מעמד האישה בדרום אפריקה
מעמד האישה בדרום אפריקה כולל את תפיסת האישה בחברה הדרום אפריקאית, מקומן של הנשים בחברה, זכויותיהן בחוק ויכולתן להשפיע בתחומי החיים השונים; בפוליטיקה, משפחה, בריאות, במעמד האישי ובמסגרות התעסוקה שלהן. הערך מתמקד בתפיסת החברה את האישה השחורה במדינה, אך בחלקים הרלוונטיים קיים מידע גם על הנשים הלבנות ומעמדן.
ככלל, כל הקבוצות האתניות בדרום אפריקה, חולקות את אותם רעיונות מעמדיים ובעיקר את האמונה שנשים הן פחות חשובות מגברים ושאין לאפשר להן אותו כוח והשפעה. רוב החברות האפריקאיות המסורתיות הן פטריארכליות. גם האפריקאנרים (דרום אפריקאים לבנים, הדוברים את שפת האפריקאנס ומוצאם בעיקר כמהגרים מארצות צפון-מערב אירופה), שאמונתם ודרך חייהם מבוססת על התנ"ך, תומכים בטענה, שמעשיה של אישה צריכים להיות מאושרים ומפוקחים על ידי גברים. הלבנים דוברי האנגלית (בעיקר צאצאי קולוניאלים בריטים מהמאה ה-19), הם הקבוצה הליבראלית יחסית גם בנושאי מעמדות[1].
ההתפתחות הכלכלית והפוליטית המואצת של המאה ה - 20, הציבו בפני נשות דרום אפריקה מכשולים חדשים, אך טמנו בחובם גם הזדמנויות חדשות להשפעה. לדוגמה, גברים רבים עובדים הרחק מביתם בערים הרחוקות או במכרות ונעדרים מביתם למשך חודשים רבים. כתוצאה מכך, נשים לוקחות על עצמן תפקידים, שבאופן מסורתי נחשבו תפקידי גברים. נשים הן אלו שצריכות להבטיח את ההישרדות היום-יומית של משפחתן ולבצע לשם כך פעולות שללא צורך זה היו שמורות לגברים.
למרות ההתפתחויות והשיפור במעמד הנשים בעשורים האחרונים במדינה, ניכרת שכיחות גבוהה מאוד ביחס לשאר העולם של אלימות פיזית ומילולית כלפי נשים, פגיעה בזכויותיהן, עינויים וחטיפות לטובת נישואין.
האפרטהייד והשפעתו על מעמד האישה
האפרטהייד היא מדיניות ההפרדה הגזעית, שהונהגה על ידי המיעוט הלבן בדרום אפריקה משנת 1948 ועד 1994. המדיניות הושתתה על עקרונות של הפרדה גזעית בין לבנים, שחורים וצבעוניים (בני תערובת) ומתן זכויות יתר לבני המיעוט הלבן.
האפרטהייד הציב הגבלות חדשות על אוכלוסיית הילידים בדרום אפריקה ועל הנשים בפרט. רבים חיו בזוהמה בבנטוסטנים (מדינות החסות שיצר ממשל האפרטהייד בדרום אפריקה עבור הילידים השחורים בחלקים משטחה של המדינה) שם הייתה תת-תזונה חריפה, חולי ומוות של תינוקות. נשים לעיתים הלכו בעקבות בעליהן לערים או למכרות בחיפוש אחר עבודה והתגוררו בשולי הערים באופן לא חוקי או כעובדות זרות. הן נאלצו לעיתים לעזוב את משפחתן על מנת לחפש עבודה באזורים רחוקים, לרוב בשכר מינימלי, כעובדות משקי בית בשכונות הלבנות בערים. אחרות היוו כוח עבודה עונתי בחקלאות, או במפעלי התעשייה.
נשים נעשו גורם עיקרי בהתנגדות להגבלות הגזעיות שהוטלו בתקופת האפרטהייד, במיוחד לחוק המעבר, שחייב כל גבר שחור מעל גיל 16 לשאת בכל עת תעודת מעבר בה הוטבעו אשרות מהמשטרה או מהמעביד. לפי האשרות הותרה או הוגבלה תנועתו באזורים בהם חיו לבנים. תנועת הנשים "אבנט שחור" (Black Sash) הוקמה ב-1955, במטרה להתנגד באופן מוסרי לחוקים כאלו ולאחר מכן גם לסייע לאלו שעברו על החוקים. התנועה ייסדה מרכזי סיוע לעוברים על החוקים בערים רבות ועזרה בייעוץ והפחתת עונשים[2].
הקונגרס הלאומי של נשות אפריקה (ANCWL), אגף הנשים של הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC - מפלגת השלטון בדרום אפריקה כיום) שנוסד ב-1943, היה הארגון העיקרי במחאות השחורים. ה-ANCWL הצליח לארגן מצעד של כ-20,000 נשים לתוך בנייני ממשלה בפרטוריה, במטרה למחות נגד חוקים מפלים רבים אלו[3]. המחאה נכשלה. בתחילת שנות ה-60 של המאה העשרים, הורחב חוק המעבר גם לנשים שחורות ונחקק חוק חדש הקובע, כי לאישה שחורה, שאינה בעלת משרה קבועה, אסור להישאר יותר מ-72 שעות בכל אזור עירוני. ב-1964 נשים רבות שהיו חלק מה- ANCWL נעצרו ונכלאו, אחרות ברחו מדרום אפריקה או ירדו למחתרת והארגון כמעט וחדל מלהתקיים.
שנים ספורות לאחר מכן, נשים אפריקאנריות (לבנות) שמרניות התארגנו במטרה לתמוך בשמירה על התרבות האפריקאנרית המסורתית ובאפרטהייד. ההתנגדות האלימה של הארגון לרפורמות פוליטיות תרמה בסופו של דבר לכישלון וחוסר הערכה של הארגון, אפילו בקרב האפריקאנרים השמרנים. ארגון נוסף שהקימו נשים אפריקאנריות, הנקרא AVK, נוסד ב-1983 והתנגד לאינטגרציה גזעית בבתי ספר ובמקומות ציבוריים. בשיא היו בארגון כ-1000 חברים. הקבוצה הוציאה לאור עיתון חודשי ושיתפה פעולה עם ארגונים אפריקאנרים נוספים. אך כמו שאר הארגונים, הקבוצה איבדה את התמיכה לה זכתה, כאשר מנהיגים פוליטיים אפריקאנרים החלו לפעול לשילוב ואינטגרציה בין שחורים ללבנים.
זכויות נשים בדרום אפריקה
נשים בתעסוקה
עד שנות ה-80 המאוחרות נשים היוו כ-90% מכוח העבודה במשקי הבית, ו-36% מכוח העבודה בתעשייה. אך כמו בשאר העולם, המשכורת המשולמת לאישה נמוכה מזו המשולמת לגבר גם עבור אותה עבודה. מקצועות שבאופן מסורתי נחשבו למקצועות נשיים, כללו שעות עבודה ארוכות יותר והטבות מעטות יותר. נשים לעיתים קרובות פוטרו, ללא התראה מוקדמת ובלי פיצויי פיטורין. כיום, לפי החוק הדרום אפריקאי, תשלום שכר שונה לגבר או אישה עבור אותה עבודה היא עבירה על החוק. משרד המיסים בדרום אפריקה דיווח, כי נשים מרוויחות בממוצע 28% פחות מגברים, אך בדיקה של סטטיסטיקה זו מעלה, כי גברים עובדים בממוצע יותר שעות ולכן הכנסתם גדולה יותר.
פוליטיקה ושוויון מגדרי
הקונגרס הלאומי של נשות אפריקה הוקם מחדש ב-1990. נשים ביותר מ-500 כפרים וערים התאגדו לקראת משא ומתן על כינון החוקה החדשה של דרום אפריקה להפעלת לחץ על התייחסות לנושאי מגדר. התעקשות אגף הנשים הובילה לכך, שהקונגרס הלאומי האפריקני אישר באופן עקרוני את ההצעה, לשריין לנשים שליש מהמושבים בממשלה החדשה. הישגים סימבוליים נוספים של ה-ANCWL כוללים קביעת עמדות מדיניות לגבי זכויות נשים והגנה בפני התעללות וניצול. בפועל, תרגום עמדות אלו לחוקים אכיפים לקח זמן רב.
כתוצאה מהרפורמות הפוליטיות שנעשו בשנות ה-90, נשים הפכו לגורם משמעותי בפוליטיקה. בשנת 1994 נשים זכו ב-80 מתוך 400 המושבים באספה הלאומית, הבית היחיד בפרלמנט (בית הנבחרים) שהבחירות אליו הן ישירות. נשים גם נבחרו לשליש בקרוב מהמושבים בתשע האסיפות המחוזיות. בנוסף, פרין גינוואלה (Frene Ginwala), עיתונאית דרום אפריקאית שחורה, נבחרה להיות דוברת האספה הלאומית, תפקיד אותו מילאה עד שנת 2004.
כנשיא, נלסון מנדלה (Nelson Mandela) מינה שתי נשים לכהן כשרות בממשלתו ואישה נוספת החליפה את שר הדיור לאחר מותו ב-1995. עד תחילת 1995 שלוש נשים גם מונו כסגניות שרים, אחת מהן אשתו לשעבר של נלסון מנדלה, ויני מנדלה (Winnie Mandela). מנדלה, שייצגה את הנשים ככלל והנשים השחורות בפרט, הייתה לוחמת אמיצה למען זכויות הנרדפים והמדוכאים במשך יותר משני עשורים בזמן שבעלה היה כלוא. היא הגיעה לעמדת השפעה גבוהה בתוך הקונגרס הלאומי האפריקני. המעורבות שלה עם גורמים אלימים באגף הנוער של ה-ANC בסוף שנות ה-80 והאשמות נוספות נגדה בשנות ה-90, הובילו רבים בתוך המפלגה להתרחק ממנה. מנדלה גם הייתה גלויה בביקורת שלה כלפי הממשלה בתחילת 1995, עקב האיטיות שבה טופלו בעיות העוני הקשות, שהיו מנת חלקם של רבים מהאזרחים. ביקורת זו הובילה לכך שהיא פוטרה מתפקידה בחודש מרץ של אותה שנה.
הפסקת האלימות נגד נשים ושיפור נגישות ההשכלה לנשים, היוו מטרות שזכו לתמיכה כללית בדרום אפריקה באמצע שנות ה-90. היה נראה שחוסר שוויון מגדרי יזכה לגינוי פומבי, אך בפועל היה בעדיפות נמוכה יותר ממטרות דחופות אחרות והטיפול המשמעותי בו נדחה עד לאמצע שנות ה-2000. זאת למרות פעילות של מנהיגות כמו גראסה מאשל (Graça Machel), ויני מנדלה ונקוסזנה דלמיני-זומה (Nkosazana Clarice Dlamini-Zuma). מטרות אלו כללו חיסול השרידים של חוקי האפרטהייד ושיפור התנאים הכלכליים והחברתיים של העניים, הילדים וקבוצות אחרות באוכלוסייה, שהיו בעמדת נחיתות בעשורים האחרונים.
זכות ההצבעה של נשים
חוק 'הענקת זכות ההצבעה' (1930) קבע, כי נשים לבנות, החל מגיל 21, רשאיות לבחור ולהיבחר. ב-1933 נערכו הבחירות הכלליות הראשונות בהן השתתפו נשים. בבחירות אלו נבחרה ליילה רייץ (Leila Agnes Buissinné Reitz) לייצג את העיר פארקטאון מטעם המפלגה הדרום אפריקאית ובכך הפכה לאישה הראשונה בבית הנבחרים. בשנים אלו ניתנו זכויות הצבעה מוגבלות לגברים שחורים (בנטאל ובכף התקווה הטובה) אך לא לנשים שחורות. גם הזכויות המינימליות שהוקנו לגברים בוטלו בין השנים 1936–1968.
בשנת 1963 נערכו בחירות לאספה המחוקקת במחוז טרנסקאי העצמאי. בבחירות אלו יכלו להצביע כלל התושבים, כולל נשים. ביתר הבנטוסטנים, האזרחים השחורים הבגירים היו בעלי זכות בחירה עבור מועצת הצבעוניים בלבד. מועצה זו הוקמה ב-1986 וכללה סמכויות חקיקה מוגבלות עד לסגירתה בשנת 1980. לאחר כינון החוקה ב-1983, הוקם ב-1984 בית הנבחרים הטריקמראלי והזכות לבחור הוענקה לכל האזרחים הגברים הבגירים. ב-1994 מערכת הבנטוסטנים ובית הנבחרים הטריקמראלי בוטלו וזכות הבחירה לאספה הלאומית הוענקה לכלל האזרחים הבגירים, בכללם נשים (שחורות ולבנות)[4].
נישואים וחיי משפחה
זכויות נשים נשואות היו מוגבלות על פי החוק עד סוף המאה ה-20. דיני המשפחה השתנו באופן הדרגתי במהלך המאה ה-20, כאשר הראשונות לקבל זכויות היו הנשים הלבנות ונשים שחורות הנשואות בנישואים מסורתיים היו האחרונות. חוק הנישואים בדרום אפריקה בוסס על התפיסה הכללית של נישואין בחוק ההולנדי של המאה ה-18, הקובע, כי אישה נשואה, היא לא ישות עצמאית בפני החוק, אלא רק כנספחת לבעלה. אין לה רכוש משלה, היא לא יכולה להשאיר צוואה, היא לא יכולה לחתום על חוזה בשמה ואין לה אפשרות לתבוע בבית משפט בלי לקבל את רשות בעלה[5].
ב-1953 חוקק חוק לענייני נישואים, ששיפר את המצב המשפטי של נשים נשואות שחורות בכך שהגביל את הכוח המשפטי של הבעל על אשתו, אך לא ביטל את האפליה בין בני הזוג הנשואים באופן גורף.
בין השנים 1984 ל-1993 חלו תיקונים נוספים לחוק, שהורידו בהדרגה את בעלותו וכוחו המשפטי של הבעל על אשתו. תחילה עבור חוזי נישואין בין בני זוג לבנים, לאחר מכן עבור בני זוג שחורים בנישואים אזרחיים ולבסוף, חל על כלל הזוגות מלבד חוזי הנישואין המסורתיים[6]. רק בשנת 2000, כאשר נכנס לתוקף חוק ההכרה בנישואים מסורתיים שחוקק ב-1998, בוטלו ההגבלות המשפטיות על נשים נשואות גם כאשר מדובר בנישואים מסורתיים[7].
לאורך המאה ה-20 נעשו שינויים נוספים בחוק, ביניהם קביעת 'חוק הגירושין'. החוק קובע, בניגוד לעבר, שלא ניתן להכריח אישה או גבר שלא מעוניינים בחיים משותפים, לחזור לחיות יחד. נקבע חוק ספציפי גם נגד אלימות במשפחה.
קידום זכויות הנשים במדינה
בשנת 2015 העצרת הכללית של האו"ם, ה- UNGA, SABC תאגיד השידור הדרום אפריקאי, ו- ONE- עמותה למלחמה בעוני יזמו את קמפיין Stand with Strong Girls. מטרת הקמפיין הייתה לתמוך בנשים חזקות ולרתום את התושבים לדרוש מהממשלה (בעצרת הכללית של האו"ם) זכויות שוות לנשים וילדים. ה-UNGA עסק בהצבת מטרות חדשות לפיתוח בר-קיימא, שיובילו את מאמצי הפיתוח העולמי ב-15 השנים הבאות. הממשלה קבעה מספר חוקים וסוגי מדיניות שונים במטרה להעצים נשים. לדוגמה, חוק שמקדם שוויון וחופש מאפליה בין כל האנשים. גם חוק השוויון בתעסוקה (1998) מקדם מטרה זו. מעמד הנשים בדרום אפריקה ממשיך להיות מורכב, אך הודות לאו"ם ולממשלת דרום אפריקה, יש התקדמות בנושא[8]. למרות השיפורים שנעשו עד כה, יש עוד דרך ארוכה עד לשוויון מלא בזכויות וההזדמנויות בין נשים לגברים.
פשיעה נגד נשים בדרום אפריקה
אלימות נגד נשים
שיעור האלימות בדרום אפריקה הוא מהגבוהים בעולם, כך עולה מדו"חות של האו"ם, הבודקים את שיעור התקיפות ביחס לכמות הנפשות. רוב האלימות בדרום אפריקה מופנית כלפי נשים. לפי הרשויות בדרום אפריקה, האלימות נובעת מהמסורת הפטריארכלית הנהוגה במדינה. כל ניסיון לשנות את התפיסה הזו, מתקבל כפגיעה וניסיון לשנות מנהגים ורעיונות אפריקאים מסורתיים. בסקר שנערך ביוהנסבורג, העיר הגדולה והמאוכלסת ביותר בדרום אפריקה, נמצא כי מתוך 4,000 נשים שנשאלו, שליש עונו. ארגוני נשים במדינה מעריכים, כי אישה מעונת כל 26 שניות, כלומר 3,323 נשים ביממה. המשטרה מעריכה כי מעונות כ־2,400 נשים ביממה. במדגם אנונימי שנערך על ידי מועצת המחקר הרפואית (MRC) במחוזות הכף המזרחי וקוואזולו-נטאל ובו השתתפו 1,738 גברים, הודו יותר מ-25% מהם כי עינו נשים. כמעט חצי מהנשאלים העידו כי עינו יותר מאישה אחת. כמעט 75% מהגברים שהודו בעינויים הצהירו כי כפו אותו על נשים בנות פחות מ-20. 10% מהגברים שהודו בכך הצהירו כי כפו אותו על ילדה מתחת לגיל 10. ממחקר נוסף שנערך בשנת 2000, עולה סתירה בנתונים: בסקר זה רק 2% מהנשים דיווחו שהן נוצלו לפחות פעם אחת בשנים שקדמו למחקר. גם ב"סקר הבריאות ודמוגרפיה הדרום אפריקאי" של שנת 1998, דווח על שכיחות של 4% בעינוי נשים בגילאי 15–49. עד כה לא גושר הפער בשיעורים הסטטיסטיים בין הסקרים השונים.
בקרב הציבור הדרום-אפריקאי נפוצה היום הטענה (המגובה במאמרים מחקריים) כי השיעור הגבוה של האלימות נובע מהאפרטהייד. ההסבר הוא שמדיניות האפרטהייד עודדה אלימות והתגובה החברתית, הובילה למצב בו נדמה, כי אלימות פיזית היא הפתרון הראשוני להשגת מטרות ופתירת קונפליקטים.
לפי ההערכות, כ-40% מהנשים בדרום אפריקה, יעונו במהלך חייהן, אך רק 1 מתוך 9 נשים תדווח על כך לרשויות[9]. כמו כן מעריכים, כי רק 14% מהתוקפים מורשעים בפועל[10]. אלימות נגד נשים הוכרזה בשנת 1997 כפשע בעדיפות עליונה למניעה, אך שיעורי העינויים, האלימות והניצול של ילדים המשיכו לעלות. בסקר אנונימי, שנערך בקרב נשים שהיו קרבן לעינויים ולא דיווחו על כך לרשויות עלה, כי 33% פוחדות מפעולות תגמול מצד התוקף או משפחתו, 9.6% אמרו, כי אין להן אמון במשטרה וביכולתה לפענח את הפשע ו-9.2% לא דיווחו על הפשע כי התביישו. הדו"ח של דרום אפריקה לאמנה לחיסול כל צורות האפליה נגד נשים[11] טוען, כי חלק מהסיבות לשיעורי הדיווח וההרשעה הנמוכים, היא התפיסה הפוסט-אפרטהיידית של המשטרה בקרב הציבור. רבים בציבור רואים במשטרה סמל לדיכוי של משטר האפרטהייד וחוסר האמון מושרש עד היום. בנוסף, לפי הדו"ח, הדעה הקדומה שיש לציבור נגד רשויות אכיפת החוק ועובדי ממשלה, כמו גם חוסר הנגישות לשירותים חיוניים באזורים הכפריים, מהווים חלק מהבעיה.
שיעורי התקיפות של ילדות ותינוקות בדרום אפריקה, הם מהגבוהים בעולם. משטרת דרום אפריקה דיווחה ב-2001, שילדים היוו 41% מכלל קורבנות העינויים במדינה. נושא עינוי תינוקות קיבל תשומת לב בשנים האחרונות בעקבות שני מקרי עינוי מתוקשרים, של תינוקת בת 9 חודשים ותינוקת בת 8 חודשים. רוב התוקפים הם קרובי משפחה ולפעמים אפילו האבות עצמם.
חקיקה בנושא האלימות בדרום אפריקה
במגילת הזכויות בחוקה הדרום אפריקאית מיוצגים ערכים דמוקרטיים של כבוד האדם, שוויון וחופש. כמו כן, החוקה קוראת לזכות לחופש ולביטחון, חופש מכל צורות האלימות והזכות לשלמות גופנית ופסיכולוגית[12]. ערכים אלו לא באים לידי ביטוי במציאות הקיימת.
ממשלת דרום אפריקה מכירה בצורך לחקיקה פרקטית בנושא האלימות. בית הנבחרים של דרום אפריקה חוקק את החוק "תקיפות ונושאים קשורים" (2007), שנכנס לתוקף בדצמבר 2007. מטרת החוק היא לאגד את כל החוקים בנושאי התקיפות ולחזקם. החוק קורא לבחון בצורה מעמיקה את הבעיה בדרום אפריקה, ומציין כי הבעיה "משקפת חוסר תפקוד מערכתי עמוק בחברה שלנו".
חטיפת כלות לנישואים
בדרום אפריקה קיים מנהג בו חוטפים כלות לנישואין, בשם אוקות'וואלה. לפי המנהג, חוטפים ילדות ונערות ומכריחים אותן להינשא בניגוד לרצונן. הגיל המותר בחוק לנישואים בדרום אפריקה הוא 18, אך עם אישור ההורים, ניתן להשיא בחורה מגיל 15, אישור שניתן לרוב בנישואים שהתבצעו בחטיפה[13]. מנהג זה מתרחש לרוב באזורים הכפריים, במיוחד בשני מחוזות; בכף המזרחי, שהיווה בעבר חלק מכף התקווה הטובה ובקוואזולו-נטאל.
איידס, הכחשת איידס ושכיחות בקרב הנשים הדרום אפריקאיות
מחלת האיידס, הנגרמת על ידי נגיף ה-HIV, היא בעיה בריאותית מרכזית בדרום אפריקה. בשנת 2007 פרסם ה- UNAIDS -זרוע האו"ם המתמודדת בתיאום ההתמודדות העולמית עם מחלת האיידס, כי להערכתו בדרום אפריקה חיים כ־5,700,000 נשאי או חולי איידס[14]. מנתונים עדכניים שמספקת UNICEFF, קרן החירום של האו"ם לילדים, ניתן לראות, שבמדינות מזרח ודרום אפריקה חיים 5% מאוכלוסיית העולם, אבל 50% מאוכלוסיית העולם הנושאת את נגיף ה-HIV.
הכחשת האיידס בדרום אפריקה
בשנת 1983 אובחנו לראשונה שני מקרים של איידס בדרום אפריקה, אך רק בשנת 2002 הכיר הפרלמנט הדרום אפריקני באופן רשמי בנגיף ה-HIV כגורם לתסמונת האיידס. הסיבה המרכזית לכך היא הכחשת הקשר בין הנגיף למחלה על ידי תאבו מבקי (Thabo Mbeki), נשיאה של דרום אפריקה בשנים 1999–2008. מבקי הרחיב את התאוריה של פיטר דוסברג, הגורס כי אין הוכחה ממשית שנגיף כלשהו גורם לאיידס, וטען כי עוני, תזונה לקויה וזיהומים כרוניים הם הגורמים לאיידס[15]. שרת הבריאות של מבקי, מנטו צ'באללה מיסמנג (Mantombazana "Manto" Edmie Tshabalala-Msimang), ניסתה לטפל במגפת האיידס בעזרת ירקות, כמו סלק ושום, במקום בתרופות אנטי-רטרו-ויראליות ("הקוקטייל")[16]. מבקי מנע בתחילה באופן גורף את ייבואן ושיווקן של כל התרופות נגד איידס, אך לאחר מחאות חריפות בארצו הוקלו ההגבלות על ייבוא התרופות.
שכיחות האיידס בקרב נשים
מחלת האיידס נפוצה בדרום אפריקה בעיקר בקרב נשים, במיוחד מתחת לגיל 40. בקבוצת הגיל 20–24 נשים הן 80% מנשאי הנגיף ובקבוצת הגיל 25–29 הן שני שלישים מאוכלוסיית הנשאים. שכיחות הנשאות של HIV בקרב נשים בהריון, היא מאוד גבוהה. במחוז קוואזולו-נטאל 37% מהנשים בהריון שנבדקו בשנת 2006 במרפאות טרום-לידה נמצאו נשאיות. במחוזות האחרים אחוז הנשאיות נע בין 13%-26%[17]. קיים סיכוי של 15%-45% ,שאם שהיא נשאית HIV תעביר את הנגיף לתינוקה. ההדבקה יכולה להתרחש במהלך ההיריון, במהלך הלידה או לאחר מכן דרך הנקה. הסיכוי להדבקה יורד בצורה משמעותית כאשר האם הנשאית נוטלת תרופות נגד המחלה, יולדת בניתוח קיסרי ונמנעת מהנקה[18]. בדרום אפריקה, חוסר הזמינות של תרופות, תחליפי חלב, ושירותים רפואיים מתקדמים ליולדת, מעלים את סיכויי ההדבקה של התינוק.
ראו גם
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ Zine, Magubane. 2003. Bringing the Empire Home. Chicago: University of Chicago Press
- ^ 30.3.2011. "The Women's Defence of the Constitution League", South African History Online, http://www.sahistory.org.za/article/black-sash, (accessed 11.3.2018)
- ^ 16 March 2011. "20 000 women march to the Union Buildings in protest of Pass Laws", South African History Online, http://www.sahistory.org.za/dated-event/20-000-women-march-union-buildings-protest-pass-laws, (accessed 11.3.2018)
- ^ Cherryl, Walker. 1982. Women and Resistance in South Africa. Cape: Clyson Printers
- ^ Lee, Robert Warden. 1946. An introduction to Roman-Dutch law. Oxford: Oxford University Press. pp. 64-68
- ^ Van Heerden, Belinda. 1999. Boberg's law of persons and the family. Cape Town: Juta Law. pp. 161-164
- ^ "Getting married under customary law", Republic of South Africa, http://www.justice.gov.za/services/getting-married-cusmar-law.html, (accessed 11.3.2018).
- ^ 26.8.2015. "Status of women and girls in South Africa 2015", One, https://www.one.org/africa/policy/status-of-women-and-girls-in-south-africa/, (accessed 11.3.2018)
- ^ Middleton, Lee. 8.3.2011. "'Corrective Rape': Fighting a South African Scourge", TIME, http://content.time.com/time/world/article/0,8599,2057744,00.html, (accessed 11.3.2018)
- ^ Kapp, Clare. 4.3.2006, "Rape on trial in South Africa", The Lancet, http://www.thelancet.com/journals/lancet/article/PIIS0140673606682858/fulltext
- ^ . 1979, "Convention on the Elimination of All Forms of Discrimination Against Women", UN Women, https://www.un.org/womenwatch/daw/cedaw/reservations-country.htm, (accessed 11.3.2018)
- ^ . CONSTITUTION OF THE REPUBLIC OF SOUTH AFRICA, 1996
- ^ 2011, "When 'culture' clashes with gender rights", Mail & Guardian, https://mg.co.za/article/2011-12-02-when-culture-clashes-with-gender-rights, (accessed 11.3.2018)
- ^ UNAIDS, 2008, "2008 Report on the Global AIDS Epidemic", http://data.unaids.org/pub/globalreport/2008/jc1510_2008_global_report_pp211_234_en.pdf
- ^ Mbeki, Thabo, 9.7.2000, "Speech of the President of South Africa, Thabo Mbeki, at the Opening Session of the 13th International AIDS Conference", South African Government Information, https://web.archive.org/web/20110604103303/http:/www.info.gov.za/speeches/2000/000714451p1001.htm, (accessed 11.3.2018)
- ^ Dhingra N. 2006, "Making Safe Blood Available in Africa"
- ^ 2008, "The National HIV and Syphilis Prevalence Survey South Africa 2007", South African Department of Health, http://data.unaids.org/pub/report/2008/20080904_southafrica_anc_2008_en.pdf, (accessed 11.3.2018)
- ^ . "Mother-to-child transmission of HIV", World Health Organization, http://www.who.int/hiv/topics/mtct/about/en/, (accessed 11.3.2018)
