מס הברחת הון בגרמניה הנאצית

מס הברחת הון ברייך (בגרמנית: Reichsfluchtsteuer) היה חוק גרמני בתחום פיקוח על מטבע שהוחל ב-1931 כדי לבלום בריחת הון מהרייך הגרמני. לאחר עלייתם לשלטון, הנאצים השתמשו בחוק כדי למנוע ממי שמהגרים מגרמניה להוציא את כספם איתם החוצה.^[1]^[2]^[3]

החוק נוצר בצו ב-8 בדצמבר 1931 על ידי נשיא גרמניה פאול פון הינדנבורג. מס היציאה הוטל בעת יציאה ממושבו של הנישום בגרמניה, בתנאי שהחזקותיו עלו על 200,000 רייכסמארק או הכנסתו השנתית עלתה על 20,000 רייכסמארק. שיעור המס נקבע בתחילה ל-25%. בשנת 1931 היה שער הרייכסמארק קבוע על 4.2 רייכסמארק לדולר, כך ש-200,000 רייכסמארק שקולים ל-47,600 דולר (שווי ריאלי של 980,000 דולר לשנת 2024).בגרמניה הנאצית השתנתה מטרת המס מהרתעת בעלי ממון מיציאה לחוץ לגרמניה לשימוש בו ככלי של "גנבה בחסות החוק" להחרמת נכסי יהודים. יציאת היהודים מן הארץ הייתה רצויה ומותרת בעיני השלטון הנאצי, גם לאחר פלישת פולין, עד לצו של היינריך הימלר שאסר על יציאת יהודים ב-23 באוקטובר 1941. שיעור המס הועלה בהדרגה ושימש כ"סיפוח חלקי" של רכוש הפליטים היהודים.^[4]

רקע היסטורי

השפל הגדול של 1929 הוביל לביטולי הלוואות נרחבים במערכת הבנקאית הבין-לאומית; גרמניה נפגעה במיוחד, וחובות החוץ שלה הוערכו ב-24 מיליארד רייכסמארק בשנת 1931, מהם 5.25 מיליארד רייכסמארק נדרשו לפירעון במחצית הראשונה של השנה בלבד.^[5] הממשלה הגבילה את חופש תנועות ההון ושליטה בהמרת מטבע חוץ, לצד צעדי צנע והעלאת מס הכנסה. צעדים אלה האיצו בריחת הון, ומס היציאה נועד להרתיע בעלי ממון מיציאה מן הארץ.

הרעיון להעניש "עריקה לא פטריוטית" (מעבר לחוץ לגרמניה לשם הימנעות ממס) לא היה חדש. כבר ב-1918 נחקק "החוק נגד התחמקות ממס" (בגרמנית: Gesetz gegen die Steuerflucht, ספר Reichsgesetzblatt I, עמ' 951) שבוטל ב-1925.^[6]

בעקבות משבר המשילות בשלהי רפובליקת ויימאר הוחלו שורה של צווי חירום במקום חקיקה פרלמנטרית רגילה.

הצו מ-8 בדצמבר 1931

מס הברחת ההון מהרייך היה אחד ממכלול צעדים ב"צו הרביעי של נשיא הרייך להגנת הכלכלה והכספים ולהגנה על השלום האזרחי" (בגרמנית: Vierte Verordnung des Reichspräsidenten zur Sicherung von Wirtschaft und Finanzen und zum Schutze des inneren Friedens, פורסם ב-Reichsgesetzblatt 1931 I, עמ' 699–745): נכללו בו גם הסדרי מחירים, ריביות, דיור, ביטחון סוציאלי, דיני עבודה וכללים פיסקליים, וכן רגולציה על נשק ואיסור ארגונים במדים.

כ"צעד נגד בריחת הון והתחמקות ממס" נקבע כי אזרחים שהיו אזרחי גרמניה ב-31 במרץ 1929 ועברו או יעברו לחוץ לגרמניה עד 31 בדצמבר 1932, יתחייבו במס, בתנאי שנכסיהם החייבים במס עלו על 200,000 רייכסמארק או הכנסתם השנתית עלתה על 20,000 רייכסמארק. שיעור המס נקבע ל-25% מסך הנכסים או ההכנסה, וחל גם רטרואקטיבית.^[7]

נישומים שניסו להתחמק מן התשלום יכלו להיענש במאסר של שלושה חודשים לפחות ובקנס בלתי מוגבל. שמות הנמלטים פורסמו בכרזת מבוקש ב-Deutscher Reichsanzeiger, והיו נתונים למעצר בבואם חזרה לגרמניה. נכסים שנמצאו בגרמניה ונשאו על שם נמלטים מחוץ לגרמניה חולטו.

החוק היה אמור לפוג בסוף 1932, אולם באותה שנה הוארכה עד ל-31 בדצמבר 1934 (Reichsgesetzblatt I, עמ' 572).

גרמניה הנאצית

הצו המקורי שונה משמעותית ב"חוק בדבר שינוי ההוראות על מס היציאה מהרייך" (בגרמנית: Gesetz über Änderung der Vorschriften über die Reichsfluchtsteuer) ב-18 במאי 1934 (RGBl. 1934 I, עמ' 392–393), והוארך שש פעמים^[7]³³ עד שתוקן ב-9 בדצמבר 1942 (RGBl. I, עמ' 682) להישאר בתוקף ללא הגבלת זמן.

שינוי מרכזי ב-1934 הוריד את סף הנכסים החייבים במס מ-200,000 רייכסמארק ל-50,000 רייכסמארק (שווי ריאלי של 280,000 דולר לשנת 2024). אמצעי השומה שונו גם הם לרעת מהגרים פוטנציאליים.^[6] כך הורחב קהל החייבים, והמס, שנועד במקור למי שמבקשים להפחית נטל מס מרצון, פגע בפועל בעיקר ביהודים שביקשו לעזוב בשל חשש מוצדק לאלימות, כליאה ומגבלות תעסוקה.

לפני עלייתו של אדולף היטלר לשלטון ב-1933 היקף הגבייה היה קטן, ומיליון רייכסמארק מיליון נגבו בשנת 1932.^[4] לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון, גל הפליטים, בעקבות חקיקה אנטי-יהודית בגרמניה הנאצית לפני המלחמה, הפך את המס למקור הכנסה משמעותי: ב-1933 נגבו 17 מיליון רייכסמארק, וב-1938 הגיע לשיא של 342 מיליון רייכסמארק. בסך הכול נגבו 941 מיליון רייכסמארק במסגרת המס, שווי ריאלי של 4 מיליארד דולר ב-2019; מוערך כי 90% מהסכום הגיע מנרדפים מטעמי דת או גזע.^[4]

אכיפה

להגירה חוקית נדרש "אישור מס" (בגרמנית: Unbedenklichkeitsbescheinigung) מרשות המיסים המאשר תשלום מס היציאה ושאר המיסים. כשעלה חשד לכוונת הגירה, רשאית הייתה לשכת הפיקוח על מטבע של רשות המיסים לדרוש פיקדון בגובה המס. נבנתה רשת מעקב: הרייכספוסט עקב אחר שינויי כתובת של יהודים; חברות הובלה חויבו לדווח על העברות; נוטריונים דיווחו על מכירות מקרקעין; חברות ביטוח דיווחו על פדיונות פוליסות. הגסטפו האזין ומעקב אחר דואר ושיחות של חשודים.^[4]

גם לאחר תשלום המס לא הובטחה יציאה עם יתרת הרכוש. מגבלת מט"ח נקבעה ל-10 רייכסמארק. פיקדונות וניירות ערך הועברו לחשבונות מוקפאים, ומהם ניתן היה להעביר כספים לחוץ לגרמניה רק בתשלום קנסות כבדים. שיעור הכספים המוחרמים עלה עם הזמן^[8]:

ינואר 1934: 20%
אוגוסט 1934: 65%
אוקטובר 1936: 81%
יוני 1938: 90%
ספטמבר 1939: 96%

ביטול

החוקים בוטלו ב-23 ביולי 1953 ב"חוק לביטול הוראות מס מיושנות" (Bundessteuerblatt 1953 I, עמ' 276). הצעת חוק חלופית שנדונה בממשלה לא הוגשה לבונדסטאג, שכן היו כבר אמצעים אחרים נגד הברחת הון תחת פיקוח בעלות הברית.

השבה

"צו הממשל הצבאי מס' 59; השבת רכוש בר-זיהוי" מטעם שלטון הכיבוש האמריקאי הורה להשיב את מס הברחת ההון ברייך ככל שנקשר להגירת נרדפים. חוקי ההשבה בגרמניה מ-1953 כללו מגבלות וחישובים בלתי נוחים בסעיף 21, שהוסרו בתיקון 1956 בסעיף 59. ההחזרים היו חלק ממערך ה-Wiedergutmachung, ובכלל זה השבת תשלומי מס על רכוש יהודי (גרמניה 1938).^[7]

ראו גם

לקריאה נוספת

Friedenberger, Martin (2008). Fiskalische Ausplünderung. Berlin: Metropol. ISBN 978-3-938690-86-4.

קישורים חיצוניים

"Erlass der Reichsfluchtsteuer im Reichsgesetzblatt 1931". Austrian National Library.
"Datenbank zu Reichsfluchtsteuer und Steuersteckbriefe 1932 - 1944". אורכב מ-המקור ב-13 באוגוסט 2003. {{cite web}}: (עזרה)
"Berliner Steuer- und Finanzverwaltung und die jüdische Bevölkerung 1933-1945". Berlin.de. אורכב מ-המקור ב-27 ביוני 2012. {{cite web}}: (עזרה)

הערות שוליים

↑ Ritschl, Albrecht (באפריל 2019). "Financial Destruction: Confiscatory Taxation of Jewish Property and Income in Nazi Germany" (PDF). London School of Economics. ארכיון (PDF) מ-7 ביוני 2020. נבדק ב-15 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)
↑ Llewellyn, Jennifer; Thompson, Steve (2020-08-04). "Jewish property seizures". Alphahistory.com (בAustralian English). נבדק ב-2021-04-05.
↑ Kreutzmüller, Christoph (2015). "The Expropriation and Economic Destruction of the Jews in Germany and Western Europe". European Holocaust Research Infrastructure. נבדק ב-2021-04-05. The situation differed in the case of Jews who, under the pressures of persecution, decided to emigrate. A special levy of 25 percent was then placed on their entire domestic assets, the so-called Reich Flight Tax [Document A02]. In addition, when assets were transferred, further fees were charged based on particularly unfavourable exchange rates. Through this transfer, emigrants in 1938 on average lost more than 90 percent of their assets. Many refugees were ultimately reduced to leaving the country only with what baggage they could carry and 10 Reichsmark in their pocket.
^ ^4.0 ^4.1 ^4.2 ^4.3 Friedenberger, Martin; et al. (2002). Die Reichsfinanzverwaltung im Nationalsozialismus. Bremen: Edition Temmen. ISBN 3861083779.
↑ Franke, Christoph (2007). "Die Rolle der Devisenstellen bei der Enteignung der Juden.". In Stengel, Katharina (ed.). Vor der Vernichtung: Die staatliche Enteignung der Juden im Nationalsozialismus [Before the Extermination: State Expropriation of Jews Under National Socialism] (בגרמנית). Frankfurt: Campus Verlag. p. 80. ISBN 978-3-593-38371-2.
^ ^6.0 ^6.1 Meinl, Susanne; Zwilling, Jutta (2004). Legalisierter Raub: Die Ausplünderung der Juden im Nationalsozialismus durch die Reichsfinanzverwaltung in Hessen. Campus Verlag. ISBN 9783593376127.
^ ^7.0 ^7.1 ^7.2 Mußgnug, Dorothee (1993). Die Reichsfluchtsteuer 1931-1953 (בגרמנית). Duncker & Humblot. ISBN 9783428076048.
↑ Bajohr, Frank (2003). "Arisierung als gesellschaftlicher Prozess". In Offe, Claus (ed.). Demokratisierung der Demokratie. Frankfurt: Campus Verlag. p. 21. ISBN 3-593-37286-X.

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

מס הברחת הון בגרמניה הנאצית42089593Q317162

[1] Ritschl, Albrecht (באפריל 2019). "Financial Destruction: Confiscatory Taxation of Jewish Property and Income in Nazi Germany" (PDF). London School of Economics. ארכיון (PDF) מ-7 ביוני 2020. נבדק ב-15 בספטמבר 2021. {{cite web}}: (עזרה)

[2] Llewellyn, Jennifer; Thompson, Steve (2020-08-04). "Jewish property seizures". Alphahistory.com (בAustralian English). נבדק ב-2021-04-05.

[3] Kreutzmüller, Christoph (2015). "The Expropriation and Economic Destruction of the Jews in Germany and Western Europe". European Holocaust Research Infrastructure. נבדק ב-2021-04-05. The situation differed in the case of Jews who, under the pressures of persecution, decided to emigrate. A special levy of 25 percent was then placed on their entire domestic assets, the so-called Reich Flight Tax [Document A02]. In addition, when assets were transferred, further fees were charged based on particularly unfavourable exchange rates. Through this transfer, emigrants in 1938 on average lost more than 90 percent of their assets. Many refugees were ultimately reduced to leaving the country only with what baggage they could carry and 10 Reichsmark in their pocket.

[Reichsfinanzverwaltung2-4] 4.0 ^4.1 ^4.2 ^4.3 Friedenberger, Martin; et al. (2002). Die Reichsfinanzverwaltung im Nationalsozialismus. Bremen: Edition Temmen. ISBN 3861083779.

[5] Franke, Christoph (2007). "Die Rolle der Devisenstellen bei der Enteignung der Juden.". In Stengel, Katharina (ed.). Vor der Vernichtung: Die staatliche Enteignung der Juden im Nationalsozialismus [Before the Extermination: State Expropriation of Jews Under National Socialism] (בגרמנית). Frankfurt: Campus Verlag. p. 80. ISBN 978-3-593-38371-2.

[raub2-6] 6.0 ^6.1 Meinl, Susanne; Zwilling, Jutta (2004). Legalisierter Raub: Die Ausplünderung der Juden im Nationalsozialismus durch die Reichsfinanzverwaltung in Hessen. Campus Verlag. ISBN 9783593376127.

[Mußgnug2-7] 7.0 ^7.1 ^7.2 Mußgnug, Dorothee (1993). Die Reichsfluchtsteuer 1931-1953 (בגרמנית). Duncker & Humblot. ISBN 9783428076048.

[8] Bajohr, Frank (2003). "Arisierung als gesellschaftlicher Prozess". In Offe, Claus (ed.). Demokratisierung der Demokratie. Frankfurt: Campus Verlag. p. 21. ISBN 3-593-37286-X.

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]