מרגריט היגינס

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. מרגריט היגינס הולאנגלית: Marguerite Higgins Hall;‏ 3 בספטמבר 19203 בינואר 1966) הייתה עיתונאית וכתבת צבאית אמריקאית. היגינס סיקרה את מלחמת העולם השנייה, מלחמת קוריאה, ומלחמת וייטנאם ובזכות עבודתה קידמה שוויון זכויות לנשים ככתבות צבאיות. להיגינס הייתה קריירה ארוכה בעיתון ניו יורק הראלד טריביון (1963-1943) ואחר כך כבעלת טור בעיתון ניוזדיי (1965-1963). בשנת 1951 היא הייתה האישה הראשונה אשר זכתה בפרס פוליצר לכתיבה בענייני חוץ וזאת על סיקורה את מלחמת קוריאה.

תולדות חייה והשכלתה

היגינס נולדה בהונג קונג בעת שאביה, לורנס היגינס, עבד בחברת ספנות. המשפחה שבה לארצות הברית בהיותה בת שלוש. בשנתה הראשונה כתלמידה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי היא עבדה בעיתון הסטודנטים "הדיילי קליפורניאן" (The Daily Californian). בתקופת לימודיה באוניברסיטה הייתה חברה באחווה נשית, גמא פי בטא (אנ') אשר מטרתה העיקרית לעורר השראה להישגיות נשית. בשנת 1941, לאחר שסיימה תואר ראשון בצרפתית בברקלי, היא המשיכה ללימודי תואר שני בבית הספר לעיתונות של אוניברסיטת קולומביה.

קריירה

נחושה להיות כתבת צבאית, בשנת 1944 היגינס שכנעה את הנהלת הניו-יורק הראלד טריביון לשלוח אותה לאירופה, לאחר שעבדה בעיתון במשך שנתיים. לאחר שהוצבה בלונדון ובפריז, היא הועברה במרץ 1945 לגרמניה. היא הייתה עדה לשחרור מחנה הריכוז דכאו בחודש אפריל 1945 וזכתה לאות מערכה של צבא ארצות הברית בעבור הסיוע בעת כניעת אנשי האס אס שהיו שומרי המחנה. היא סיקרה את משפטי נירנברג ואת הסגר שהטילה ברית המועצות על ברלין.

בשנת 1950, היגינס מונתה לכתבת הראשית של ההראלד טריביון בטוקיו. זמן קצר לאחר הגיעה ליפן פרצה מלחמת קוריאה והיא הייתה אחת הכתבים הראשונים שהגיעו לאזור המלחמה. ב-28 ביוני 1950 היגינס ושלושה מעמיתיה היו עדים להפצצת גשר האנגאנג (אנ') בסיאול ונלכדו על גדתו הצפונית של נהר ההאן (אנ'). הם חצו את הנהר בדוברה ולמחרת הגיעו למטה צבא ארצות הברית בסוואן. זמן קצר אחר כך היגינס קיבלה הוראה לצאת מתחומי קוריאה בפקודת גנרל וולטון ווקר, אשר טען כי מקומן של נשים איננו בחזית ולצבא אין זמן כדי לדאוג לתנאי מגורים המתאימים לנשים. היגינס פנתה אישית למפקדו של ווקר, הגנרל דאגלס מקארתור, אשר שלח לבסוף מברק למערכת העיתון הראלד טריביון ובו קבע: "האיסור על כתבות נשים בקוריאה בוטל. מרגריט היגינס זוכה להערכה מקצועית רבה על ידי כולם."

אירוע זה היה בבחינת פריצת דרך משמעותית לכתבות צבאיות. כתוצאה מעבודתה העיתונאית בקוריאה היגינס חלקה עם עוד חמישה עיתונאים גברים את פרס פוליצר לשנת 1951 לכתיבה בענייני חוץ.[1] בשנת 1952 היא התחתנה עם ויליאם אוונס הול, מייג'ור גנרל בחיל האוויר של ארצות הברית, אותו פגשה בעת עבודתה כראש מערכת העיתון הראלד טריביון בברלין. בתם הראשונה, אשר נולדה בשנת 1953, נולדה פג ונפטרה בהיותה בת חמישה ימים. בשנת 1958 היגינס ילדה בן ובשנת 1959 בת.[2]

היגינס המשיכה לדווח על חדשות חוץ כל חייה וראיינה במהלך עבודתה אישים רבים ובהם פרנסיסקו פרנקו, ניקיטה חרושצ'וב וג'ווהרלל נהרו. בשנת 1954 היא הייתה העיתונאית הראשונה לבקר בברית המועצות לאחר שהוקלו ההגבלות שהטיל משטר סטלין על סיקור עיתונאי. בשנת 1955 היא יסדה וניהלה את מערכת עיתון ההראלד טריביון במוסקבה. בשנת 1963 היא עברה לעבוד בעיתון ניוזדיי ונשלחה לסקר את מלחמת וייטנאם. היא ביקרה בכפרים רבים וראיינה את רוב הדמויות המרכזיות שהיו מעורבות במערכה. על ניסיונה בווייטנאם היא כתב ספר "סיוט וייטנאם שלנו".

אחרית ימיה ומותה

בעודה עובדת בשלהי 1965, היגינס נדבקה בשושנת יריחו, מחלה שהובילה למותה ב-3 בינואר 1966, בגיל 45, בוושינגטון הבירה. היא נקברה בבית הקברות הלאומי ארלינגטון לצד בעלה לוטננט גנרל ויליאם אוונס הול.

מורשתה

בשנות ה-40 וה-50 נשים החלו לקבל תפקידים רבים יותר בשוק העבודה בארצות הברית, אולם עיתונאות נותרה מקצוע הנשלט על ידי גברים. עיתונאיות סבלו מאפליה וההזדמנויות לנשים להשתלב במקצוע זה היו מועטות והוגבלו בעיקר לכתיבה על נשים והמיועדת לנשים. בתוך תחום העיתונאות, תחום הכתיבה הצבאית היה תחום גברי כמעט לחלוטין ומספר הנשים שסיקרו קרבות ומלחמות היה זניח. כך, במלחמת העולם הראשונה כולה הייתה אישה אחת בלבד אשר הורשתה על ידי צבא ארצות הברית לסקר את המלחמה.

על רקע זה היגינס בולטת כאשת מקצוע אשר קיבלה הכרה ופרסום בגיל צעיר. אף על פי שאת מלחמת העולם השנייה סיקרו למעלה מ-130 כתבות צבאיות, שהיוו מיעוט קטן בין אלפי כתבים צבאיים גברים, דמותה של היגינס בולטת ביניהן. לפרסומה תרמו ארבעה ספרים אותם כתבה על חייה וניסיונותיה כעיתונאית. בספריה תארה בין היתר את מטרותיה המקצועיות, את תכונות האופי שתרמו לדעתה להצלחתה ואת המידה שבה לדעתה סבלה מאפליה בעיתון שבו עבדה, בצבא ובין עמיתיה למקצוע. היסטוריונים רבים הסתמכו על תאוריה את מלחמת קוריאה, המלחמה הקרה, מלחמת וייטנאם ועיתונאות נשית. העובדה שהיגינס לא היססה להתעמת עם הפיקוד העליון של צבא ארצות הברית במלחמת קוריאה, בעת שניסו להרחיקה מקו החזית ומן המדינה בכלל, כל זאת בעת שהייתה בת 29, תרמו לתדמיתה כאישה עזת נפש וחדורת מטרה. התעקשותה להישאר בקוריאה ולסקר את המלחמה פורסמה במגזין ניוזוויק.[3] בספרה על מלחמת קוריאה, אשר היה לרב מכר, היא אף מתארת עצמה כמי שתעשה הכל למען העבודה העיתונאית, תוך התעלמות מקידום אינטרסים אישיים. הספר אף מעלה שאלות קשות על היבטים אכזריים במלחמה ועל תוצאות ההשפעה הסובייטית בדרום מזרח אסיה, דבר שהוסיף לדמותה כאשה חכמה, המנתחת מצבים באופן מעמיק. היגינס לא היססה להגיע לקו החזית, הפגינה בעבודתה מחשבה עצמאית והבנה מעמיקה של הסכסוכים אותם סיקרה. כל זאת בזכות הקדשת מלוא חייה הבוגרים למקצוע העיתונות. עם זאת, מספריה היא גם מצטיירת כדמות קרה לעמיתיה, תחרותית מאוד ואפילו גסת רוח כאשר רצונה אינו ניתן לה.

ב-14 בספטמבר 2002 פרסם שרות הדואר הפדרלי בול לזכרה של מרגריט היגינס בערך נקוב של 37 סנט. הבול הופץ לראשונה בכנס השנתי של הוועידה הלאומית של עיתונאים מקצועיים בארצות הברית כחלק מסדרת בולים על נשים בעיתונות.[4][5]

ב-2 בספטמבר 2010 ממשלת קוריאה הדרומית העניקה לה לאחר מותה את אות השרות הדיפלומטי. בטקס שנערך בסיאול קיבלו בתה ונכדה את האות אשר ניתן להיגינס על אומץ ליבה בפרסומיה על מאבק ההישרדות של קוריאה הדרומית בתחילת שנות החמישים.[6]

לאחר מותה התפרסמו בעיתונות האמריקאית מאמרים רבים הסוקרים את עבודתה ותרומתה לעיתונות ולמעמדן של נשים במקצוע זה. דמותה ועבודתה של היגינס זכו אף למחקר אקדמי במספר עבודות מחקר לתואר שני ולתואר שלישי.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Higgins, Marguerite (1951). War In Korea: The Report Of A Woman Combat Correspondent. Doubleday. ISBN 9781258213466.
  • Higgins, Marguerite (1955). News is a singular thing. Doubleday.
  • Higgins, Marguerite (1955). Red plush and black bread. Doubleday.
  • Higgins, Marguerite (1965). Our Vietnam Nightmare. Harper & Row. ISBN 9780060118907.
  • Kathleen Kearny Keeshen, Marguerite Higgins: Journalist, 1920-1966. (University of Maryland, 1983)
  • Lisa D. Johnson, No Place for a Woman: A Biographical Study of War Correspondent Marguerite Higgins. (East Texas State University, 1983)
  • Kim Bryce Landon, War Correspondent Marguerite Higgins: Conflict as Career. (Syracuse University, 1985)
  • Michele Kathleen Jones, Bias and Objectivity in the Cold War Reporting of Marguerite Higgins. (University of Florida, 2003)
  • Peter Noel Murray, Marguerite Higgins: An Examination of Legacy and Gender Bias. (University of Maryland, 2003)

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0