרים, על הבישול במטבח, ועל הקפדת סדר היום. הוא נשא מים מן הבאר וחטב עצי הסקה. אבל, בניגוד לשאר המורים, הוא לא השתתף בצעדות עם תופים ושירי מהפכה. אני לא פגשתי אותו בהפגנות לכבוד 1 במאי. הוא עשה את שלו. הוא לימד אותנו לצייר, להבחין בין הצבעים ו"לשמוע" אותם... עזיבתו של שאגאל הייתה פתאומית... אחר כך במושבה עוד זמן מה הייתה תלויה יצירה אחת שלו, אותה הוא השאיר. ייתכן שהוא לא הצליח להוציאה. זה היה קנבס ענק, בערך 2 על 3 מטר. על רקע לבן ילד שחור בלבוש מסורתי שרץ לחדר, בידו סידור... הציור אבד בשריפה בסוף שנות ה-20"[38].

יואל אנגל

בשנים 1920–1922 במושבה לימד מוזיקה יואל (יולי) אנגל, שכעבור שנים אחדות עבר לתל אביב, עבד בקונסרבטוריון המקומי ונעשה לאחד המלחינים הבולטים הארץ-ישראליים. בעת שהותו במלחובקה הוא הלחין שירי ילדים. בו בזמן, יחד עם יבגני וכטנגוב ושחקני תיאטרון הבימה הוא השתתף כמלחין בבימוי הדרמה של ש. אנ-סקי "הדיבוק". הצגת הבכורה התקיימה במוסקבה ב-1922; באותה השנה היגר אנגל לגרמניה ומשם לארץ ישראל[39].

דער נסתר

בשנים 1920–1921 התארח ולימד במוסד הסופר דער נסתר (פנחס כהנוביץ'), שהתאפיין בסגנון הסימבוליסטי שלא התקבל בעין יפה על ידי השלטון הבולשביקי. במלחובקה הוא כתב את היצירה היחידה בכל הקריירה שלו שנושאת רוח אופטימית ומכילה תקוות לעתיד טוב בשל המהפכה הבולשביקית: הסיפור "נײַ גײַסט" - "רוח חדשה"[40].

על פי הוויקיפדיה האנגלית (אנ'), דער נסתר התגורר במלחובקה יחד עם שאגאל. לא ברור האם מדובר במגורים באותו בניין, באותה דירה, באותו חדר או באותו יישוב.

אחרים

דוד רייטנברג, מחבר של כמה ספרים על אסתטיקה, לימד במוסד יידיש וספרות יידיש[41].

בשנים 1922–1924 הפילוסוף והמומחה לאנרגיה מטבי קגן(אנ') לימד במוסד מתמטיקה ונגרות[42].

מורים למוזיקה אחרי עזיבתו של אנגל: בין השנים 1924 ו-1926 – החוקר ואספן פולקלור יהודי מוזיקלי משה ברגובסקי; בשנות ה-30 – אהרן ארונוב, אחיו הקטן של זלמן ארונוב, גם הוא חניך המושבה שקיבל הכשרה מקצועית כמורה למוזיקה במוסקבה[7].

סופרים ואמנים אורחים

דוד הופשטיין

ב-1920 התארח במלחובקה המשורר דוד הופשטיין, בן דודו של מנהל המוסד ברוך שוורצמן. לא ברור כמה זמן בדיוק הוא בילה במקום, והאם שימש כמורה אורח.

במלחובקה הופשטיין סיים את סדרת שיריו "טרויער" ("עצב"), אותה אייר שאגאל. הסדרה התפרסמה ב-1922; בעמוד הראשון של הספר מופיע רישום מעוצב: "די גאַנצע הכנסה פֿונעם בוך – לטובֿת די הונגערנדיקע ייִדישע קאָלאָניעס" - "כל ההכנסה מהספר - לטובת המושבות היהודיות הסובלות מרעב"[37].

יחזקאל דוברושין

במשך שבועות שלמים התארח במוסד המחזאי, משורר ומבקר ספרות יידיש יחזקאל דוברושין. לא ברור אם הוא שימש שם כמורה אורח[43].

אחרים

כפי שמזכיר חניך המושבה איציק באנק[44], במושבת מלחובקה ביקרו והופיעו אנשי תרבות יידיש רבים נוספים, בהם הסופרים לייב קוויטקו וליפה רזניק, המלחין משה מילנר, שחקני תיאטרון גוס"ט שלמה מיכואלס, בנימין זוסקין, מיכאל (מאיר) שטיימן ויעקב גרטנר. ב-1924 שם ביקר משורר יהודי-אמריקאי סוציאליסטי מוריס וינצ'בסקי .

דרה קורן מציינת גם ביקוריהם של הסופרים משה ליפשיץ והמשורר איציק פפר[42].

על-פי כתב-עת "אלף", בערבי ספרות השתתף לב קאסיל (אנ') - סופר ילדים יהודי נודע שכתב ברוסית[29].

הידרדרות וסוף הדרך

החמרה ביחס הבולשביקים לתרבות יידיש בכלל ולמערכת החינוך בפרט

כבר בין השנים 1929–1934 חלו שינויים בתחומים אלה, שהשפיעו רבות על פעילות תרבותית ביידיש בברית המועצות. במערכת החינוך הסובייטית הסתיימה תקופת הניסויים, והמורים איבדו את חופש הפעולה. תוכנית הלימודים האחידה הפכה למחייבת עבור כל מערכת החינוך. רוב ספרי הלימוד בבתי הספר ביידיש הוחלפו בחדשים, אשר תורגמו מרוסית. כך הספרות הלימודית איבדה סופית את יסודותיה היהודיים[45].

בשנים 1937–1938 השלטונות החמירו את מדיניותם והכו קשות בתרבות היידיש. עשרות סופרים ובמאים נעצרו והואשמו בלאומניות ובעבירות מדומות אחרות.

בזה אחר זה מסגרן בתי ספר ביידיש. בבלארוס התהליך נעשה בצו פורמלי שהוצא ב-3 ביולי 1938[46].

ואילו באוקראינה ובבירוביג'ן הדבר בוצע ללא מסמך כתוב[47], לאחר שלקראת שנת 1938 בירוביג'ן נותרה האזור היחיד בפדרציה הרוסית שבו עוד היה בית ספר ביידיש[33].

שינוי הקונספט ופוליטיזציה בשלב המאוחר של קיום המוסד

לפרק האחרון של ספרו[13], ארונוב קרא "אויפֿן נײַעם עטאַפּ" ("בשלב הדש"). הוא מתאר את תחילת שנות ה-30 ומדווח, בלשון מעט מרומזת, על התגברות הפוליטיזציה בחיי היומיום של מושבת מלחובקה, לאור ההחלטות החדשות של הוועד המרכזי של המפלגה הקומוניסטית לגבי מערכת החינוך. ההחלטות האלה כללו לא רק את החזון המדיני של סטלין אלא גם הוראות ישירות בנושא.

הצוות הפדגוגי של המושבה, יחד עם שלוחותיהם של קומסומול ושל תנועת פיונרים התגייסו ללמוד את "יסודות המדע"[13] תוך "מאבק בנחשלות". הדבר בא לידי ביטוי בהפסקת פעילותם של הנגריה ובתי מלאכה אחרים במושבה, ובהעסקת החניכים בבית חרושת למיכון חקלאי. במפעל ענק זה, שמנה מעל 10,000 עובדים, היה על הילדים לבצע "עבודה סוציאלית גדולה": להיאבק באנאלפביתיות, לעבוד בספריה, להכין ולתלות פוסטרים של הסברה ותעמולה.

כללי המשמעת במוסד הוחמרו משמעותית. החניכים הוענשו על איחורים, על עצלנות, ועל כל ניסיון של "החדרת אלמנטים של אידאולוגיות עוינות". צוות המושבה תיגבר את החינוך הפוליטי וכפה על גופי הממשל העצמי לעסוק בעניין. בשנת 1931 המושבה זכתה במקום הראשון בתחרות בין בתי יתומים בנושא "החינוך הקומוניסטי". בתור "פרס" המוסד קיבל מהמדינה מדגרה, עשרה חזירים ו-20 חזרזירים. כמו כן נרכשו 18 ארנבות, ונערך קורס להאכלתן[13].

מחופש הפעולה שאפיין את המושבה בשנים הראשונות של קיומה לא נותר דבר[7]. המוסד הפך למעשה לבית חרושת תעשייתי-חקלאי בהשגחה נוקשה ומוקפדת מצד המפלגה הקומוניסטית והקומסומול.

סגירת המוסד והיעלמות מנהלו

המושבה החזיקה מעמד עד שנת 1938. היא נסגרה יחד עם כמעט כל מוסדות החינוך היהודי בברית המועצות. מאותה השנה לא נשמע מאומה על מקימה ומנהלה ברוך שוורצמן, הוא נעלם. לפי כל הסימנים הוא נעצר וחוסל יחד עם פעילי תרבות יידיש רבים בעת הגזרות של משטר סטלין של סוף שנות ה-30[7].

אחריו לא הוקמו בברית המועצות או ברוסיה מוסדות יהודיים דומים.

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ "קומיסריאט עממי" הוא שם שבו השתמשו הסובייטים למשרד ממשלתי; במקרה זה משרד החינוך
  2. ^ הקומוּנה "קראסנייה זורי", באתר pedagogicheskaya
  3. ^ Элисса Бен-Порат, Коренизация на еврейской улице: Минск, 1920 – 1938 гг. Эксперимент с идишем в советском Минске, в сб. Идиш: язык и культура в Советском Союзе, ред.: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, РГГУ, Москва, 2009, сс. 30-52
  4. ^ Shvartsman’s recollections of this period at the Demyevka School can be found in an article by Meyer Polonski: Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), pp. 126–131, here p. 127. The author of the article stated in a footnote, that quotations are taken from the colony’s archive »children’s memories«. The same account can be found also in Zalmen Aronov/Pinkhus Shpitalnik: Malakhovker kinder-kolonye. Moskve 1932, p. 16.
  5. ^ More details on the short lived independent Ukraine and its policies concerning the rights of national minorities in Zvi Halevy: Jewish Schools under Czarism and Communism. A Struggle for Cultural Identity. New York, 1976, pp. 79–84
  6. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  7. ^ 7.0 7.1 7.2 7.3 7.4 7.5 7.6 Daniela Mantovan: The Yiddish "Children’s Republic" of Malakhovka. A Revolutionary Experiment in Education. In: Aschkenas. Volume 24, Issue 1 (2014), pp. 33–54
  8. ^ http://booknik.ru/ideas/all/v-poiskah-evreyiskoyi-malahovki
  9. ^ http://galinapodolsky.com/viktor-brindach-malaxovka-stolica-evrejskogo-podmoskovya
  10. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.php
  11. ^ 11.0 11.1 11.2 Barukh Shvartsman: Yidishe kinder-kolonye in Malakhovke. In: Kultur un bildung (organ fun der yidisher opteylung bam bildungs-komisariat) 1920, No. 2–3, pp. 6–9
  12. ^ 12.0 12.1 12.2 Barukh Shvartsman, Yidishe kinder-kolonye in Malakhovke; quoted from Meyer Polonski, Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), p. 7, 9, 128
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 13.3 13.4 13.5 13.6 13.7 Zalmen Aronov/Pinkhus Shpitalnik: Malakhovker kinder-kolonye. Moskve 1932, p. 4, 7, 46, 47 and more
  14. ^ http://topos.memo.ru/evreyskaya-detskaya-koloniya-detskiy-dom-im-3-go-internacionala-evreyskiy-evreyskaya-obrazcovo
  15. ^ אתר כתב העת "אלף"
  16. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.php
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 17.4 17.5 "החיים שלי", באתר litmir
  18. ^ https://nashdel.wordpress.com/2015/10/26/on-uchil-detej-risovaniju
  19. ^ http://malmuseum.ru/articles/300395
  20. ^ 20.0 20.1 http://www.nasledie-rus.ru/podshivka/9923.php
  21. ^ http://topos.memo.ru/evreyskaya-detskaya-koloniya-detskiy-dom-im-3-go-internacionala-evreyskiy-evreyskaya-obrazcovo
  22. ^ Der fundament fun der federativer kinder republik iz yede kolonye bazunder als avtonome teyl (emes mit gevise bagrentsungen) velkhe hot zikh ir hekhstn organ – di algemeyne farzamlung, vos bashteyt fun ale mitglider fun der kolonye. Ale banitsn zikh mit glaykhe rekht
  23. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.html
  24. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  25. ^ Meyer Polonski: Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), p. 126
  26. ^ Zalmen Aronov/Pinkhus Shpitalnik: Malakhovker kinder-kolonye. Moskve, 1932, p. 42. Probably, a number of articles on the Malakhovka colony appeared in the press in 1920–21 of which we have no knowledge. In his book Aronov quoted an article by Shvartsman that appeared in the )newspaper Der Emes before 1922. Polonski mentions an article on Malakhovka in the journal Yungvald (No. 5, 1924
  27. ^ http://www.ejwiki.org/wiki/Малаховка_(еврейский_аспект)#cite_note-.D0.9C.D0.BE.D1.81.D0.BA.D0.B2.D0.B0-6
  28. ^ https://nashdel.wordpress.com/2015/10/26/on-uchil-detej-risovaniju
  29. ^ 29.0 29.1 http://www.alefmagazine.com/pub2553.html
  30. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  31. ^ Chagall, Marc, My Life, Peter Owen, 1965
  32. ^ http://berkovich-zametki.com/2011/Zametki/Nomer5/Fljat1.php
  33. ^ 33.0 33.1 Марк Куповецкий, Последний советский еврейский нацкадр Арон Вергелис: основные этапы социализации до конца 1948 г., в сб. Идиш: язык и культура в Советском Союзе, ред.: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, РГГУ, Москва, 2009, сс. 53-105
  34. ^ http://www.nasledie-rus.ru/podshivka/9923.php
  35. ^ https://nashdel.wordpress.com/2015/10/26/on-uchil-detej-risovaniju
  36. ^ http://mal.polykarp.ru/shagal-i-koloniya-besprizornikov.html
  37. ^ 37.0 37.1 Harshav, Benjamin. Marc Chagall and His Times, Stanford University Press, 2004. pp. 75, 294, 298
  38. ^ http://www.lechaim.ru/ARHIV/153/rapoport.htm
  39. ^ https://eleven.co.il/article/15090
  40. ^ Der Nister [Pinkhes Kahanovitsh]: Nay-gayst. In: Shtrom 4 (1923), pp. 8–30
  41. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.php
  42. ^ 42.0 42.1 Dara Horn, The World to Come, W.W. Norton, 2006, p. 313
  43. ^ http://mishpoha.org/nomer11/arkady_shulman2.php
  44. ^ Meyer Polonski, Kinder fun oktyaber. In: Sovetish heymland 7 (1968), p. 128
  45. ^ Мордехай Альтшулер, Этапы развития культуры на идише в Советском Союзе, в сборнике Идиш: язык и культура в Советском Союзе, редакторы: Л. Кацис, М. Каспина, Д.-Э. Фишман, Российский государственный гуманитарный университет (РГГУ), Москва, 2009, сс. 15-29
  46. ^ V. Selimenev, A. Zeltser, The Liquidation of Yiddish Schools in Belorussia and Jewish Reaction, Jews in Eastern Europe, vol. 1 (41), 2000, pp. 74-111; Ibid, The Jewish Intelligentsia and the Liquidation of Yiddish Schools in Belorussia, 1938, Jews in Eastern Europe, vol. 3 (43), 2000, pp. 78-97
  47. ^ Dov-Ber Kotlerman, Yiddish Schools in Birobidzhan: 1939 – 1941. Jews in Eastern Europe, 2002, vol. 3 (49), pp. 109-120
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מושבת_הילדים_במלחובקה&oldid=1797826"