רש"ר הירש

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
רש"ר הירש
Rabbi Samson Raphael Hirsch.png
לידה כ"ד בסיוון ה'תקס"ח
העיר החופשית המבורג (בפועל, תחת כיבוש צרפת)
פטירה כ"ז בטבת ה'תרמ"ט
פרנקפורט דמיין, הרייך הגרמני
מקום פעילות גרמניה
השתייכות נאו-אורתודוקסיה
רבותיו הרב יצחק ברנייס, הרב יעקב עטלינגר
בני דורו עזריאל הילדסהיימר, זכריה פרנקל
חיבוריו אגרות צפון, ספר חורב, פירוש לחמישה חומשי תורה, פירוש לספר תהילים, המצוות כסמלים, יסודות החינוך - שיחות פדגוגיות.

הרב שמשון בן רפאל הירש (רש"ר הירש, בגרמנית: Samson Raphael Hirsch; כ"ד בסיוון ה'תקס"חכ"ז בטבת ה'תרמ"ט) היה מאבותיה של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה במאה השישית לאלף השישי. במקביל לעמידתו בראשות המאבק ברפורמים ובקונסרבטיבים ולקריאתו לאורתודוקסים לפרוש מהקהילות הנשלטות על ידי הרפורמים, דגל בשיבה אל רוח היהדות, וקיום המצוות מתוך הבנת הייעוד והמשמעות שלהן, שהיא לשיטתו גם הדרך היחידה להנחיל את קיומן המעשי לדורות הבאים[1], ובהתאם לכך עסק בהסברת רוח היהדות וטעמי המצוות בספריו. בנוסף תמך במודרניזציה בגדרי שיטתו, "תורה עם דרך ארץ".

ביוגרפיה

נעוריו ותחילת דרכו

נולד בהמבורג לרפאל הירש וגלה לבית הרץ, אותם תיאר כמשפחה "נאורה ודתית" (erleuchtet religiös). סבו הרב מנחם מנדל פרנקפורטר (ה'תק"ב-ה'תקפ"ג) היה ראב"ד אלטונה ומתלמידי רבי יהונתן אייבשיץ, שהתפרנס כסוחר. במכתביו הזהיר את ילדיו מספרי המשכילים, למעט נפתלי הרץ וייזל שאת שיטתו החינוכית חיקה בבית-הספר המודרני שהקים בעיר בשנת ה'תקע"ב. בנו רפאל (ששינה את שם משפחתו להירש) היה אדוק למדי אך מתקדם; בין היתר היה מגולח למשעי, דבר שהיה עוד חריג אז. דודו של הילד היה משה מנדלסון-פרנקפורטר[2] מהמבורג (אין זה משה מנדלסון מברלין), יהודי שומר מצוות מאחרוני משכילי גרמניה[3]. בילדותו למד הירש מפי סבו ואביו, אך רק לאחר בר המצווה החל ללמוד גמרא באופן משמעותי.[4]

מורו לתלמוד, ואחת הדמויות שהשפיעו עליו מאד לצד סבו, היה חכם יצחק ברנייס. הוא הגיע לכהן כרבה של המבורג בשנת ה'תקפ"א, לאחר ריב ההיכל נגד הרפורמים המקומיים, אחריו עקב הירש בענין כילד. חכם ברנייס היה בוגר אוניברסיטה, אך שמרן ואדוק. במקביל ללמודיו אצל הרב בריינס, בהיותו בגיל 14 שלחוהו הוריו לשמש עוזר בבית מסחר, שם נשאר כשנה אחת. מגיל 18 עד 20 שילב הירש בין לימודיו בגימנסיה נוצרית בהנהלת יוהאן גוטפריד גורליט לבין לימודי מקצועות הקודש אצל הרב ברנייס[5]. בגיל עשרים נסע אל ישיבתו של רבי יעקב עטלינגר, מגדולי התורה של אותה תקופה, ולאחר שנתיים וחצי בלבד של לימודים קיבל ממנו היתר הוראה.

בשנת ה'תק"צ פנה לרכוש השכלה כללית באוניברסיטת בון, שם למד תאולוגיה. אחד מידידיו באוניברסיטה היה אברהם גייגר, לימים מחשובי מנהיגיה של היהדות הרפורמית ואויבו הגדול. הם למדו בחברותא במשך קיץ ה'תק"ץ,[6] ונותרו מיודדים עד שגייגר פרסם ביקורת נוקבת על "אגרות צפון" בשנת ה'תקצ"ו.[7] הוא שהה שם פחות משנה[8], ואף לא סיים את חובותיו האקדמיים.

אולדנבורג ואמדן

בשנת ה'תק"ץ, עם פרישת רבה של דוכסות אולדנבורג, נתמנה הרש"ר הירש בהמלצתו למחליפו והוא רק בן 22. בשנת ה'תקצ"א התחתן עם הנה (יוהאנה) יידל, בתו של בנקאי שהיתה מבוגרת ממנו בשלוש שנים.[9]

ביום הכיפורים ה'ת"ר הורה להשמיט את כל נדרי מ"טעמים שבהלכה"; שנה לאחר מכן הורה להשיבה, ונימק בפני הקהל כי אף ששינוי כזה מותר, עדיף שלא יעשה בידי רב בודד.[10] במהלך שהותו בעיר התפלמס בחריפות עם מנהיגים רפורמים, וכן עם שונאי תנ"ך נכריים. ואולם מאבקו שם לא צלח; כשעזב בשנת ה'תר"א מונה ברנרד וכסלר, רפורמי רדיקלי מתומכי שמואל הולדהיים, למחליפו.

במהלך שהותו בעיר חיבר את ספרו "חורב" על הסברת טעמי המצוות ומיונן לסוגיהן. הוא התקשה להוציאו לאור ועל כן הקדים ליצירה הגדולה המיועדת פרסום של חוברת בשם "אגרות צפון". את שתי היצירות כתב בגרמנית. את אגרות צפון פרסם תחת שם העט "בן עוזיאל".

ב-ה'תר"א מונה לרבם של שני המחוזות המערביים של ממלכת הנובר, אוריך ואוסנאבריק, ועבר להתגורר באמדן. שם המשיך בפעילותו הפולמוסית נגד הרפורמה תחת הסיסמה "האמת מתקיימת. השקר לא מתקיים", וכן הרבה לעסוק בחינוך ובגמילות חסדים.

ניקולשבורג

ב-ה'תר"ז ירש את רבי שלמה קוועטש המנוח כרב הראשי למורביה, משרה שלא הייתה לה מקבילה באירופה מבחינת הסמכויות שניתנו לנושא בה. ממקום מושבו בניקלשבורג היה אחראי על חמישים ושתיים קהילות. על הרקע למינויו שם כותב מרדכי ברויאר:

החוגים החרדים הבינו שלא יצליחו להשיג מינוי רב כולל מן הסוג הישן ולכן הסכימו למינוי רשר"ה ... מאידך גיסא הסכימו המשכילים למינוי רשר"ה מתוך היותם בטוחים שבסופו של דבר קרובה שיטתו אליהם יותר מאשר אל החרדים

כהונתו הייתה רצופה פולמוסים עם שני המחנות. השמרנים, שזכרו את מנהג קודמיו לשאת קאפטן וכובע פרווה, ראו בעין רעה את סגנון הופעתו ואת התעקשותו על שימוש בגרמנית טהורה. כשהתיר לשים חופה בבית כנסת ולא תחת כיפת השמים, דבר שנחשב בעיניי רבים לחוקות הגויים, עורר את כעס החרדים. כך גם נטען כלפיו כי חיזק את לימוד התנ"ך על חשבון התלמוד. הוא אמנם עמד על השארת סדר התפילה כפי שהוא, דבר שעדיין לא עורר דיון של ממש בסביבה המסורתית יחסית של מורביה, אך את ההתנגדות הגדולה ביותר עוררה תוכניתו להקים בניקולשבורג סמינר מודרני להכשרת רבנים על פי הדגם של הקולג'יו רביניקו בפדואה. המוסד המתוכנן נתפש כאיום חמור בידי החוגים המסורתיים, שחששו עוד קודם מהביקורת של הירש על מוסד הישיבה ומקריאותיו לרפורמה בסדרי החינוך המקובלים. הם הכשילו את היוזמה, שקריסתה הייתה מהגורמים העיקריים שגרמו לו להבין כי חזונו בלתי-ישים בחבל ושעליו לעזוב. במקביל לעימותיו עם השמרנים, הותקף מהאגף הליברלי על ידי אב"ד פרוסניץ, הרב צבי הירש פאסל. הלה התפלמס עם הירש בחריפות עוד עם פרסום "אגרות צפון", אותו תיאר כעבודה חובבנית שסופרה לא הבחין בין מנהגים פעוטי חשיבות ליסודות מרכזיים; פאסל, יוצא ישיבת פרשבורג, הרבה להלעיג על רמתו בתלמוד של הירש, בוגר הגימנסיה, גם אם העריך ותמך ברבות מיוזמותיו, בעיקר הסמינר הרבני. מיכאל מילר ציין כי הרב מפרוסניץ היה פעיל קולני עוד בימי הרב הראשי נחום טרייביטש, אך המאבק ביניהם היה התנגשות בין מסורת לבין מודרנה. אצל הירש, העימות נסוב על שני גישות שונות לגבי האופן הרצוי בו יש להתנהל לאחר אימוץ האחרונה.[11]

באותו הזמן עסק גם בפעילות פוליטית: הוא נבחר לפרלמנט של מוראביה והיה בין הנאבקים למען אמנציפציה, שהוענקה לבסוף רק ב-ה'תרכ"ז.

ב-ה'תר"י, במכתב תשובה ששלח לשי"ר מפראג בנוגע לילד שלא נימול ושהוריו תבעו לרשמו כחבר הקהילה, הביע רשר"ה את עמדתו כי ראשית כל, אסור לבקש את הרשויות להתערב. הפתרון לסחף ההמון מהדת לא היה בניסיון לכפותה עליו כמימים ימימה אלא בהיפרדות: "כי מי יודע אם לא הגיע ימי ליבון, הגיעו ימי הצירוף לראות בין עובד ה' לאשר לא עבדו".[12]

פרנקפורט

הרב הירש בשנת ה'תר"ז

באותה שעה התרחשו אירועים הרי גורל בפרנקפורט דמיין. לאחר עשור בו הלכה וגברה יד הרפורמים בקהילה, גברה נחישות היסודות השמרניים להתנגד. הם היוו מיעוט גדול ומבוסס, כשליש מהציבור[דרוש מקור], שנהנה גם מתמיכת משפחת רוטשילד העשירה. החיכוך הפנימי, על רקע תהפוכות אביב העמים, הניע את הפרנסים ב-ה'תר"ט לנסח חוקה חדשה לעדה. קבוצה של מסורתיים שאפה להקים מוסדות משלה ולמסד את מנייני התפילה הפרטיים שלהם (תופעה שהייתה נפוצה בגרמניה בקרב הרפורמים והאורתודוקסים גם יחד בקהילות שנשלטו על ידי הזרם הנגדי) לכדי בית-כנסת נפרד.

ב-ה'תר"י הוגשה בקשה לסנאט של פרנקפורט כשהיא חתומה על ידי אחד-עשרה חברים המבקשים רישיון להתארגנות "קהל עדת ישורון". לפי ההיסטוריון מתיאס מורגנשטרן מספר זה של אחד-עשר חברים הפך ל"מיתוס מכונן" של הנאו-אורתודוקסיה בגרמניה, והונצח על ידי תועמלנים והיסטוריונים מטעמה[13].

ב-ה'תר"י הסכים הסנאט להעניק רישיון להקמת "קהל עדת ישורון" והכיר בה כישות משפטית, (אך עדיין הייתה חלק מהקהילה הכללית של פרנקפורט דמיין). החברים הציעו את משרת הרב למיכאל זקש מברלין, והלה קיבל אותה אך שינה לבסוף את דעתו. אנשי עדת ישורון פנו בבהילות למצוא מחליף ולבסוף עלה שמו של הרב הירש, שנשכר על ידם לאחר משא ומתן מזורז ותפס את מקומו בעיר בה'תרי"א. באותו הזמן היה מאוכזב מכישלונו לבסס בית מדרש לרבנים במורביה ומהמכשולים שהערימו על תוכניותיו ראשי הקהילה, והפתיע כשבחר לנטוש רבנות חשובה לטובת קהילה קטנה.

שהותו בפרנקפורט, כפי שציין מורגנשטרן, הייתה לפרק המכונן של פעילותו. המאורעות מהגעתו ועד לפולמוס הפרישה ב-ה'תרל"ו הפכו למה שההיסטוריון כינה "נרטיב פרנקפורט"; גרסתם כפי שהוצגה על ידי ממשיכי דרכו הייתה ליסוד חשוב של הנאו-אורתודוקסיה הגרמנית כולה. הרשר"ה תואר כמי שהציל את אחרוני שומרי המצוות בעיר באמצעות סינתזה מוצלחת בין ערכי ההשכלה והתרבות הגרמנית ליהדות המסורתית, וגיבש קהילה משגשגת.[14]

בפרנקפורט הוסיף חידושים עדכניים לדרכים הישנות. בית הכנסת נבנה בהדר רב, זימרה בו מקהלת גברים. בשחיטה הקפידו על היגיינה, ובעיקר, בבית הספר התיכון שולבו לימודי חול ולימודי קודש. בבית ספר זה, שאותו ניהל הוא בעצמו, אמור היה לגדול אותו יהודי אידאלי המשלב תורה עם דרך ארץ. קהילתו גדלה והצלחתה סייעה לביסוס קהילות דומות בערים גרמניות נוספות, ביניהן ברלין שרבה היה רבי עזריאל הילדסהיימר. בפרנקפורט הוא כתב את פרשנותו לחומש ואת תרגומו לגרמנית. כן כתב פרשנות לסידור התפילה ולתהילים.

הרב הירש תמך ברעיונות ההשכלה המתונה,[15] הוא אף אימץ שינויים חיצוניים רבים בסדרי בית-הכנסת, כמו מקהלה וכובד ראש בתפילות. במקביל היה קיצוני לגבי כל סטייה מעיקרי הדת, ועל בסיס זה תקף את הרפורמים והקונסרבטיבים, שמייסדיהם בגרמניה נטו לזהירות והמעיטו בשינויים מעשיים. ממניע זהה פסל כל עיסוק במדעי היהדות, שפגעו לדעתו במעמד הבלתי-מעורער של כתבי הקודש והמסורת.

ב-ה'תרי"ד, כשפתח זכריה פרנקל, אבי הקונסרבטיביות, את בית המדרש לרבנים בברסלאו שנראה בעיני רבים מהאורתודוקסים כמענה לצורכי השעה, דרש רשר"ה שיבהיר באיזו מתודה הוא עומד ללמד במקום. במהלך השנים הבאות גינה את המחקר של פרנקל בכתובים; ב-ה'תרי"ט, כשפרסם את ספרו "דרכי המשנה" בו קבע כי הלכה למשה מסיני משמעותה מנהגים עתיקים שהתקבלו ככאלה, יצא נגדו הירש למערכה ציבורית ממושכת שהחלה מפרסום מאמר מאת הרב ההונגרי גוטליב פישר בכתב-העת "ישורון". הירש תבע מפרנקל להצהיר אם הוא מאמין בכך שהתורה מן השמים במלואה, גם בעל-פה, וכשהלה פרסם הודעה עמומה בתשובה הוא תקף אותו בפומבי והכריז עליו ככופר גמור. כשהרמן כהן הצעיר שיגר אליו מכתב בו תיאר את שמירת המצוות הקפדנית של מנהל מכון ברסלאו וכיצד היה, בעת שיעוריו, מעיר לגבי סוגיות מסוימות כי "ירא השמים חייב להחמיר בכך!", ניצל הרשר"ה את ההזדמנות להדגיש את עמדתו. הוא פרסם את האגרת ב"ישורון" וקבע כי כל אלה חסרי חשיבות אם אין בצדם אמונה נכונה.[16]

במקביל לכך, הוסיף הרב הירש להטיף להזדהות עם הלאומיות והתרבות הגרמנית ולהשתלבות בחיים המודרניים, כל עוד אלה לא סתרו את חוקי הדת. הוא הדגים זאת באופן מעשי בדרכים רבות: בין היתר העריץ את פרידריך שילר ונשא דרשה חגיגית לילדי בית-הספר שלו לרגל יום הולדתו המאה של המשורר ב-ה'תרי"ט. כפי שציין פרופ' יעקב יוסף פטוכובסקי:[17]

"שמשון רפאל הירש לא היה רב אורתודוקסי מהדור הישן. בניקלשבורג כונה לעיתים קרובות "רפורמטור" בגלל שלא רק שהאמין בסינתזה בין התורה למודרנה, אלא גם יישם זאת על עצמו... ההדר בתפילות בית-הכנסת האורתודוקסי בפרנקפורט יכל להתחרות בכל מוסד רפורמי... אך החשיבות בסינתזה שיצר נחה בדיוק בכך שמבחינתו חוקי התורה היו בלתי-ניתנים לשינוי כחוקי הטבע. התורה, מבחינתו, כיסתה כל פרט עד לאחרון הדקדוקים במנהג. ברור שלא האמין כלל בהתפתחות של הדת, וברור באותה המידה שבשל כך, היהדות הרפורמית והיהדות הקונסרבטיבית – זו האחרונה דגלה במחקר ביקורתי של מה שראה ככתובים שנמסרו מפי הגבורה – היו חייבות להיות שיקוץ בעיניו."

בעקבות הפרעות והגזרות ברוסיה פנה הרב יצחק אלחנן ספקטור אל הרש"ר הירש ואישים נוספים בבקשה שיסייעו ליהדות רוסיה, על ידי הפעלת לחץ בדעת הקהל העולמית, וכן על ידי שימוש בקשרים דיפולמטיים. הרש"ר הירש נענה למשימה. ופנה לגורמים שונים, בהם קיסר גרמניה ויליאם הראשון, שהיה דודו של הצאר אלכסנדר השלישי, בבקשה להתערבות. כמו כן, פרסם מאמרים בעיתונות הגרמנית על המתרחש ברוסיה, מאמרים שתורגמו והועתקו לעיתונים נוספים, וגייס כספים לסיוע לפליטים היהודים שברחו מרוסיה. בנוסף, פנה לרבני הקהלות בגרמניה, וביקש מהם לקבוע ימי צום ותפילה בקהילותיהם.[18]

פולמוס הפרדת הקהילות

ישנם בינינו כאלה, אשר בראותם את מספר הנאמנים בבריתו של הקב"ה הולך ופוחת, ומספר הבוגדים בו הולך ומתרבה; בראותם כי הלבבות מתמעטים, ואין להם הכוח לעמוד בפני התאוות העזות והנסיונות הקשים - חושבים כי אנו מתדלדלים, כי קרב קצנו, אבדה תקותנו. על האנשים האלה להבין כי דוקא אלה שנתנסו בנסיונות קשים ונמצאו שלמים; שעברו עליהם סערות נוראות ונתקיימו; שלא הלכו בעצת רשעים, ולא נתעו אחרי תעתועי המתעים, - הם הם שיביאו לידי תחיה רוחנית, דוגמת התחיה הראשונה בצאת ישראל ממצרים

– רש"ר הירש

בפרנקפורט עמד הרב הירש בראש המערכה להפרדת הקהילה האורתודוקסית מהקהילה הכללית, שנטתה לרפורמיות. מכיוון שהרפורמים היוו רוב בין חברי הקהילה, חוקי המדינה הגרמנית שראו את היהודים כקהילה אחת ומנעו הקמת קהילה נפרדת, הטילו הגבלות מהותיות על האורתודוקסיה. הישגו הגדול היה ב-ה'תרל"ו כשהצליח להשיג מהממשלה את שינוי החוק. לאכזבתו קם לו יריב אורתודוקסי חשוב, הרב זליגמן בר (יצחק דב) במברגר, רבה של קהילת וירצבורג שחלק על דעתו, וסבר שאם הקהילה הרפורמית תיתן שירותים ראויים לחבריה האורתודוקסים, ובכפוף לתנאים מסוימים, אין סיבה לפרוש ממנה, ולהפך, יש חיוב הלכתי להישאר בה ולטפח את הכיוון האורתודוקסי. דעתו הובילה לכך שהרוב הגדול של האורתודוקסים סירב לפרוש מקהילת האם בעקבות הרב הירש. בהמשך, הוקמו ברחבי המדינה עוד כמה קהילות נפרדות כאלה. עד למלחמת העולם השנייה, התנהל בתוך הציבור האורתודוקסי – שמנה בין 15% ל-20% מיהודי גרמניה – ויכוח בין המיעוט הקטן שבחר בדרך הרב הירש (Austrittorthodoxie, "אורתודוקסיה מתפלגת") לרוב שנותר בתוך הקהילות המאוחדות (Gemeindeorthodoxie, "אורתודוקסיה קהילתית").

הרב הירש נפטר בגיל שמונים והותיר אחריו תשעה ילדים. עדות אנקדוטלית לאישיותו המיוחדת היא דאגתו, גם על ערש דווי, לכך שיאכילו בפירורי לחם את הציפורים שבחלונו. אחת מבנותיו היא ציפורה סופי שהתחתנה עם הרב שלמה זלמן ברויאר. בת אחרת היא הסופרת שרה הירש.

הגותו

"אגרות צפון" ו"חורב"

ב"אגרות צפון" מתוארת חליפת מכתבים בין בנימין, הצעיר היהודי המתלבט, לבין חברו נפתלי, השומר אמונים למסורת. בנימין שוטח את טענותיו ותלונותיו על היהדות, ונפתלי מעורר אותו לשים לב לכך, שבעצם כל היכרותו עם היהדות היא חלקית חיצונית ושטחית, והוא לא בחן מעולם את השקפותיה של היהדות ביחס לשאלות היסוד, לתכלית האדם, ולתפקידו של עם ישראל.

לאורך האגרות נפתלי סוקר את משמעותה של היהדות, ואת תפקידם של המצוות, ודרך כך משיב לתלונותיו של בנימין.

הוא מסביר שבמשך הדורות נשמר במסירות הקיום המעשי של המצוות, אך הרוח שעומדת בבסיסם נשכחה במהלך הדורות, ובשל כך בני הדור פוגשים יהדות בלתי מובנת ורבים מהם עוזבים אותה. הוא מציב כמשימה לדור את שאיבת רוח היהדות מתוך היהדות עצמה - התנ"ך ודברי חז"ל, ולא ממקורות חיצוניים, ובכך להפוך את היהדות למובנת. ומציג את תוכניתו לכתיבת ספר שיבאר את המצוות וטעמיהן.

החוברת נחלה הצלחה כבירה. היינריך גרץ, לימים היסטוריון נודע, שהיה אז בחור צעיר, התרשם ממנה כל כך עד שהגיע לביתו של הרש"ר הירש ועשה במחיצתו שלוש שנים מחייו. בהמשך חייו, אף על פי שפנה להפוך לאחד ממבשרי היהדות הקונסרבטיבית ולאויבו המושבע, כינה גרץ את הרש"ר הירש "מורה בלתי נשכח" ו"ידיד אבהי".

אחת מהערותיו החדות היא לגבי משה מנדלסון. הוא כתב שזה השתדל להוכיח כי "אפשר להיות יהודי אדוק בדתו ובכל זאת להיות נחשב על ידי העולם כאפלטון אשכנזי, אך המילה 'בכל זאת' היא הקובעת". רצונו לומר, שמנדלסון לא ניסה לראות בדת קו מנחה לחכמה ולמדע אלא ניגוד להם, אמנם ניגוד שלא מנע ממנו לשמור את הדת, אך בכל אופן ניגוד.

הוא מסביר את טעמי המצוות באמצעות סיווגן של המצוות לשישה חלקים המבוססים על שלושה עקרונות יסוד: אמת, צדק ואהבה.

הסיווג למצוות[19]:

  1. התורות - עקרונות האמת והטוב כפי שנתגלו מפי הגבורה, שעלינו לקלוט אותם ברוח ובנפש למען יולידו את הכרת האמת והרצון לעשיית טוב.
  2. העדות - מעשים ודיבורים סמליים המייצגים את האמיתות היסודיות של עם ישראל (תורות) למען יהוו בסיס לחיי ישראל.
  3. המשפטים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין בני אדם.
  4. החוקים - מעשי צדק המכוננים את היחסים בין האדם וכל מה שכפוף לו: בעלי חיים, צמחים והאדמה; ואפילו גופו, רוחו, מחשבתו ודבריו.
  5. מצוות - מעשים בהם מתגשמות המטרות האלוהיות: חסד, צדקה, משפט, אהבה ורחמים; צדק כלפי הבורא.
  6. עבודה - טיהור וקידוש כוחותינו הפנימיים על ידי מעשה או דיבור סמלי, כדי שנכיר את ייעודינו ביתר בירור ונהיה מזומנים יותר לעשותו.

כך יוצא שהתורות מלמדות את אמיתות היסוד, והעדות והעבודה מחדירות אותן לרוח וללב. החוקים מכשירים את הוויתו הארצית של האדם לתפקידו ולבסוף המשפטים והמצוות מגשימות את הצדק והאהבה.[20] רבים נוטים לראות את עיקר חידושו בפרשנותו הסמלית למצוות. כפי שהוצג לעיל נראה שזאת אמת חלקית. בחלקי ה"עדות" וה"עבודה" המעשים והדיבורים סמליים לגמרי, וה"משפטים", ה"חוקים" וה"מצוות" הינם מעשיים על פי רוב, אם כי לפעמים משולב בהן האלמנט הסמלי. פרשנותו למצוות סתרה את הגישה הרציונלית של הרמב"ם שעליו לא היסס למתוח ביקורת (אגרות צפון, איגרות י"ח ו-י"ט, וכן בכמה מקומות בפירושו לתורה).

יחסו לפרשנות אגדות חז"ל

הרש"ר הירש כתב, שאגדות חז"ל מבטאות את רוח היהדות, אך לא באופן מפורש, כי אם ברמזים-

ואז העלו את רוח התנ״ך והגמרא בכתב בחלק ה״אגדות״; אבל גם כאן הסתפקו רק ברמזים, למען תתקיים החדירה העצמית לתוך האגדות ותסייע לגלות את הרוח הנמסר מדור לדור בלימוד שבעל־פה.

אגרות צפון, אגרת יח

ביחס לסמכות דברי חז"ל בחלקי האגדה שבתלמוד ובמדרש, נקט הרש"ר הירש גישה מבדלת בין דברי חז"ל ההלכתיים לאלו העוסקים בענייני אגדה:

גדר גדול גדרו חז"ל, וחומה נשגבה ובצורה הקימו בין דברי השמועה וההלכה. וכלל גדול מסרו לידינו: "אין למדין הלכה מן דברי האגדה, ואין משיבין מהם ועליהם". וכן בדין לעניות דעתי, דהא מלבד שכל דברי האגדה אינם מיוסדים על קבלה מסיני שעליה נכרת ברית הנעשה והנשמע, אלא רק סברת החכם המגיד הם, באומד דעתו. ואף שודאי מי שיש לו מוח בקדקדו, ולב אדם להבין ולהשכיל, בלב שמח ונפש חפצה יכוף ראשו לדעת כל חכם וחכם מחז"ל, אף שאינו מבאר הקבלה אלא מרוח בינתו הוציא מלין, אשר כל אחד ואחד מהם גדול ונשגב מכולנו יחדיו אשר כחגבים נדמינו בעינינו נגדם, מ"מ אינו מכלל חיוב הישראלי, וגם לא כמין וכופר יחשב מי שסברתו נוטה מסברת אחד מחכמינו ז"ל בענין מה השייך להאגדה, בפרט שגם בהרבה דברים גם דעתם שונה זו מזו ולא נאמר כלל "הלכה כדברי פלוני" באגדה כמו בשמעתתא

איגרת[21]

תפקידו של עם ישראל בעולם

הרש"ר הירש, מסביר שעם ישראל, נועד להיות אור לגויים, שההתבוננות בו תזכיר לעמים כולם את תפקידם. ובסופו של דבר, באחרית הימים תפנה במאוחד אל ה'.

"צריך היה להכניס לתוך מערכות העמים אומה אחת שתוכיח בגורלה ובחייה כי ה' האחד הוא המקור היחידי של החיים ומילוי רצונו היא תכליתם היחידה"

אגרות צפון, אגרת ז

וכן הוא כותב, גם בביאורו לתורה, כאשר הוא מתאר את התפקיד שהוטל על אברהם אבינו-

"והיה ברכה". בשתי המלים האלה מקופל כל התפקיד המוסרי שבקיומו תלוי מילוי אותה משאלה. "רצוני לגדל את שמך, היה אתה ברכה!"רצוני לעשותך לעם, שיהיה מאור לגויים; העמים יביטו אל העם הזה, ומיד יזכרו את תפקידם; ותפקיד זה המוטל עליך - בניגוד לכל שאיפות העמים - הרי הוא: להיות ברכה!

..עם אברהם - בחיי הפרט והכלל - ישמע רק לקול אחד: "היה ברכה". חייו יהיו קודש למטרות הא-להיות של שלום אדם ועולם, והוא יחזיר את עטרת האדם ליושנה. או אז יעניק לו ה' את ברכתו לפעילות רעננה של חיים; שמו יגדל בגויים, למען יתחנכו גם הם לאותן השאיפות

ביאור הרש"ר הירש לבראשית יב

יחסו לארץ ישראל ולגלות

הרש"ר הירש רואה בארץ ישראל צורך ואמצעי לקיום המצוות, אך לא כמטרה בפני עצמה. עם ישראל התגבש כעם עוד בטרם היות לו אדמה משלו:

במדבר קיבל את התורה ובכך היה לעם במדבר. בלא ארץ ובלא אחוזת אדמה - היה לגוף אשר נשמתו תורתו... התורה, מילוי הרצון האלהי - הם לו אחוזת אדמתו ומטרתו... כי אין לנו אלא לקדש את עצמנו לעשיית רצונו, כדי שנקבל מידי ה' כשפע של אמצעים גם את הברכה היקרה לכל בני אדם... לכן ניתנו לו לאחוזה ארץ וברכותיה, ניתנה לו מערכת מדינה, אך לא כמטרה ניתנו אלה...

אגרות צפון אגרת ח'

המדינה בימי ממלכות ישראל לא הייתה לעם ישראל אלא אמצעי לקיום יעוד רוחני שמתגשם במצוות התלויות בארץ, ולשם כך הוא נזקק למסגרות לאומיות כארץ וממלכה. אך לאחר שחטא עם ישראל וגלה לבין העמים, נשתנתה דרכו והוא מקיים את ייעודו במעשיהם של יחידים בין האומות, עד אשר תגיע עת הגאולה:

אותה דחיקת הרגלים ואותה ההגבלה בדרך החיים אינן תנאי מהותי של הגלות, אלא חובה, עד כמה שאפשר, להתאזרח במדינה שקבלה אותנו לגור בה, לדרוש לשלום ענייננו אנו שלא במופרד מטובתה של המדינה. ואמנם ההתחברות הזאת אל המדינות שבכל מקום הרי היא אפשרית, בלא שתזיק לרוח היהדות; שכן אותם חיי המדינה העצמאיים של ישראל בימי קדם לא היו עצם ותכלית לעממות ישראל, אלא שימשו אמצעי לבצע בו את ייעודו הרוחני.

מעולם לא שימשו ארץ וקרקע קשר לאיחודו, אלא המשימה המשותפת של התורה היא שהטילה עליו את הקשר הזה ... עד אשר יבוא יום וה׳ יאחד את בני ישראל גם איחוד חיצוני בארץ והתורה תהיה להם שוב ליסוד מוסד של מדינתם, להיות להם לדוגמה ולמופת ולהתגלות ה׳ ותעודת האדם — עתיד, שנועד כתכלית וקץ לגלות, עתיד מקווה אך אין בכוחנו להגשימו למעשה בעצם ידינו

אגרות צפון, אגרת טז

יחסו לרעיון הלאומי ובנין הארץ

הרש"ר הירש רואה את הבסיס להיותו של עם ישראל כעם בתורה, ואת הארץ כאמצעי לקיום דברי התורה[22]. הוא מתאר את ייעודו עם ישראל כעם דווקא, ולא רק כקהילה דתית.

בבשרו "ולקחתי אתכם לי לעם" (לעיל ו, ז). הכריז ה' על התכלית החיובית של גאולת מצרים. לא "קהילה כנסייתית", שתתפלל אליו - אם לדבר במושגים ובלשון של זמננו - ביקש ה' לכונן, כי אם "עם", "אומה", ציבור בעל צביון "חברתי", "מדינה", חייבת לצמוח מגאולה זו, מדינה אשר כל הווייתה "החברתית" תהיה נעוצה בה', בנויה על ידו, מיוסדת עליו, מעוצבת על ידו ומוקדשת לו.

ביאור לתורה, שמות פרק יב

עם זאת, הרש"ר התנגד נחרצות לראשוני חיבת ציון ולרעיון החדש של הלאומיות היהודית כמטרה לגאולת העם, אף בצביונה הדתי. וסבר שהגאולה תלויה בשיבת עם ישראל בתשובה, ולא בהשתדלות מעשית. בספרו חורב כתב:

הננו מחויבים: גם בארצות מושבנו בגולה להתאבל על חרבן ארצנו ולצפות ולקוות, כי ישיב ה׳ את שבות עמו ויקבץ את נדחי ישראל בעת רצון מלפניו, אבל בידיעה נכונה, כי כל אלה יבואו בעתם ובזמנם ורק באופן אם ישראל ימלא את מלואי חובותיו עפ׳י התורה והמצוה, אף החובה ההיא תאסור עלינו ע״י איזה אמצעי חיצוני, להוציא בחזקה לפועל את ההתאחדות הכללית ע״י קנין הארץ.

חורב, מערכת המצוות, פרק כה - חובות המדינה והאזרח

במכתב לרב צבי הירש קלישר מראשוני חובבי ציון, הוא מתנגד לכך במפורש, ואינו רואה בכך שום מצווה, והוא מסתמך על מסורת ישראל העתיקה:

להרב צבי הירש קלישר, אב"ד טהורן ... דעתי קצרה מהכיר את הטוב והאמת אשר יפרחו כפי דעתו הרמה מהשתדלותו בעניין ישוב א"י, ואת אשר לבבו למצוה וגם חובה גדולה יחשוב, לקט שכלי לא כן ידומה. ואני בעניי אשר אין לי עסק בנסתרות אין טוב לי כי אם להחזיק בדרך הכבושה מאבותינו קדמונינו נ"ע, אשר לא שמו לנגד עינינו כי אם להיות חרדים בכל מאמצי כחנו לתקן דרכנו בדרך התורה לפני אלוקינו ולהרים מכשול מקרבנו, ולצפות לגאולה בכל יום אם בקולו נשמע. ומעולם לא שמו על שכמנו דרך הגאולה על ידי חיזוק ותיקון אדמת קדש, כי אם על ידי חיזוק ותיקון לבבנו ומעשנו לתושיה.

שו"ת שמש מרפא, אגרות ומכתבים י"ב

הוא כתב כי כשם שלקתולים ולפרוטסטנטים יש אגודות דתיות משלהם, כך זכאים לכך היהודים.

עם זאת ראה חובה דתית עבור היהודים בכל ארצות פזוריהם, לשמור את חוקי המדינה בה הם נמצאים, ולפעול לטובתה בלב ונפש חפצה, כפי שכתב בספרו "חורב"[23]. בדרשתו בט' באב תרט"ו תקף מנהיג רפורמי שטען כי המשך האבלות ביום הצום מהווה בגידה במולדת. הרש"ר אמר כי לו היו היהודים מייחלים לחידוש לאומי היה הלה צודק לחלוטין, אך הדבר היחיד שמתאבלים עליו הוא ריבונות התורה.[24]

אכן, הוא לא שלל עקרונית פעולות התיישבות של יחידים בארץ ישראל, והיה שותף בפעילות ארגון הפקוא"מ, שסייע ליישוב הישן בארץ, ואף פרסם מכתב קריאה לסיוע למושבה פתח תקווה.

מורשתו

בערוב ימיו פעל למען איחוד עולמי בין החרדים, שהיווה בסיס לאגודת ישראל. ככלל, היו מנהיגיה הראשונים של אגודת ישראל, אישים כרב יצחק ברויאר והרב יעקב רוזנהיים, תלמידיו ותלמידי שיטתו. תרמה לכך התנגדותו לשלילת הגלות. תפיסתו נתנה בסיס להתנגדות לציונות. זאת אף שנקט בחייו כמה פעולות סיוע ליישוב היהודי בארץ ישראל.

בהוויה החרדית נדחקה דרכו הצידה, וכיום היא מתורצת כאמצעי שהיה נכון לשעתו בלבד כדי למנוע נטישה המונית. עוד סביב מלחמת העולם הראשונה החלו צעירים, דור שלישי ל"תורה עם דרך ארץ", להתרחק מרעיונותיו תחת השפעת מה שכונה אז "כת האוסטיודן". נכדו הרב יצחק ברויאר ואחרים העריצו את יהודי מזרח אירופה, שנראו להם אותנטיים ושורשיים, בניגוד למה שתפשו כקיום המנוון ומלא-הסתירות של הוריהם שהיו שקועים בתרבות הגרמנית. רגשות אלה באו לידי ביטוי בין היתר בהקמת 'אגודת ישראל' ב-ה'תרע"ב, ובעיקר בפנייה של רבים בגרמניה לקבל חינוך בישיבות בליטא ובפולין.[25] הבוגרים שיצאו משם, כמו הרב יחיאל מיכל שלזינגר, תוארו על ידי כריסטיאן קראפט כנציגי מגמת "הלאה מהירש!"[26] התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון ב-ה'תרצ"ג נראו כאישור גורף לתחושות אלה. בעוד שרבים הגנו על הסינתזה ההירשיאנית וסירבו להסכין עם קביעת הנאצים שהם זרים לתרבות אירופה, אחרים אימצו במלואו את האתוס הלמדני והמסתגר של המזרח. ב-ה'תקצ"ד חיבר שמעון שוואב הצעיר את "שיבה ליהדות" (Heimkehr ins Judentum), בו תיאר את "תורה עם דרך ארץ" כצורך השעה שנכפה על רשר"ה בתוקף הנסיבות; הייתה זו התנערות מפורשת ראשונה של חניך השיטה ממנה. הרב שוואב, שהיה לאידאולוג חרדי ליטאי, המליץ לצנזר שני מכתבים בשו"ת 'שמש מרפא' בהם דן הרב הירש באי-תקפותן של התפישות המדעיות של חז"ל מפני ש"הם שנויים במחלוקת וודאי לא יובנו, ופרסום רק היה מביא צרות."[27]

מצבת קברו של הרב הירש ואשתו

לקריאה נוספת

אודותיו
  • Eliyahu Meir Klugman .Rabbi Samson Raphael Hirsch: Architect of Judaism for the Modern World. Brooklyn, NY: Artscroll Mesorah, 1996. ISBN 0-89906-632-1.
  • יעקב כ"ץ, הקרע שלא נתאחה, מרכז זלמן שזר, 1995.[דרושה הבהרה]
  • יעקב כ"ץ, רבי שמשון רפאל הירש, המימין ומשמאיל. בתוך: מרדכי ברויאר (עורך): תורה עם דרך ארץ – התנועה, אישיה רעיונותיה. אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשמ"ז, 1987, עמ' 13 – 31.
  • מרדכי ברויאר, פרקים מתוך ביוגרפיה. בתוך: יונה עמנואל (עורך): הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 11 – 44.
  • מרדכי ברויאר, שיטת תורה עם דרך ארץ במשנתו של ר' שמשון רפאל הירש. המעין, כתב עת מוצא לאור על ידי מוסד יצחק ברייער של פועלי אגודת ישראל. חלק ראשון - כרך ט', גיליון א', תשרי תשכ"ט, עמ' 1-16; חלק שני – כרך ט', גיליון ב', טבת תשכ"ט, עמ' 10 – 29.
  • אדלשטיין איתמר, "עומד בשער- חייו משנתו וחידתו של הרש"ר הירש". הוצאה פרטית בסיוע מכון "מעליות" של ישיבת ההסדר "ברכת משה" במעלה אדומים, 2014.
אודות כתביו
  • מרדכי ברויאר, פירוש רבי שמשון רפאל הירש לתורה, מחניים, גיליון 4 (ב') תשנ"ג. ובאתר דעת.
  • הרב יחיאל יעקב וינברג, תורת החיים. בתוך: הרב שמשון רפאל הירש - משנתו ושיטתו. נערך על ידי מר יונה עמנואל, י"ל על ידי עזרא, ארגון הנוער החרדי בארץ ישראל – קרן הלימוד, ירושלים תשכ"ב, עמ' 185 – 199. הודפס שוב על ידי הוצאת פלדהיים תש"ע. כ"כ הובא בספרו "שרידי אש", חלק ד', וכן בספרו "לפרקים". כן הובא גם בסידור תפילות ישראל, הוצאת מוסד הרב קוק.
אודות שיטת תורה עם דרך ארץ
  • אליעזר שביד, תולדות פילוסופיית הדת היהודית בזמן החדש, חלק שני: חכמת ישראל והתפתחות התנועות המודרניות. הוצאת עם עובד ומכון שכטר למדעי היהדות, תל אביב תשס"ב2002, עמ' 108 - 119.
  • הרב שלמה וולבה, בעניין תורה עם דרך ארץ, המעיין, תשרי תשנ"ב. ובאתר דעת.
  • פרופ' מיכאל רוזנק, להיות "תמים עם ה'" - חינוך ל"תורה עם דרך ארץ" בדורנו. ניב המדרשיה, ט"ז-י"ז (תשמ"ג-מ"ד) עמ' 226-245. ובאתר דעת.
  • אפרים חמיאל, הדרך הממוצעת - ראשית צמיחת הדתיות המודרנית: הוצאת כרמל, 2011, עמ' 68-81, 157-177, 182-208, 269-303, 375-408, 449-465, 508-532.
  • אליעזר שטרן, אישים וכיוונים, פרקים בתולדות האידאל החינוכי של תורה עם דרך ארץ, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן תשמ"ז. פרקים א-ב.

קישורים חיצוניים

חיבוריו ומאמריו

הגותו ומשנתו

מאמרים עליו ועל תורתו

ביוגרפיה

הערות שוליים

  1. אגרות צפון, אגרת יח.
  2. בשו"ת שמש מרפא, ניו יורק תשנב, עמ' רלט, מוסבר שהוא שינה את שמו למנדלסון ע"ש אביו, הרב מנדל פרנקפורטר, ושאין קשר משפחתי למשה מנדלסון מברלין. וראה שם עוד מכתב של הרש"ר הירש אליו.
  3. ראו אודותיו בספר חכמי א'ה'ו עמ' 120-121
  4. Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37-40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  5. שמש מרפא עמ' רעז; Roland Tasch, Samson Raphael Hirsch: Jüdische Erfahrungswelten im historischen Kontext, Walter de Gruyter, 2011. עמ' 37-40 (להלן: טאהש); Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976. עמ' 53-55.
  6. Susannah Heschel, Abraham Geiger and the Jewish Jesus, University of Chicago Press, 1998. עמ' 28.
  7. Moshe Aberbach, Jewish Education and History:‎ Continuity, Crisis and Change, Routledge, 2009. עמ' 89.
  8. שמש מרפא עמ' רעט
  9. Meir Hildesheimer, Matthias Morgenstern, Rabbiner Samson Raphael Hirsch in der deutschsprachigen jüdischen Presse, LIT Verlag Münster, 2013. עמ' 264.
  10. מרדכי ברויאר, "פרקים בתולדות רשר"ה", עמ' 9.
  11. על הירש במורביה, ראו: Michael Miller, Rabbis and Revolution: The Jews of Moravia in the Age of Emancipation, Stanford University Press, 2010. עמ' 153-155, 302-304, 177-229.
  12. שו"ת שמש מרפא, עמ' ר'.
  13. Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: , Page 136
  14. Matthias Morgenstern, From Frankfurt to Jerusalem: Isaac Breuer and the History of the Secession Dispute in Modern Jewish Orthodoxy, Brill 2002, עמ' 135-143 וכו'.‏Werner Eugen Mosse, Arnold Paucker, Reinhard Rürup (עורכים), Revolution and Evolution, 1848 in German-Jewish History, Mohr Siebeck, 1981. עמ' 271-272.
  15. Noah H. Rosenbloom, Tradition in an Age of Reform: The Religious Philosophy of Samson Raphael Hirsch, Jewish Publication Society of America, 1976, 1976. עמ' 50-52.
  16. דוד אלינסון, Between Tradition and Culture: The Dialectics of Jewish Religion and Identity in the Modern World, Scholar's Press, 1994. עמ' 17.
  17. Jakob Josef Petuchowski ,Studies in Modern Theology and Prayer, Jewish Publication Society, 1998. עמ' 229.
  18. שו"ת שמש ומרפא עמ' רמט-רנח
  19. שמות החלקים לקוחים מהמושגים שתורה עצמה משתמשת בהם
  20. הספר חורב מחולק ע"פ חלוקה זו. הסבר משמעותן של קבוצות המצוות נמצא באגרות צפון, אגרות י-יד
  21. איגרת מועתקת מכתב ידו, ראו: מרדכי ברויאר, מאמר ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל על אגדות חז"ל, בתוך: המעיין, כרך ט"ז, גליון ב', ירושלים, טבת תשל"ו 1976, עמ' 4. משנתו זו של הרב הירש, נכתבה על ידו במהדורה הגרמנית של ספרו חורב, בהקדמה. ההקדמה לא מופיעה בתרגומו של משה זלמן אהרנזון, אבל כן מופיעה בתרגומו של יצחק פרידמן. הקטע המדובר מצוטט בעברית במאמרו של הרב שלמה וולבה, בן-ישיבה כרב, בתוך: המעיין, תשרי תשכ"ו, עמ' 15.
  22. אגרות צפון אגרת ח, ביאור לתורה דברים פרק לב
  23. חורב, חלק מצוות, פרק חובת המדינה והאזרח, באתר HebrewBooks
  24. חורב, חלק עדות, פרק תעניות, באתר HebrewBooks‏Alan Mittelman, Some German Jewish Orthodox Attitudes toward the Land of Israel and the Zionist Movement.‏ טאהש, עמ' 204-205. ציטוט: מיכאל סילבר, פעמי לב העבר"י בארץ הגר, יד בן-צבי.‏
  25. מרדכי ברויאר (היסטוריון), Jüdische Orthodoxie im Deutschen Reich 1871–1918.‏ Athenäum, 1986. עמ' 285-287.
  26. Christian Kraft, Aschkenas in Jerusalem, Vandenhoeck & Ruprecht, 2014. עמ' 157-162.
  27. מלך שפירא, Torah im Derekh Erez in the Shadow of Hitler (ראה שם עמ' 96, הער"ש 14). Torah u-Madda Journal,‏ 23 בדצמבר 2007.