רבי מרדכי עמרם הירש
 | |
| תמונה מסביבות 1880 | |
| לידה |
כ"ח בשבט תקצ"ג טיסבה, ממלכת הונגריה |
|---|---|
| פטירה |
כ"ז באייר תרס"ט (בגיל 76) המבורג, הרייך הגרמני |
| רבותיו | הכתב סופר, שי"ר |
| תלמידיו | חנוך ארנטרוי |
הרב מרדכי עמרם (מרקוס) הירש (גרמנית: Markus Hirsch; כ"ח בשבט תקצ"ג, 17 בפברואר 1833 – כ"ז באייר תרס"ט, 18 במאי 1909) היה אב בית דין אובודה, פראג והמבורג.
ביוגרפיה
נולד בטיסבה (Tiszabő) הסמוכה לסולנוק; אביו רבי צבי היה אב בית דין העיירה. הירש התייתם משני הוריו בגיל צעיר. ב-1848 יצא לישיבת פרשבורג ולמד תחת הכתב סופר, ומשם המשיך לישיבת הרב משה אפרים ברוין מטשאבא (Hejőcsaba) שליד מישקולץ. ב-1853 נסע לפראג לקבל חינוך כללי, והשתלם באוניברסיטה במשך שלוש שנים במקביל ללימודים עם שי"ר. בשובו להונגריה ב-1856 קיבל את רבנותו הראשונה בקרצג ותוך זמן קצר קודם לרב הנפה בטיסבה. ב-1861 נקרא לאובודה, שהייתה אחת מהקהילות החשובות בארץ בדור הקודם אך הלכה ושקעה.[1]
היה בעל גישה מתונה במיוחד בימים בהם גבר המתח בין הנאולוגים לאורתודוקסים בהונגריה. הוא התחתן עם מארי, בתו של הרב יחזקאל משה פישמן ממישקולץ, שנודע כפשרן והסכין עם בית-כנסת לפי מנהג וינה בעירו. הירש עצמו היה אחד מאנשי מחנהו של הרב עזריאל הילדסהיימר, שניסה להנחיל את הנאו-אורתודוקסיה ('תורה עם דרך ארץ') בסביבה ההונגרית השמרנית. הילדסהיימר והנאולוגים גם יחד חפצו בהקמת סמינר מרכזי להכשרת רבנים עם לימודי חול, אף כי חלקו על אופי המוסד, בעוד שהאורתודוקסים האחרים התנגדו לכך בחריפות ותמכו בהותרת הישיבות במתכונתן.[2] ב-1864 הקימה הממשלה ועדת הכנה לסמינר. היא הפקידה על הנושא את הרב מרדכי הירש והרבנים שמואל לייב בריל מפשט, שנחשב אף הוא לשמרן ויעקב שטיינהרדט מארד, נאולוג מובהק. התוכנית עוררה זעם בחוגים המסורתיים ומעמדו של הילדסהיימר נפגע קשות בקרבם.[3]
ב-1868 עמד שוב במוקד המחלוקת. יותר משנתיים קודם הוציאו הקנאים בראשות רבי הלל ליכטנשטיין פסק דין שאסר כל שינוי בארחות בית הכנסת המוכרים, כולל הזזת הבימה לאמצע או ליווי מקהלה, והכריז על כל מבנה שעבר על הוראותיהם כמשכן אפיקורסות. בקהילת קאשוי נבנה בית-כנסת שחרג מהתקנות ועורר את מחאת הקיצונים. הרב הירש נקרא על ידי הרשויות לשמש כבורר, והכריע כפי דעת הרב הילדסהיימר שהפסק לא מחייב וחסר ברובו בסיס הלכתי. "שומרי הדת", הארגון האורתודוקסי שהוקם זמן קצר קודם לכן, פרסם הצהרה תקיפה נגד הכרעתו של הרב מאובודה עם הקנאים. הרב הירש הוסיף לשמור על עמדה פשרנית. במהלך דצמבר ערכו האורתודוקסים אספת הכנה לקונגרס היהודי הארצי המתקרב, בו תכננו לפרוש ולהתפלג. הוא לא נכח בה אלא השתתף במועצת מחאה קטנה, יחד עם מעט אורתודוקסים מתונים ונאולוגים. במהלך הכינוס הארצי היה ציר בסיעתו של הרב הילדסהיימר; בימי הקרע ביהדות הונגריה התבלט כנציג של גישת הסטטוס קוו, ששללה את הפילוג, והצהיר שאינו מוצא פגם בתקנון הקהילות של הקונגרס, שנדחה בידי האורתודוקסים ככפירה. הוא עצמו ניסה להשאיר את אובודה מחוץ לשני הארגונים הארציים החדשים, אך העדה הצטרפה כמעט מיד לוועד הקונגרסאי.[2] הוא נותר כרב בקהילה הנאולוגית עוד עשור.[4]
ב-1880 הוזמן לכהן בפראג, שמנתה אז קרוב לעשרים אלף יהודים ושרר בה סכסוך ממושך על הרבנות מאז מות שי"ר. הוא הובא למקום כמועמד המחנה השמרני וקיבל את התפקיד ב-6 במרץ. ב-1889 נתמנה לרב הכולל של המבורג. כפי שציין מיכאל סילבר, עמדות שנחשבו פתוחות וליברליות בארץ הולדתו הפכו אותו עתה לאדוק נוקשה בסביבה החדשה.[5] מאיש הסטטוס קוו הפך לחבר ב"התאגדות החופשית למען היהדות האורתודוקסית" שייסד רש"ר הירש ב-1885, ממנה צמחה גם אגודת ישראל. בשנותיו בעיר היה פופולרי בקרב הציבור. הוא הקים שני בתי-ספר יהודיים, אחד לבנים ואחד לבנות, ועוד פנימייה לבנות. כמו כן חנך את בית הכנסת הגדול החדש בבורנפלאץ, שנבנה בסגנון נאו-רומנסקי וכלל 1,200 מקומות.[1]
ב-1901 פרצה מחלוקת ארוכת שנים בינו לאב בית דין אלטונה רבי מאיר לרנר בנושא קבורת יהודים שמסרו את גופתם לשריפה. הרב הירש וחתנו רבי חנוך ארנטרוי, אף שגינו נחרצות את הנוהג והגדירו את העושים זאת כפושעים, היו מוכנים להתיר הטמנה של האפר בבית-העלמין היהודי בדיעבד, בתנאי שלא יעשה הדבר על ידי החברה קדישא. הרב לרנר דרש איסור גמור גם על כך. הפולמוס בין הצדדים עירב לבסוף כ-150 רבנים מכל העולם, שהכריעו ברובם לטובת יריבו.[6][7] בתחום אחר, שאלת ההכרה בגיורים שהייתה טעונה מאוד אז, נקט קו נוקשה. כמו כן כיהן בחבר הנאמנים של בית המדרש לרבנים בברלין.[1]
קישורים חיצוניים
- (Hirsch, Markus (Mordecai Amram(הקישור אינו פעיל) באנציקלופדיה יודאיקה, מהדורת 2007.
- Hirsch Márkus בלקסיקון יהודי הונגרי.
- Hirsch, Markus Mordechai-Amram ב-das jüdische Hamburg.
- Gedenkreden über Oberrabbiner Markus Hirsch, הספד מ-1909.
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 Michael Brocke ,Julius Carlebach, Die Rabbiner der Emanzipationszeit in Den Deutschen, Böhmischen und Großpolnischen Ländern 1781-1871, Walter de Gruyter, 2004. עמ' 278-279.
- ^ 2.0 2.1 יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, התשנ"ה. עמ' 130–131, 143, 188.
- ^ Raphael Patai. The Jews of Hungary: History, Culture, Psychology. Wayne State University Press, 1996. עמ' 306.
- ^ Kinga Frojimovics, Neológ (kongresszusi) és status quo ante rabbik Magyarországon 1869-tö̋l napjainkig, MTA Judaisztikai Kutatócsoport, 2008. עמ' 101.
- ^ מיכאל ק. סילבר, Orthodoxy, אנציקלופדיה יוו"א.
- ^ אדם פרזיגר, The Hamburg Cremation Controversy and the Diversity of German-Jewish Orthodoxy, ספר השנה של מכון לאו בק, 2011.
- ^ לגדור פרץ, המאסף, 1 בספטמבר 1905 ראו ספרו של הרב לרנר: חיי עולם, מהדורה שנייה, לונדון תשל"ה
