מיכאל אסף
מיכאל אסף (אוסובסקי) (כ"ח בניסן תרמ"ו, 3 במאי 1896 – כ"ו בטבת תשמ"ד, 1 בינואר 1984) היה מזרחן ועיתונאי ישראלי, חוקר תולדות הערבים בארץ ישראל. היה היושב ראש הראשון של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, חתן פרסי ביאליק וסוקולוב ויקיר העיר תל אביב-יפו.
תולדותיו
מיכאל אסף נולד בעיר לודז' שבפולין הקונגרסאית. בילדותו למד ב"חדר" וקיבל חינוך בבית ספר תיכון. בנעוריו הצטרף לתנועת הנוער "השומר הצעיר". בגיל 21 היה מנהל בית הספר העברי הראשון בעיר הולדתו לודז', ולאחר מכן שירת בצבא הפולני. היה חבר בתנועת "צעירי ציון" והיה ראש קן "השומר הצעיר" בעירו. היה ממייסדי קבוצת ההכשרה החקלאית "סיגניובקה" מטעם "החלוץ" ליד לבוב שבגליציה, והיה חבר בהנהגתה הראשית.
יחד עם חבריו עלה לארץ ישראל בשנת 1920 בתקופת העלייה השלישית. בשנותיו הראשונות בארץ היה חלוץ, עבד בסלילת כביש חיפה–ג'דה, בהכנת התשתית למושבה בנימינה, בקבוצת גן שמואל ובחקלאות באום-אל-עלק במסגרת קבוצת ההכשרה החקלאית "סיגניובקה" שבהנהלתו[1]. באותה תקופה כתב בקובץ "קהיליתנו" על הסופר יוסף חיים ברנר, ועל נושאי חינוך ותרבות בכתב העת "הפועל הצעיר".
אסף השתלב במפלגת "הפועל הצעיר" ולאחר מכן במפלגת מפא"י, אשר בשורותיה מילא שורה של תפקידים רבים בתחומי תרבות וחינוך; היה ציר בוועידת הייסוד של ההסתדרות ונבחר למועצת ההסתדרות הראשונה, להוועד הפועל של ההסתדרות ולמזכירות הראשונה בראשותו של דוד בן-גוריון. תפקידו היה מזכיר ועדת התרבות המרכזית ועובד במחלקה הערבית שלה. ב-1924 נשלח על ידי הסתדרות העובדים לברלין לשמש כמזכיר הוועד למען ארץ ישראל העובדת. שם החל ללמוד ערבית ומזרחנות בסמינר המזרחני של האוניברסיטה; אתו למדו גם רוברט ולטש ומשה חיים שפירא. כעבור שני סמסטרים נאלץ לשוב ארצה, ובארץ למד ערבית מדוברת מפי פרדסן ערבי צעיר מיפו; מפי נַסיבּ בַּכּרי, ידידו של לורנס איש ערב, שברח מסוריה וחי ביפו;[2] ומפי יהודי צעיר מיפו – ציון אלוף (לימים שופט) – שאסף הציע לו חדר בביתו בתנאי שידבר אתו רק בערבית.
מיכאל אסף נפגע בתאונת דרכים בחצותו את הרחוב ליד בית האבות ברמת אביב שבו התגורר בשנותיו האחרונות, בדרכו להדלקת נר של חנוכה עם ניניו. הוא נפטר כתוצאה מתאונה זו ב–1 בינואר 1984. מיכאל אסף ציווה את גופתו למדע ונקבר ב-1985 בבית העלמין בחולון לצד רעייתו ואחיותיו.
מזרחנות
ראשית התעניינותו של אסף בשפה הערבית הייתה בעירו לודז' בפולין. מאז שעלה לארץ ישראל עסק רבות בחקר הערבים בארץ ישראל ובהערכת מגמות בחברה הערבית במדינת ישראל. אסף היה עיתונאי שרוב עבודתו הייתה בעיתונות הערבית-ישראלית, שאליה הגיע מתוך אמונה בכוחה של העיתונות לשמש גשר תרבותי וחברתי בין ערבים ליהודים בארץ ישראל. משנת 1927 היה עובד קבוע בעיתון דבר, ומרכז המדור הערבי שבו. הוא ערך את השבועון הערבי של ההסתדרות שנוסד בשנת 1937 "חקיקת אל אמר" (האמת שבדבר), ואחרי הקמת מדינת ישראל בשנים 1948 – 1960 את העיתון היומי "אל-יום". כמו כן, אסף היה מפעילי "החברה המזרחית הישראלית".
אסף כתב מאמרים רבים בעברית ובערבית, חלק מהם תורגם לשפות שונות. פרסם ספרים על "תולדות היחסים בין יהודים וערבים בארץ ישראל משנת 1860 עד 1948", "תולדות הערבים בארץ ישראל", "ארץ ישראל תחת שלטון הצלבנים הממלוכים והטורקים", "לורנס בחיים ובאגדה" ועוד. מעבודתו המחקרית הסיק, כי בדורו לא ייכון שלום עם הערבים וכי התנועה הלאומית הערבית לא תשלים עם המפעל הציוני, אלא לאחר תקופה ארוכה של התחזקות והתבצרות של מדינת ישראל כמדינה יהודית –ציונית. הוא התנגד לפינוי יהודה ושומרון, אך האמין בחזון הפשרה הטריטוריאלית כמו ב"תוכנית אלון" ושלל את רעיון ארץ ישראל השלמה[3].
פעילותו הציבורית
היה יו"ר אגודת העיתונאים בתל אביב, ועם הקמת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל בשנת 1962 נבחר ליו"ר הראשון שלו וכיהן בתפקיד זה כעשור. בשנת 1936 זכה בפרס מוסד ביאליק בתחום המדע המקורי (יחד עם חיים בר-דרומא) על הכרך הראשון של ספרו "תולדות הערבים בארץ ישראל"[4].
בשנת 1981 זכה בפרס סוקולוב לעיתונאות מטעם עיריית תל אביב[5]. בשנת 1983 קיבל את אות יקיר העיר תל אביב וכן נערך לכבודו סימפוזיון על "המגמות הערביות כלפי ישראל" מטעם אוניברסיטת תל אביב והעיתון "דבר", בהשתתפות נשיא המדינה יצחק נבון.
מיכאל אסף פעל שנים רבות בראש ועדת הביקורת של מגן דוד אדום.
מכתביו (מבחר)
חיבורים מפרי עטו
- אסף. (מיכאל אסף), ברנר., בתוך: קהליתנו, תרפ"ב.
- לורנס בחיים ובאגדה, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ו.
- הציונות והסוציאליזם והבעיה הערבית, תל אביב: חמו"ל, 1938.
- המזרח התיכון: גאוגרפיה חבלית ואזורית, [תל אביב]: הוצאת מישלב - מכון ישראלי להשכלה - מפעלי תרבות וחינוך, 1976, 1979, תשמ"ב 1982.
- תולדות הערבים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת דבר, תרצ"ה-תש"א.
- תולדות התעוררות הערבים בארץ ישראל ובריחתם, תל אביב: תרבות וחינוך: בשיתוף עם הוצאת דבר, 1967-1970.
- התנועה הערבית בארץ-ישראל ומקורותיה: בשבעה פרקים, תל אביב: הוצאת המשמרת הצעירה למפלגת פועלי ארץ ישראל, 1947.
- די מוסולמענישע קאנפערענץ אין ירושלים און דער פאנאיסלאמיזם (פון דייטש: ב’ צווייבוים), וילנה: ציוניסטישע ביבליאטעק, 1932.
- مائة سنة من تأريخ اليهود: ١٨٤٠ - ١٩٣٩ / تأليف ميخائيل اساف, يروشلايم - القدس: قسم الناشئة التابع لادارة الجمعية الصيونية, ١٩٤٣.
ספרים שערך
- (עם נחום בנארי), לאיחוד הציוני-סוציאליסטי : של פועלי ארץ-ישראל: (קובץ מאמרים ודברי חברים בכינוס גבת, תש"ה, בהוצאת הוועדה המרכזת של החוגים להקמת האיחוד, תל אביב: (בהוצאת מפלגת פועלי ארץ ישראל), דפוס "דבר", תש"ו.
מאמרים
- מיכאל אסף, גבולות ומגבלות, דבר, 5 באפריל 1968
- מיכאל אסף, העיוורון של תומכי גוש אמונים, דבר, 13 באוגוסט 1979
מקורות
- חוברת פרסי עיריית תל אביב-יפו - פרס סוקולוב לעיתונאות 9/4/1981- עמ' 20.
- תעודת יקיר העיר תל אביב-יפו 1983 - מאת עיריית תל אביב-יפו.
קישורים חיצוניים
- אתר אגודת העיתונאים - יושבי ראש אגודת העיתונאים
- שלמה שבא, ה"ערביסט" האשכנזי הראשון, דבר, 30 באוקטובר 1970, המשך
- רות בונדי, סימני דרך | ובא מיכאל אסף אל ערביי הארץ, דבר, 17 באפריל 1981
- מאיר בן-גור:, הדמות שאהבנו: שלושים למותו של מיכאל אסף, מעריב, 30 בינואר 1984
הערות שוליים
- ^ אמנון להב, אום אל עלק 1919–1923, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח.
- ^ שלמה שבא, ה"ערביסט" האשכנזי הראשון, דבר, טור 3, 30 באוקטובר 1970.
- ^ מאיר בן-גור, הדמות שאהבנו, שלושים למותו של מיכאל אסף, מעריב, 30 בינואר 1984
- ^ טכס חלוקת הפרסים מטעם מוסד ביאליק, דואר היום, 6 בינואר 1936
- ^ נחום ברנע, "זאב" ומיכאל אסף - חתני פרס סוקולוב לעתונות, דבר, 9 באפריל 1981
