מייקל מוסמאנו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מייקל מוסמאנו
השכלה Georgetown University Law School, George Washington University

מייקל אנג'לו מוסמאנו (באנגלית: Michael Angelo Musmanno; ‏7 באפריל 1897 – 12 באוקטובר 1968) היה משפטן פוליטיקאי וקצין צי אמריקאי. מוצאו היה במשפחת מהגרים, והוא החל לעבוד כנושא פחם בגיל 14. לאחר שירותו בצבא ארצות הברית במלחמת העולם הראשונה, השיג תואר במשפטים מאוניברסיטת ג'ורג'טאון. מתחילת שנות השלושים של המאה העשרים היה שופט בבתי משפט במחוז אלגני, פנסילבניה. כשנכנס לצי ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, שירת במערכת המשפט הצבאית. בשנת 1946 היה מושל צבאי של מחוז כבוש באיטליה. משנת 1947 היה נשיא בית המשפט במשפט האיינזצגרופן שהתקיים בבית המשפט הצבאי של ארצות הברית בנירנברג.

בשנת 1951 נבחר כשופט בבית המשפט העליון בפנסילבניה, שם כיהן עד מותו בשנת 1968. הוא קבע שיא במספר חוות-הדעת המוגשות. בנוסף לקריירה השיפוטית הארוכה שלו ופעילותו באירופה שלאחר המלחמה, כתב מוסמאנו שישה עשר ספרים ומאמרים רבים הקשורים לתיקי בית המשפט בהם היה מעורב, ולקריירה המקצועית שלו. בכתיבתו הביע אהדה לבני מעמד הפועלין והתעניינות עמוקה באיטלקים בארצות הברית.

מוסמאנו הגן על סאקו וונצטי, וכן היה אנטי קומוניסטי ותומך בזכויות אזרח.[1] בזמן מותו נחשב "אחת הדמויות המכובדות והצבעוניות ביותר בפנסילבניה". [2]

ראשית חייו וחינוכו

מוסמאנו נולד למשפחה ממוצא איטלקי בעיירה סטו (Stowe) בפנסילבניה, בשכונה תעשייתית מערבית לפיטסבורג. הוא עבד עם אביו במכרות הפחם, החל לימודי משפטים באוניברסיטת ג'ורג'טאון בשנת 1915, ועזב לשרת כחיל רגלים במלחמת העולם הראשונה. [3] לאחר המלחמה השלים תואר ראשון במשפטים ותואר שני באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, ותואר שני נוסף במשפטים. הוא היה עורך דין לענייני עבודה.[4]

קריירה

פוליטיקה ושיפוט

בשנת 1923 החל לעבוד כעורך דין בעיירת מולדתו סטו. הוא השתלב בפוליטיקה ובשנת 1926 התמודד בבחירות לבית הנבחרים בפנסילבניה כרפובליקני, אך הפסיד. הוא התנדב להיות עורך דין לערעורים במהלך תיק סאקו וונצטי ועבר לבוסטון. השניים הורשעו עוד קודם לכן, בשנת 1921, באווירה של עוינות כלפי מהגרים. הערעורים נדחו, וסאקו וונצטי נידונו למוות בשנת 1927. בשנת 1939 כתב מוסמאנו את הספר לאחר 12 שנים [5] בו כתב על המקרה, וכן שני מאמרים בשנת 1963, שפורסמו בין השאר בניו ריפבליק".

לאחר שובו לפנסילבניה נבחר מוסמאנו בשנת 1928 כמחוקק מטעם המפלגה הרפובליקנית בבית הנבחרים בפנסילבניה.[4] [6] הוא נבחר מחדש בשנת 1930.

ב-1929 הוכה למוות הכורה ג'ון ברקוסקי (אנ') בפנסילבניה על ידי משטרת הפחם והברזל במהלך שביתה. בתגובה יזם מוסמאנו הצעת חוק שביקשה למנוע את קיומו של גוף משטרתי פרטי זה. מושל פנסילבניה הטיל וטו על החוק, ובתגובה התפטר מוסמאנו. הוא כתב על הפרשה ספר שעובד לסרט קולנוע ב-1935, בכיכובו של פול מוני.

בשנת 1931 הפך מוסמאנו לשופט הצעיר ביותר בבית המשפט המחוזי. הוא מונה למועמדות על ידי הדמוקרטים והרפובליקנים כאחד, ומינויו אושר על ידי ארגוני העובדים. הוא עבר למפלגה הדמוקרטית בשנת 1932 בעודו פועל לבחירתו של פרנקלין רוזוולט לנשיאות.

בשנת 1943 נפרד מחובותיו השיפוטיות כדי להשתתף במלחמת העולם השנייה.[7] לאחר שחזר לפיטסבורג בשנת 1948, מונה שוב כשופט וכיהן עד 1951.[4]

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1943, במהלך מלחמת העולם השנייה, נכנס מוסמאנו לצי האמריקני כעורך דין צבאי, בדרגת קצין, ואת מכיוון שהצי עדיין לא הקים את חיל הפרקליטות הצבאית שלו (פעולה שלא ננקטה עד 1967). בתפקיד זה עלה לדרגת תת-אדמירל (rear admiral) . הוא היה מושל צבאי מטעם בעלות הברית בחצי האי סורנטו (אנ') באיטליה. [8]

בשנת 1946 מונה מוסמאנו לראש המועצה לרפטריאציה הסובייטית של החזרת העקורים הסובייטים באוסטריה. הוא התנגד להחזרה בכוח לברית המועצות של הקוזקים והפליטים, שרבים מהם לא רצו לחזור. הוא הצליח לסייע לחלקם. מאוחר יותר נודע כי ממשלתו של סטלין רדפה רבים מהשבים והגלתה רבים לגלות פנימית או למחנות עבודה - גולאגים - בסיביר, שם מתו רבים.

החל משנת 1947 שימש מוסמאנו כשופט במשפט האיינזצגרופן בבית הדין הצבאי האמריקני בנירנברג, בו נשפטו מואשמים בהריגתם של יותר ממיליון אנשים מאחורי קווי החזית הגרמניים, כולל יהודים, פולנים ומיעוטים. [9] מוסמאנו היה גם חבר בית המשפט במהלך המשפטים הצבאיים של ארהרד מילך ואוסוואלד פוהל. בשנת 1961 העיד מוסמאנו כעד תביעה בירושלים במשפטו של אדולף אייכמן.

בשנת 1948 ערך מוסמאנו ראיונות, בעזרת המתורגמנית הסימולטנית אליזבת ביליג, [10] עם אנשים שעבדו בצמוד להיטלר בימים האחרונים של מלחמת העולם השנייה. ראינות אלה שימשו בסיס לספרו עשרה ימים לפני המוות (1950). [11] ראיונות אלו צולמו אך אבדו עד תחילת 2013, אז התגלה עותק בארכיונים של אוניברסיטת דוקין (Duquesne University) (אנ'). [12]

לאחר המלחמה

מוסמאנו ניסה לשוב לפוליטיקה, והתמודד ללא הצלחה על תפקיד מושל בשנת 1950. הוא שב לעסוק במשרות שיפוט.

מוסמן היה אנטי-קומוניסט לאחר המלחמה, והיה דובר לא רשמי למען המלחמה בקומוניזם באמריקה. הוא העיד לטובת התביעה בפרשת המרדה אנטי קומוניסטית ב -1950 נגד סטיב נלסון, שהוביל סניף אזורי של המפלגה הקומוניסטית האמריקאית. [13] הקומוניסטים מכרו חוברות עם טקסטים פוליטיים[14] ומוסמאנו הכריז על חנותם כ"שוות ערך לעמדה קדמית של הצבא האדום". נלסון נדון ל-20 שנות מאסר בפועל, קנס של 10,000$ ותשלום הוצאות התביעה בסך 13,000$. בית המשפט העליון של ארצות הברית פסל את התיק, את החוק בפנסילבניה וחוקי אנטי-הסתה אחרים במדינה, באומרו שהחוק הפדרלי עליון על חוק המדינה לפיו הועמד לדין נלסון.[15] [16]

מוסמאנו התפרסם עקב חלקו במשפט נלסון. הוא נבחר בשנת 1951 לשופט בית המשפט העליון בפנסילבניה,[14] וכיהן משנת 1952 עד למותו בשנת 1968. במהלך הקריירה הארוכה שלו "התפרסם כנציגם של האנדרדוג".

מוסמאנו ניכר גם בדעותיו החולקות; במהלך חמש שנותיו הראשונות בבית המשפט העליון בפנסילבניה, כתב דעות נפרדות יותר מכל שאר השופטים בבית המשפט ביחד ב-50 השנים הקודמות. [17] כשנשאל אם קרא את דעותיו החולקות של מוסמאנו, אמר שופט פנסילבניה, הוראס שטרן, כי הוא אינו "מעוניין בספרות בדיונית בת זמננו." [18] אולם זמן לא רב לאחר מכן, פסק בית המשפט בו היה חבר שופט זה, פסק דין שנוסחו היה דומה לנוסח אחת מחוות הדעת החולקות של מוסמאנו. ב-Perpetua v. Philadelphia Transportation Company, כתב מוסמאנו את חוות הדעת החולקת, ואילו ב-Koehler v. Schwartz כתב את דעת הרוב, אליה הצטרף שטרן. בספר העוסק בתביעות נזקי גוף ומקרים אלה, הוסיף עורך הדין מלווין בלי כי השופט הראשי שטרן "זכה להצטער" על דבריו המעליבים.[19]

באחד המקרים, מכיוון שמוסמאנו לא הצליח להפיץ דעה נפרדת בין שאר השופטים לפני שהגיש אותה, היצירה לא פורסמה בדוחות הרשמיים של מדינת פנסילבניה. הוא ביקש צו עשה כדי להשיג את פרסומו. בית המשפט שלל זאת. כששמע בית המשפט העליון בפנסילבניה את המקרה, ייצג את עצמו מוסמאנו כתובע; בית המשפט אישר את החלטת בית המשפט בערכאה הנמוכה. [20]

מוסמאנו היה שנוי במחלוקת בגין מעשים מסוג זה. עם זאת, הוא רכש מוניטין של תומך בזכויות העובדים.[14] בנוסף, במהלך שנות השישים הוא תמך בצועדים למען זכויות האזרח.

ספרים

מוסמאנו היה מספר מחונן [21] וכתב שישה עשר ספרים, חלקם משקפים את תיקי בית המשפט שלו. הוא תיאר את מקרה ההמרדה בספרו מעבר לרחוב מבית המשפט (1954). יצירות אחרות כוללות תעתיק בן 30 עמודים של דיוניו משנת 1932 עם קלרנס דרו, סיפורם של האיטלקים באמריקה (1965), ו"תהילה וחלום: אברהם לינקולן, לפני ואחרי גיטסבורג (1967). בשנת 1966 פרסם גרסת רומן לסרט משנת 1935, זעם שחור, באותו שם.

מוסמאנו היה גאה במורשתו האיטלקית. בין הספרים שכתב היה אחד שבו טען כי כריסטופר קולומבוס היה האירופי הראשון שגילה את העולם החדש. זאת בתגובה למחקר מדעי שהראה כי הוויקינגים הגיעו לחוף הצפון-מזרחי של צפון אמריקה לפני זמנו של קולומבוס.

מוסמאנו היה קתולי והיה חבר בכנסיית הר סנט פטרוס בניו קנסינגטון. ב-11 בנובמבר 1951, הוא היה הנואם הראשון מעל דוכן הבניין עם חנוכתו. [22]

מוסמאנו היה דתי ביותר. האחרונה מבין דעותיו החולקות הרבות הייתה נגד ביטול ההרשעה בתיק של תקיפה. הוא הורה לחבר המושבעים לבקש את הדרכתו של האלוקים בכדי להגיע להחלטתם.

מוסמאנו נפטר למחרת, 12 באוקטובר 1968, יום קולומבוס.[1]

קברו של מוסמאנו בבית הקברות הלאומי בארלינגטון

מורשת ואותות כבוד

  • מוסמאנו קבור בבית העלמין הלאומי בארלינגטון.
  • ביתו הקודם בעיירה סטו הוגדר כציון דרך היסטורי של מדינת פנסילבניה.
  • בשנת 1993 הוצב לכבודו סמן היסטורי בסמוך למקום מגוריו בפנסילבניה.[4]

מאמרים וספרים

רשומות קטלוגיות של כתביו זמינות בספריה הדיגיטלית של האתי (Hathi Trust Digital Library).[23]

    • The Library for American Studies in Italy, [Rome], 1925.
    • Proposed Amendments to the Constitution (monograph), U.S. Government Printing Office, 1929.
    • After Twelve Years (about Sacco–Vanzetti case), Knopf, 1939.
    • The General and the Man (biography of Mark W. Clark), Mondadori, 1946.
    • Listen to the River (novel), Droemersche Verlagsanstalt, 1948.
    • War in Italy (autobiographical), Valecchi, 1948.
    • Ten Days to Die, Doubleday, 1950 (about Adolf Hitler).
    • Across the Street from the Courthouse, Dorrance, 1954.
    • Justice Musmanno Dissents (compilation), foreword by Roscoe Pound, Bobbs–Merrill, 1956.
    • Verdict!: The Adventures of the Young Lawyer in the Brown Suit, Doubleday, 1958.
    • The Eichmann Kommandos, Macrae, 1961 (about the Einsatzgruppen trial), full text online.
    • The Death Sentence in the Case of Adolf Eichmann: A Letter to His Excellency Itzhak Ben-Zvi, President of the State of Israel, Jerusalem, [Pittsburgh], 1962.
    • "Man with an Unspotted Conscience: Adolf Eichmann's Role in the Nazi Mania Is Weighed in Hannah Arendt's New Book" (pamphlet), [New York], 1963.
    • "Was Sacco Guilty?", [New York]: The New Republic, March 1963.
    • "The Sacco–Vanzetti Case," Kansas Law Review, [Lawrence, KS], May 1963.
    • The Story of the Italians in America, Doubleday, 1965.
    • Black Fury (novel), Fountainhead, 1966.
    • Columbus Was First, Fountainhead, 1966.
    • That's My Opinion, Michie Company, 1967.
    • The Glory and the Dream: Abraham Lincoln, Before and After Gettysburg, Long House, 1967.

לקריאה נוספת

  • פול ב' בירס, פוליטיקה בפנסילבניה: היום ואתמול, אוניברסיטת פארק: הוצאת פן סטייט, 1980 .

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מייקל מוסמאנו בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Chris Potter, You Had to Ask: "I heard that Duquesne University's library has a Michael Musmanno room...", Pittsburgh City Paper, 12 May 2005, accessed 12 September 2013
  2. ^ Musmanno is Buried at Arlington, Gettysburg Times, October 18, 1968
  3. ^ fn 3 supra
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 "Michael Musmanno Historical Marker", Explore Pennsylvania History
  5. ^ Michael Musmanno. After Twelve Years. New York: Alfred A Knopf, 1939.
  6. ^ Harold Cox-Wilkes University
  7. ^ LaGumina, Salvatore J. The Italian American Experience: An Encyclopedia. New York: Garland Pub, 2000.
  8. ^ LaGumina, Salvatore J. The Humble and the Heroic: Wartime Italian Americans. Youngstown, NY: Cambria Press, 2006, p. 227.
  9. ^ See: Earl, Hilary C. The Nuremberg Ss-Einsatzgruppen Trial, 1945–1958: Atrocity, Law, and History. Cambridge: Cambridge University Press, 2009.
  10. ^ "Guide to the Elisabeth Billig Papers". library.osu.edu. נבדק ב-2019-02-24.
  11. ^ Musmanno, Michael Anthony (1951). Ten Days To Die: the Authoritative and Dramatic Story of Hitler's Mad Finale Told for the First Time in this Sensational Account Drawn from Direct Eye-Witnesses. London: Peter Davies. pp. 310 pages.
  12. ^ Documenting Hitler's dying day: A new documentary on the Nazi leader's death is based on testimony collected by Michael Musmanno, the legendary Pittsburgh judge, Pittsburgh Post-Gazette, November 15, 2015
  13. ^ Korea gunfire started raid on reds here, Musmanno tells court, Pittsburgh Post-Gazette, February 17, 1951
  14. ^ 14.0 14.1 14.2 Philip Jenkins.
  15. ^ Pennsylvania v.
  16. ^ Chris Potter, You Had to Ask: "I recently read an obituary of John McTernan.
  17. ^ Jesse Dukeminier & Stanley M. Johanson, Wills, Trusts, and Estates 211 n.25 (4th ed. 1990).
  18. ^ New Republic, 3 February 1968, p. 14
  19. ^ Melvin Belli, Blood Money: Ready for the Plaintiff!
  20. ^ Musmanno v.
  21. ^ Guberman, Ross.
  22. ^ Centennial Committee (2004).
  23. ^ Author: "Mussmano, Michael Angelo", Hathi Trust Digital Library, accessed 12 September 2013
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מייקל_מוסמאנו&oldid=1483440"