מיצובישי A6M זירו

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מיצובישי A6M "זירו" במוזיאון היושוקאן במקדש יסוקוני

מיצובישי A6M זירו היה מטוס קרב שהופעל מנושאות מטוסים של הצי הקיסרי היפני מ-1940 ועד 1945.

הכינוי הרשמי של בעלות הברית למטוס היה "זיק" (Zeke), אך הוא נודע בשם "זירו" או "רֵיי-סֶן(רומאג׳י: Reisen)" משום שהוא כונה בצי היפני "מטוס מטיפוס 0" (零式艦上戦闘機), על שם השנה הקיסרית 2600 (שנת 1940 לספירה הנוצרית).

הזירו הצטיין בכושר תמרון מעולה וטווח טיסה ארוך במיוחד, שהפכו אותו לאחד ממטוסי הקרב המעולים של זמנו ולבעל מוניטין אגדי כמעט. עם זאת, פגמים בתכנונו וחוסר קריטי במנועים חזקים חרצו את גורלו לעומת מטוסים אמריקאיים מתקדמים דוגמת P-38 לייטנינג ו-F-6F הלקט.

היסטוריית פיתוח

בשנת 1937 החל להיכנס לשירות הצי היפני המיצובישי A5M, קודמו של הזירו. מיד עם כניסתו לשירות הוחל באפיון מחליפו העתידי. במאי קיבלו החברות מיצובישי ונאקאג'ימה מפרט למטוס קרב חדש המיועד לנושאות מטוסים. שתיהן החלו בפיתוח תוך שהן ממתינות לפרטים מדויקים בחודשים הבאים.

על סמך הניסיון שנצבר בלחימה בסין, הצי עדכן את דרישותיו באוקטובר: נדרשה מהירות של 500 קמ"ש בגובה 4000 מטר ונסיקה ל-3000 מטר תוך 3.5 דקות. על המטוס לשהות באוויר שעתיים בפעולה רגילה, ו-6 עד 8 שעות במהירות שיוט חסכונית עם מכלי דלק נתיקים. החימוש נדרש להיות צמד תותחי 20 מ"מ, צמד מקלעי 7.7 מ"מ ושתי פצצות 30 או 60 ק"ג. כמו כן, דרש הצי לצייד את המטוס במכשיר קשר ואמצעי ניווט. כושר התמרון הנדרש ממנו היה להיות לפחות זהה לזה של ה-A5M, תוך הקפדה על כך שמוטת כנפיו לא תעלה על 12 מטר.

צוות התכנון של נאקאג'ימה סבר כי הדרישות החדשות הן מגוחכות ובלתי אפשריות ופרש בינואר מתכנון המטוס. המתכנן הראשי של מיצובישי, ג'ירו הוריקושי, סבר כי ניתן להשיג את דרישות המפרט, אך רק אם המטוס יהיה קל ככל האפשר. צוותו עשה שימוש בכל טכניקת הפחתת משקל אפשרית, וחלקים רבים נבנו מאלומיניום. התכנון הסופי, עם כנף תחתית משתפלת, כן נסע רחב ומתכנס ותא טייס סגור במלואו היה בזמנו חדשני ביותר.

פעילותו

בזמן המתקפה על פרל הארבור היו רק 420 מטוסי זירו בכל זירת האוקיינוס השקט. האמריקאים נתקלו בעיקר בדגם 21, לרוב הרבה יותר רחוק מנושאות המטוסים היפניות מאשר ציפו מלכתחילה, שכן טווח הפעולה של הזירו היה מעל 2,600 ק"מ. מטוסי הזירו היו עדיפים על כל מטוסי בעלות הברית ב-1941, ועד מהרה קנו לעצמם מוניטין מאיים. עם זאת, הזירו לא השיג עליונות אווירית מוחלטת הודות לפיתוח טקטיקות לוחמה מתאימות על ידי בעלות הברית, ובהן טיסה במבנים המחפים הדדית זה על זה.

כאשר הופיעו בזירת האוקיינוס השקט מטוסי גראמן F6F הלקאט, F4U קורסייר ולוקהיד P-38 לייטנינג, החל הזירו חלש המנוע לאבד את בכורתו, אם כי בידי טייס מיומן היה עדיין איום גם על המטוסים האמריקאיים החדישים ביותר. הגעת המטוסים החדישים שינתה את יחס ההפלות מ-1:1 ל-10:1 לטובת האמריקאים. בשל חוסר במנועים חזקים יותר, ובעיות שנתגלעו בתכנון מחליפו, נותר הזירו בייצור עד סוף מלחמת העולם השנייה ויוצרו ממנו כ-11,000 יחידות.

כמטוס שתוכנן למתקפה, הזירו היה עדיף בתמרון וכוח אש על חשבון הגנה. לא היו בו מכלי דלק נאטמים או שריון כל שהוא, וכמעט כל פגיעה הביאה לאובדן המטוס. האמריקאים גם פיתחו תמרונים מיוחדים להתמודדות עם כושר התמרון העדיף של הזירו כתמרון "Thach Weave" המפורסם, בו שני מטוסים חולפים זה על פני זה, בתקווה שהזירו האויב יפנה בעקבות אחד מהם. או אז הם היו פונים חזרה זה לעבר זה, והזירו מצא עצמו ישירות מול המטוס השני שיכל להפילו בקלות. בתמרון זה נעשה שימוש רב ומוצלח בקרב ים האלמוגים ובקרב מידוויי.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מיצובישי A6M זירו בוויקישיתוף