מלחמת העצמאות של אוקראינה
|
| ||
מלחמת העצמאות של אוקראינה (באוקראינית: Українська революція (1917—1921)) הוא השם שניתן לסדרת מאבקים צבאיים, שהתרחשו בשנים 1917 - 1921, באוקראינה והסתיימו עם חלוקת אוקאינה בין ברית המועצות (הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית), פולין (מערב אוקראינה) וצ'כוסלובקיה (זקרפטיה).
הצדדים הלוחמים היו הרפובליקה העממית של אוקראינה, מאכנובשצ'ינה, הבולשביקים הרוסים והאוקראינים, מעצמות המרכז, התנועה הלבנה ופולין ובמידה קטנה יותר גם כוחות של צרפת ושל רומניה.
רקע
במלחמת העולם הראשונה אוקראינה הייתה חלק מהאימפריה הרוסית שהייתה, יחד עם רומניה בחזית הלחימה במזרח אירופה מול מעצמות המרכז. בתחילת 1917, לאחר מתקפת ברוסילוב של הצבא הרוסי הקיסרי, שהייתה מוצלחת מבחינה אסטרטגית אך יקרה מבחינת אבדות כוח האדם של הצבא – החזיקו כוחות הצאר בקו קדמי שהשתלט חלקית על ווהלין ועל מזרח גליציה. לאחר מהפכת פברואר 1917 באימפריה הרוסית החלו קבוצות אתניות רבות לדרוש אוטונומיה רבה יותר ודרגות שונות של הגדרה עצמית. חודש לאחר המהפכה הוכרזה בקייב הרפובליקה העממית האוקראינית, כישות אוטונומית בעלת קשרים הדוקים עם הממשלה הזמנית הרוסית. השליטה ברפובליקה העממית האוקראינית הייתה בידי המפלגה הסוציאליסטית-מהפכנית האוקראינית.
הממשלה הזמנית של רוסיה נשארה נאמנה להסכמה המשולשת והמשיכה במלחמה, כשקו החזית נע בהתאם להתפתחויות מערבה או מזרחה. מתקפת קרנסקי הייתה כישלון גדול וכתוצאה מכך הצבא הרוסי סבל מאבדות כבדות בכוח אדם ובציוד ואספקה. חיילים רבים ובמיוחד ממוצא אוקראיני, איבדו את אמונם בעתיד האימפריה הרוסית וערקו עם נשקם. לאחר מהפכת אוקטובר קמה ברוסיה ממשלה בולשביקית שתבעה את שלטונה על פני כל האימפריה הרוסית וסירבה להכיר בממשלים אחרים. הממשלה הבולשביקית הקימה ממשל אוקראיני מתחרה עם בירה בחרקוב, תחת אותו שם, הרפובליקה העממית האוקראינית. הממשל של קייב ניתק את הקשרים עם הממשלה הרוסית והכריז על עצמאות ב-22 ביוני 1918.
המלחמה
במלחמה שהחלה בין שתי הרפובליקות האוקראיניות, זאת של קייב וזאת של חרקוב, ידם של הבולשביקים מחרקוב, שקיבלו סיוע מרוסיה, הייתה על העליונה והם כבשו את פולטבה, את זפוריז'יה ואת דניפרו. בנוסף לכך, הבולשביקים המקומיים הקימו רפובליקות נפרדות, הרפובליקה הסובייטית של אודסה והרפובליקה הסובייטית דונצק-קריבוי רוג. במקביל ביסס נסטור מאכנו את הישות הקרויה מאכנובשצ'ינה, שהייתה בברית עם הבולשביקים.
ב-9 בפברואר המשמרות האדומים נכנסו לקייב, מה שאילץ את המועצה המרכזית האוקראינית (Українська Центральна Рада) לעבור לז'יטומיר ומשם לסארני. יחידות הצבא הרוסיות, שנותרו באוקראינה, הצטרפו ללוחמי המועצה המרכזית או לבולשביקים, פרט ליחידות של מיכאיל דרוזדובסקי, שהצטרף לתנועה הלבנה ובדרכו להתאחד עימה הביס את נסטור מאכנו.
הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה
ב-18 באוקטובר 1918, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה האוסטרו-הונגרית עתידה להתמוטט, התארגנו פוליטיקאים ובכירי כנסייה אוקראינים ממזרח גליציה ובוקובינה במסגרת שקראו לה המועצה הלאומית של אוקראינה והכריזו על כוונה לאחד את כל השטחים המערב אוקראינים לכדי ישות מדינית אחת. במקביל, הפולנים הצהירו על כך שבכוונתם לכלול את לבוב ומזרח גליציה במדינה הפולנית. הקפטן האוקראיני דמיטרו ויטובסקי, אשר לא היה מרוצה מההתנהלות האיטית של המועצה הלאומית של אוקראינה, הוביל קבוצה של קציני צבא אוקראינים צעירים מיחידת רגלים של הצבא האוסטרו הונגרי להשתלטות על לבוב בלילה שבין ה-31 באוקטובר ל-1 בנובמבר. בבוקר של ה-1 בנובמבר 1918 תושבי לבוב ראו מסביבם דגלי אוקראינה על בנייני הממשל בלבוב והודעות על כך שהם נמצאים במדינה אוקראינית. התושבים האוקראינים קיבלו את ההתפתחות הזאת בשמחה, אולם הפולנים הגיבו בהתנגדות פעילה שהתבטאה בלחימה מבית לבית בין פולנים לאוקראינים. יהודי העיר השתדלו להיות נייטרליים ולא השתתפו בלחימה[1].
ב-1 בנובמבר 1918 הוכרזה עצמאות הרפובליקה העממית של מערב אוקראינה, שחלשה על צפון בוקובינה, מזרח גליציה וזקרפטיה. בשטח הרפובליקה חיו 5,4 מיליוני תושבים, מתוכם 3,291,000 אוקראינים (60%), 1,351,000 פולנים (25%) ו-660,000 יהודים (12%). יתר האוכלוסייה הורכבה ממיעוטים קטנים, גרמנים, צ'כים ועוד. שלוש הערים הגדולות היו לבוב (עיר הבירה), קולומיאה וסטניסלב (כיום איוואנו-פרנקיבסק). סידור גולובוביץ' עמד בראש ממשלת הרפובליקה בתקופה המכריעה ביותר בבניית הישות האוקראינית העצמאית (ינואר - יוני 1919).[2] בלבוב רוב האוכלוסייה הייתה פולנית וזמן קצר אחרי הכרזת העצמאות הם מרדו, כי לא היו מוכנים לחיות תחת שלטון אוקראיני וביקשו את עזרת פולין. הצבא הפולני יצא לעזרת מורדי לבוב ופרצה מלחמת פולין–אוקראינה.
שלום הלחם
המועצה המרכזית האוקראינית, ששטחים הולכים ורבים פרקו את עולה, החליטה לפנות למעצמות המרכז לכריתת ברית. מעצמות המרכזהיו גם הן במצב רע אחרי שנות המלחמה, הצבא הגרמני היה מותש ובאוסטרו-הונגריה היה מחסור חמור מאוד במזון. מעצמות המרכז שאפו למזון שאוקראינה הייתה יכולה לספק ואוקראינה שאפה לעזרה הצבאית של מעצמות המרכז. בברסט ליטובסק התנהלו המשאים והמתנים בין המשלחת הרוסית בולשביקית ובין מעצמות המרכז ובנפרד בין המשלחת האוקראינית ובין מעצמות המרכז. ראשונים חתמו על ההסכם האוקראינים ב-9 בפברואר 1918 - בהסכם נתנו האוקראינים למעצמות המרכז כמויות אדירות של מזון וסחורות שונות ומעצמות המרכז התחייבו להכיר באוקראינה כמדינה עצמאית ולסייע לה במלחמתה. שלום זה כונה בגרמנית Brotfrieden (שלום לחם).
ב-13 במרץ 1918 אבטחו כוחות אוקראינים והצבא האוסטרו-הונגרי את אודסה. צבא העם האוקראיני, הכפוף למועצה המרכזית, השתלט על אגן דונבאס באפריל 1918. באפריל 1918 נוקתה קרים מכוחות בולשביקים על ידי חיילים אוקראינים והצבא הגרמני הקיסרי. ב-5 באפריל 1918 השתלט הצבא הגרמני על יקטרינוסלב, ושלושה ימים לאחר מכן על חרקוב. עד אפריל 1918 אבדו כל ההישגים הבולשביקיים באוקראינה.
סקורופדסקי וההטמנות
פבלו סקורופדסקי היה גנרל רוסי ממוצא אוקראיני. לאחר מהפכת אוקטובר פרש מהצבא הרוסי ושב לאוקראינה. בסוף 1917-1918 ריכז סקורופדסקי סביבו תומכים מקרב עשירי אוקראינה ויצר קשרים עם הפיקוד העליון של כוח הכיבוש הגרמני (בעקבות הסכם ברסט-ליטובסק כל שטחה של אוקראינה נכבש על ידי צבאות גרמניה ואוסטרו-הונגריה). ב-29 באפריל 1918, בעזרת הגרמנים, ביצע סקורופדסקי הפיכה צבאית ועלה לשלטון. הוא פירק את המועצה המרכזית והקים ממשלה שמרנית בראשותו. את הרפובליקה העממית של אוקראינה החליפה "מדינה אוקראינית". סקורופדסקי העניק לעצמו תואר "הטמאן" (באופן רשמי הוא נקרא: "הוד רוממותו הנאצל אדון הטמאן של כל אוקראינה").
בניהול המדינה הסתמך סקורופדסקי על בעלי האדמות ועל קצינים לשעבר בצבא האימפריה הרוסית (שברובם התנגדו לניתוק אוקראינה מרוסיה). הממשלה ברשותו זכתה לתמיכה מועטה מצד הלאומנים האוקראינים. למרות שבפועל ממשלתו הייתה ממשלת בובות של גרמניה, היא השכילה ליצור מערכת אדמיניסטרטיבית יעילה. סקורופדסקי פעל רבות לפיתוח החינוך והתרבות האוקראינית - תוך מספר חודשים, הממשלה הדפיסה מיליוני ספרים בשפה האוקראינית והקימה בתי ספר אוקראינים רבים, שתי אוניברסיטאות ואת האקדמיה האוקראינית למדע.
סקורופדסקי, בעזרת שר ההגנה שלו, אלכסנדר רגוזה, ניסה להקים צבא אוקראיני, אך נתקל בהתנגדות לכך מצד כוח הכיבוש הגרמני. מתוך 3 דיוויזיות שהקים, שתיים פורקו על ידי הגרמנים. הכוח הצבאי ברשותו הסתכם בדיוויזיה אחת בת כ-6000 חיילים.
תמיכתו של סקורופדסקי בהענקת אדמות של איכרים, שהולאמו במהלך מהפכת אוקטובר, לבעלי נכסים עשירים, גרמה למתיחות עם האיכרים, שהיוו את הרוב באוכלוסיית המדינה. בעקבות המעשים הללו הוקמה תנועת פרטיזנים מקרב הכפריים והתחוללו מספר התקוממויות מזוינות.
בנובמבר 1918, לאחר תבוסת גרמניה במלחמת העולם הראשונה, היא התחילה להסיג את כוחותיה מאוקראינה וסקורופדסקי נשאר למעשה ללא כוח צבאי משמעותי, שיוכל להגן על שלטונו. הוא ניסה להקים צבא והתחיל באופן חפוז לגייס קצינים וחיילים לשעבר של צבא האימפריה הרוסית, אשר התגוררו בקייב, אך זה היה מאוחר מדי. בינתיים הסוציאליסטים האוקראינים ברשותם של סימון פטליורה וולדימיר ויניצ'נקו הקימו ממשלה חלופית, שכונתה ה"דירקטורט". לממשלה זו היה כוח צבאי לא מבוטל, שחלק ממנו היוו יחידות שערקו מצבאו של סקורופדסקי.
בתחילת דצמבר 1918 החל הצבא של הדירקטורט להתקדם לכיוון קייב. הכוחות המעטים שעוד נשארו נאמנים לסקורופדסקי לא הצליחו לעמוד בפני התקפותיו. ב-14 בדצמבר, כאשר הגיע צבא הדירקטורט לפאתי קייב, עזב סקורופדסקי את ארמונו ונמלט בסתר מקייב בעזרתם של הקצינים מכוח הכיבוש הגרמני.
אוקראינה בתקופת פטליורה
סימון פטליורה כיהן תקופה קצרה כשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה. בפברואר 1919, לאחרנסיגת כוחות הציר ונפילת סקורופדסקי, נתמנה לעמוד בראש קבינט של חמישה ששלט באוקראינה, וכן היה מפקד עליון - אוטאמן ראשי - של הצבא. הוא נלחם נגד הצבא האדום ונגד הצבא הלבן, שני צבאות שניסו לכבוש את אוקראינה. צבאו הובס על ידי הצבא האדום.
המחלוקת עם רומניה
אוקראינה ראתה את חבל בסרביה כחלק מהטריטוריה האוקראינית, אך לא כך ראו הבסרבים או לפחות חלק גדול מהם את הנושא. הבסרבים, מרביתם דוברי רומנית, ראו בהתפרקות האימפריה הרוסית הזדמנות לשינוי. ממלכת רומניה השכנה ראתה את בסרביה כחלק שנגזל ממנה ורצתה בהשבתו.
הבסרבים הרכיבה מועצה בשם מועצת הארץ (Sfatul Țării) כשהמעמדות השונים קיבלו מכסות של נציגים בה. המועצה הכריזה על עצמאות בסרביה ובהמשך הזמינה את צבא רומניה לבוא להגן עליה והכריזה על איחוד עם רומניה. האוקראינים לא היו מרוצים מהמהלכים, הם התלוננו על הרכב מועצת הארץ וטענו לקיפוח בייצוג. הם גם הצביעו על כך שבמחוזות השונים התקבלו החלטות שונות ורוב המחוזות העדיפו איחוד עם אוקראינה. הם טענו שלפחות חלק מבסרביה, לפי הרכב האוכלוסיה, צריכה להיות חלק מאוקראינה.
הרפובליקה העממית של צפון אוקראינה תבעה לעצמה גם את חבל בוקובינה. לאחר התפרקות האימפריה האוסטרו-הונגרית, בין 11 - 12 בנובמבר השתלט צבא רומניה, בפיקודו של יאקוב זדיק, על צפון בוקובינה ללא כל התנגדות. ב-28 בנובמבר 1918, התכנסה המועצה הלאומית של בוקובינה והחליטה ברוב קולות על איחוד עם רומניה. הרוב הורכב מקולות הרומנים, הגרמנים, היהודים והפולנים וההתנגדות הייתה רק של האוקראינים. איחוד זה הוכר סופית בהסכם השלום, שנחתם ב-10 בספטמבר 1919 בין רומניה ובין אוסטריה.
הסכם ריגה
הסכם ריגה נחתם בין פולין, רוסיה ואוקראינה בריגה ב-18 במרץ 1921 וסיים את המלחמה הפולנית-סובייטית.
פולין עמדה תחת לחץ מדינות חבר הלאומים לוותר על מרבית הישגיה הטריטוריאליים ולזנוח את חלומה להחייאת האיחוד הפולני-ליטאי. ההסכם שנחתם בסופו של דבר העניק לפולין שטחים נרחבים, אם כי מצומצמים בהיקפם יחסית לשטחים בהם החזיק הצבא הפולני עם כניסתה לתוקף של הפסקת האש. ההסכם חילק את אוקראינה ואת בלארוס בין הרוסים ובין הפולנים.
קישורים חיצוניים
