מרכז טיסות החלל מרשל
 | |
 | |
| מבט אווירי על מרכז מרשל | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוכנות אם | נאס"א |
| תאריך הקמה | 1 ביולי 1960 |
| מנכ"ל | רוברט מ. לייטפוט ג'ר. |
| מטה מרכזי |
רדסטון ארסנל, אלבמה 34°39′3″N 86°40′22″W / 34.65083°N 86.67278°W |
| מרכז מרשל באתר נאס"א | |
מרכז טיסות החלל ג'ורג' מרשל (באנגלית: George C. Marshall Space Flight Center ובקיצור MSFC) הוא מרכז מחקר אזרחי השייך לממשלת ארצות הברית, המתמחה בעיקר בפיתוח משגרים ומערכות הנעה לחלליות. המרכז נמצא באחריות נאס"א והוא המרכז הגדול ביותר הנמצא ברשותה. משימתו הראשונה של המרכז הייתה פיתוח משגרי הסטורן עבור תוכנית אפולו ובהמשך הוביל ומוביל את פיתוח מערכות ההנעה של מעבורות החלל ומשגריה העתידיים של נאס"א, תכנון מטענים ואימון אנשי צוות לתפעולם, פיתוח תחנת החלל הבינלאומית והרכבתה, וניהול מערכות מיחשוב ותקשורת. המרכז ממוקם ברדסטון ארסנל על יד האנטסוויל, אלבמה והוא קרוי על שמו של גנרל הצבא ג'ורג' מרשל.
המרכז כולל גם את מרכז התמיכה המבצעית האנטסוויל (Huntsville Operations Support Center, בקיצור - HOSC), מתקן שתמך בשיגורי מעבורות החלל, תפעול מטענים וניסויים במרכז החלל קנדי ובתפעול ושיגור משימות וניסויים אל תחנת החלל הבינלאומית. HOSC משגיחים גם על שיגור משימות מנמל החלל קייפ קנוורל כאשר מטען של מרכז מרשל כלול במשימה.
נכון ל־2011, עובדים במרכז טיסות החלל מרשל כ־6,000 עובדים, מהם 2,500 הם עובדי ממשלה ו־3,500 עובדי קבלן.[1]
היסטוריה
עם סיום המלחמה עם גרמניה במאי 1945 החלה ארצות הברית לאסוף מדענים ומהנדסים גרמניים שהיו מעורבים בפיתוח הטכנולוגיות המתקדמות של הצבא הנאצי. המבצע הידוע ביודר במהלך התוכנית היה מבצע פייפרקליפ. במסגרת מבצע זה, באוגוסט 1945, 127 מדעני טילים גרמניים, ובראשם ורנר פון בראון, חתמו על חוזי העסקה עם חיל החימוש של צבא ארצות הברית. רובם של המדענים והמהנדסים עבדו יחד עם פון בראון בפיתוח טיל ה־V-2 בפנמינדה. פון בראון ושאר המדענים והמהנדסים הועברו לפורט בליס שבטקסס והחלו לעבוד יחד עם מרכז מחקר הטילים החדש של צבא ארצות הברית.
במשך 5 השנים הבאות אותם מדענים ומהנדסים עסקו בעיקר בשיפור טיל ה־V-2 עבור צבא ארצות הברית. הניסויים בטילים בוצעו במטווח הטילים ווייט סאנדס שבניו מקסיקו ששכן בסמוך. לפון בראון היה עניין גדול בפיתוח טילים למטרות מדע ומחקר בחלל. ניתנה לו הרשות להשתמש ברקטת ה־Wac Corporal כשלב שני לרקטת ה־V-2, והשילוב, שקיבל את השם Bumper, שבר את שיא הגובה לאותו זמן כשהגיע לגובה 400 ק"מ.[2]
במהלך מלחמת העולם השנייה, פגזי תותחים יוצרו ואוחסנו בשלושה מאגרי נשק סמוך להאנטסוויל, אלבמה. עם תום המלחמה אוחדו שלושת המתקנים למתקן אחד בשם רדסטון ארסנל. באוקטובר 1948, מפקד חיל החימוש האמריקאי קבע כי רדסטון ארסנל יהיה למרכז מחקר ופיתוח רקטות ומערכות קשורות, וביוני אותה שנה המרכז נפתח. כעבור שנה אישר מזכיר הצבא של ארצות הברית את מעבר פעילויות המחקר והפיתוח של רקטות מפורט בליס לרדסטון ארסנל, ובתחילת 1950 הועברו כ־1,000 אנשים כולל קבוצתו של פון בראון. באותו זמן נוספה האחריות לפיתוח טילים מונחים, וכך החלו בפיתוח טיל מונחה לטווח בינוני שבסופו של דבר הפך לטיל הרדסטון.
בעשור לאחר מכן התרחב מאוד פיתוח הטילים ברדסטון ארסנל. רקטות מונחות קצרות טווח רבות פותחו וגם פיתוח הרדסטון יצא לדרך. אף על פי שהרדסטון היה מיועד בעיקר למטרות צבאיות, פון בראון שמר על מטרתו לחקר החלל ופרסם מאמר בנושא.[3] באמצע 1952, המדענים והמהנדסים הגרמנים, שעבדו תחת חוזים פרטיים, הוסבו לעובדי מדינה ובמהלך 1955–1954 הפכו רובם לארחי ארצות הברית. פון בראון מונה לרא אגף פיתוח הטילים המונחים.
בספטמבר 1954 הציע פון בראון להשתמש בטיל הרדסטון כשלב עיקרי למשגר שישמש לשיגור לוויינים לחלל. שנה אחר כך הושלם מחקר לתוכנית אורביטר (תוכנית מתחרה לתוכנית וונגארד), שפירט תוכניות ולוחות זמנים לשיגור סדרת לווייני מחקר. תוכנית זו של צבא ארצות הברית נדחתה בעקבות הבחירה לפתח את משגר הוונגארד שהיה בפיתוח צי ארצות הברית.
בפברואר 1956 נוסדה הסוכנות הצבאית לטילים בליסטיים (ABMA) ופון בראון מונה לראש אגף פיתוח המבצעים. אחד הפרויקטים העיקריים היה טיל חד שלבי לטווח של 2,400 ק"מ שפיתוחו החל שנה קודם לכן. הטיל, שיועד לשימוש הצי והצבא האמריקאי, קיבל את השם PGM-19 יופיטר. בחינת מערכות ההנחייה לטיל זה החלו במרץ 1956 על טיל רדסון מותאם שקיבל את השם "יופיטר A". בחינת רכב החדירה לאטמוספירה החלו בספטמבר 1956 על טיל רדסטון בעל שלב עליון מיוצב סיבובית בשם "יופיטר C". היופיטר שוגר לראשונה מבסיס חיל האוויר קנוורל במרץ 1957, וטיסתו המוצלחת הראשונה לטווח מלא הייתה ב־31 במאי.[4] פרויקט היופיטר נלקח בסופו של דבר על ידי חיל האוויר האמריקאי. היופיטר C שפותח על ידי ABMA שוגר לטיסות מבחן (לרכבי חדירה) עם שלב ראשון רדסטון ושני שלבים נוספים, ולשיגורים במסגרת תוכנית אקספלורר עם שלושה שלבים עליונים.
ב־4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות את הלוויין המלאכותי הראשון - ספוטניק 1, וחודש לאחר מכן (ב־3 בנובמבר) שיגרה את ספוטניק 2. ארצות הברית ניסתה לשגר לוויין ב־6 בדצמבר על גבי משגר ונגארד של הצי, אך השיגור, ששודר בטלוויזיה, נכשל. ב־31 בינואר 1958, אחרי שקיבלו אישור לכך, פון בראון ו־ABMA השתמשו בטיל יופיטר C בקונפיגורציית יונו 1, ושיגרו בהצלחה את הלוויין האמריקאי הראשון - אקספלורר 1.
בסוף מרץ 1958 הקומה מפקדת חימוש הטילים של צבא ארצות הברית (AOMC) ברדסטון ארסנל. מפקדה זו כללה את ABMA ואת תוכנית החלל שלה. באוגוסט, AOMC ו־ARPA (כיום DARPA) יזמו יחד תוכנית לבניית משגר גדול בעל דחף של כ־6.7 מגה־ניוטון על ידי שימוש במגוון מנועים רקטיים שכבר היו קיימים. בתחילת 1959 קיבל המשגר המתוכנן את השם סטורן.
ב־2 באפריל 1958 הציע נשיא ארצות הברית דווייט אייזנהאואר בפני הקונגרס להקים סוכנות ממשלתית שתהיה אחראית לכל פעילות החלל האזרחית של ארצות הברית. ב־29 ביולי אותה שנה חתם הנשיא על חוק האווירונאוטיקה והחלל הלאומי וכך נוסדה נאס"א. הסוכנות החדשה קיבלה לידיה את הסוכנות הלאומית לאווירונאוטיקה (NACA) עם 7,500 מעובדיה יחד עם מרכז המחקר איימס (ARC), מרכז המחקר לנגלי (LaRC) ומרכז המחקר גלן (GRC).
למרות קיומה של סוכנות חלל רשמית, המשיך צבא ארצות הברית בפיתוח מספר תוכניות חלל משלו. ביוני 1959 השלימה ABMA מחקר סודי בשם פרויקט הורייזון עבור הצבא, בו פורטו תוכניות לשימוש במשגר הסטורן להקמת מושבה צבאית מאוישת על הירח, אך הפרויקט נדחה ותוכנית הסטורן הועברה לידי נאס"א.
תוכנית הלוויינים האמריקאית שהשתמשה במשגר הרדסטון קיבלה ב־26 בנובמבר 1958 את השם תוכנית מרקורי. במטרה לשגר בני אדם לחלל, הקופים אייבל ובייקר הפכו ליצורים החיים הראשונים ששהו בחלל וחזרו בשלום ב־28 במאי 1959. הקופים נישאו בתוך קפסולה קטנה בראשו של משגר יופיטר לגובה של 480 ק"מ ועברו מרחק של כ־2,400 ק"מ.
ב־21 באוקטובר 1959 אישר הנשיא אייזנהאואר את העברתם של כל פעילויות החלל של צבא ארצות הברית לידי נאס"א. התהליך הושלם ב־1 ביולי 1960 כאשר 4,670 עובדים, מבנים וציוד בשווי של כ־100 מיליון דולר, ו־1,840 דונם קרקע הועברו מידי AOMC ו־ABMA לידי נאס"א, שחנכה באותו יום את המתחם, שקיבל את השם מרכז טיסות החלל מרשל. המרכז נקרא על שמו של הגנרל האמריקאי ג'ורג' מרשל, ראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית במלחמת העולם השנייה, מזכיר המדינה של ארצות הברית, וזוכה פרס נובל לשלום על תוכניתו לשיקום אירופה.
פעילות
שנות ה־60 וה־70
ב־25 במאי 1961, רק 20 ימים אחרי טיסתו של אלן שפרד לחלל, הציב נשיא ארצות הברית דאז ג'ון קנדי את המטרה הלאומית להנחית אדם על הירח ולהחזירו בשלום עד סוף העשור. בתוכנית שהלכה והתפתחה - תוכנית אפולו - תפקידו של מרכז מרשל היה לפתח את המשגרים שישמשו את התוכנית - משגרי הסטורן. לשם כך פותחו 3 מנועים רקטיים חדשים: J-2, F-1 ו־H-1, ושודרג המנוע הקיים RL10. מנוע ה־F-1 הוא המנוע הרקטי הנוזלי העוצמתי ביותר שאי פעם היה בשימוש. כל מנוע F-1 הפיק דחף של כ־6.7 מגה־ניוטון. הניסויים הראשונים במנוע בוצעו ב־MSFC בדצמבר 1963. משפחת משגרי הסטורן כללה את הסטורן 1 - משגר דו שלבי ששימש לטיסות מבחן של החללית אפולו, הסטורן IB - משגר דו שלבי ששימש בעיקר לשיגור משימות אפולו מאוישות למסלול LEO, ומשגר הסטורן 5 - משגר תלת שלבי ששימש לשיגור המשימות המאוישות אל הירח (משגר נוסף (ששוגר פעם אחת), הסטורן INT-21, היה משגר סטורן 5 שבמקום שלב שלישי נשא את סקיילאב).
המרכז פיתח עבור התוכנית גם מכשור מדעי שהוצב על ידי האסטרונאוטים על הירח, ואת רכב הנדידה הירחי (LRV) ששימש את שלוש המשימות האחרונות בתוכנית שנחתו על הירח (אפולו 15, 16 ו־17).
בנוסף לתוכנית אפולו, עסק המרכז גם בפעילויות מדעיות שניצלו את שיגורי הניסוי של משגרי הסטורן 1:
- בפרויקט הייווטר ("מים גבוהים") מולא השלב השני של המשגר ב־87 מ"ק מים, ולאחר סיום פעולת השלב הראשון, מטעני נפץ שיחררו את המים לאטמוספירה העליונה, במטרה לבחון מה יקרה להם. הפרויקט ענה לשאלה שהטרידה מספר מהנדסים באותה תקופה - מה יקרה לדלק נוזלי שישוחרר באטמוספירה במקרה שתהיה תקלה במשגר. הניסוים בוצעו בין אפריל לנובמבר 1962.
- בתוכנית פגסוס נשא השלב השני של הסטורן 1 לוויין פגסוס שנשא מספר כלים מדעיים לבחינת מיקרו־מטאוריטים. לווייני הפגסוס נשארו מחוברים לשלבו השני של המשגר. שלושה לווייני פגסוס שוגרו במהלך 1965 והם נשארו במסלולם לפרקי זמן של 3 עד 13 שנים.
כבר בשנות ה־60 החלו תכנונים להשתמש בחלליות אפולו ומשגרי סטורן בתוכניות אחרות מלבד תוכנית אפולו. בין התוכניות שהוצעו היה שיגור חללית אפולו מאוישת לבצע יעף על פני כוכב הלכת נוגה ושיגור תחנת חלל למסלול סביב כדור הארץ. התוכנית לשגר משימה מאוישת לנוגה נדחתה בגלל קיצוצים וחוסר עניין. תוכנית מעבדת החלל לעומת זאת פותחה עד שלבסוף שוגרה תחנת החלל סקיילאב למסלול LEO ב־14 במאי 1973. אל תחנת החלל שוגרו שלושה צוותים בני שלושה אנשי צוות כל אחד ששהו בתחנה לפרקי זמן של 24, 59 ו־84 ימים. התחנה ננטשה על ידי הצוות השלישי והאחרון ב־1974, והיא נשרפה באטמוספירה ב־11 ביולי 1979. תוכנית נוספת שהשתמשה בריכיבי תוכנית אפולו הייתה פרויקט אפולו-סויוז ב־1975, פרויקט משותף לארצות הברית וברית המועצות במסגרתו שוגרו שתי חלליות, רוסית ואמריקאית, למפגש בחלל, מפגש שסימל את סיום המרוץ לחלל.
ב־5 בינואר 1972 הודיע נשיא ארצות הברית דאז ריצ'רד ניקסון על תוכניות לפיתוח מעבורת חלל - חללית לשימוש רב פעמי. מעבורת החלל כללה 3 חלקים עיקריים - מעבורת, מכל דלק חיצוני ורקטות האצה. מרכז מרשל קיבל את האחריות לפיתוח רקטות ההאצה, המנועים הראשיים של המעבורות, ומכל הדלק החיצוני. המרכז עסק גם בפיתוח ספייסלאב - מעבדה ששוגרה בתוך תא המטען של המעבורת. המרכז פיתח גם את ה־IUS - שלב רקטי ששימש לוויינים וגשושיות ששוגרו בתוך מעבורת החלל להמשיך ליעדם (בדרך כלל למסלול גאוסטציונרי או יציאה משדה הכבידה של כדור הארץ).
בסוף שנות ה־60 החלו ב־MSFC לעבוד על תוכנית HEAO (High Energy Astronomy Observatory) - תוכנית לחקירת קרני X, קרני גמא וקרינה קוסמית במסלול LEO. בעקבות חוסר תקציב (ששימש את תוכנית אפולו) התוכנית נדחתה ויצאה לפועל בסופו של דבר בסוף שנות ה־70 ונמשכה עד ל־1981. התוכנית כללה שלושה לוויינים ששוגרו למסלול LEO.
שנות ה־80 וה־90
תוכנית מעבורות החלל, שעסיקה רבות את מרכז מרשל, החלה את דרכה בחלל עם שיגורה של מעבורת החלל קולומביה למשימת STS-1 ב־12 באפריל 1981. במשך שנות ה־80 וה־90 עסק מרכז מרשל בתפעול וייצור חלקי מעבורת החלל שהיו באחריותו - רקטות ההאצה, המנועים הראשיים של המעבורות, ומכל הדלק החיצוני. המרכז עסק גם בפיתוח ספייסלאב - מעבדה ששוגרה בתוך תא המטען של המעבורת וה־IUS - שלב רקטי ששימש לוויינים וגשושיות ששוגרו בתוך מעבורת החלל להמשיך ליעדם. ב־28 בינואר 1986 שוגרה מעבורת החלל צ'לנג'ר למשימת STS-51-L. דקה ו־13 שניות לאחר השיגור התפוצצה המעבורת ו־7 אנשי צוותה נהרגו. בחקרית האסון התברר כי המעבורת התפוצצה בעקבות תקלה באחת מרקטות ההאצה, עליהם היה אחראי מרכז מרשל. בעקבות כך עברו רקטות ההאצה מספר שדרוגים ובדיקות במרכז מרשל, במהלכם קורקעו המעבורות. במעבורות חזרו לשירות רק בספטמבר 1988 עם שיגור משימת STS-26.
הופעת מעבורת החלל איפשרה את הוצאתם לפועל של מספר תוכניות חלל גדולות, אשר MSFC לקחה בהם חלק חשוב:
- תחנת החלל הבינלאומית - כבר בימי סקיילאב החלו ב־MSFC לתכנן את בנייתה של תחנת חלל גדולה. ב־1984 הכריז נשיא ארצות הברית דאז, רונלד רייגן, על תוכנית לבניית תחנת חלל בשם פרידום, אך בעקבות קיצוצים התוכנית נשארה על הנייר. בשנות ה־90 המוקדמות, עם נפילתה של ברית המועצות, הודיעו ארצות הברית ורוסיה כי יאחדו כוחות בתחום חקר החלל, ואכן, בנובמבר 1993 אוחדו התוכניות של פרידום עם התוכניות של מיר־2 (תחנת חלל רוסית שהייתה בתכנון - ממשיכתה של תחנת החלל מיר), שאוחדו עם תוכניות אירופאיות ויפניות לבניית תחנות חלל, וכך נוצרה תחנת החלל הבינלאומית. הרכיב הראשון של התחנה שוגר ב־20 בנובמבר 1998 על גבי משגר פרוטון רוסי. תחנת החלל הבינלאומית (ISS) מאוישת מאז ה־7 בפברואר 2001 באופן רציף. במהלך השנים שימשו מעבורות החלל האמריקאיות לשיגור רכיבים נוספים להרכבת התחנה, וגם להחלפת צוותים ולאספקת התחנה.
- טלסקופ החלל האבל - כבר בשנותיה הראשונות של נאס"א, שוגרו מספר טלסקופי חלל לחלל שהוכיחו כי התצפית מן החלל יעילה הרבה יותר. בעקבות כך החלו בנאס"א לתכנן טלסקופ חלל גדול שישוגר למסלול ויתוחזק על ידי מעבורות החלל שפיתוחם החל. למרות בעיות תקציב, שכמעט גרמו לחיסול התוכנית, הקונגרס אישר בסופו של דבר את התוכנית ב־1978. MSFC קיבלה את האחריות פיתוח ובניית הטלסקופ, בעוד מרכז טיסות החלל גודרד קיבל את האחריות לתפעול הטלסקופ. ב־1983 קיבל הטלסקופ שעדיין היה בבנייה את השם טלסקופ החלל האבל. לאחר עיכובים רבים בפיתוח הטלסקופ (ששיגורו תוכנן במקור ל־1983), ועיכובים רבים בשיגור (בעקבות אסון מעבורת החלל צ'לנג'ר ב־1986 הושבתו מעבורות החלל זמנית), שוגר לבסוף הטלסקופ על גבי מעבורת החלל דיסקברי (STS-31) ב־24 באפריל 1990. בין 1993 ל־2009 שוגרו 5 משימות שירות אל הטלסקופ במהלכם הוחלפו חלקים פגומים והורכבו מכשירים נוספים על הטלסקופ.
שנות ה־2000 ואילך
במהלך שנות ה־2000 המשיך מרכז מרשל לתפעל את רכיבי מעבורות החלל שהיו באחריותו. ב־1 בפברואר 2003, עם חזרתה של מעבורת החלל קולומביה ממשימת STS-107, התפרקה המעבורת בעת החדירה לאטמוספירה ו־7 אנשי צוותה נהרגו (ביניהם האסטרונאוט הישראלי הראשון - אילן רמון). בחקרית האסון התברר כי פיסת בידוד ממכל הדלק החיצוני (שהיה באחריות מרכז מרשל), שנפלה בעת השיגור, פגעה במגיני החום של כנפה השמאלית של המעבורת. למרות האסון כמעט ולא נעשו שינויים במכל החיצוני. למעשה, נאס"א החליטה כי נפילת חלקים ממכל הדלק החיצוני בעת השיגור הוא בלתי נמנע, ועל כן הוכנס נוהל חדש לבדיקה מקיפה של המעבורת לפני חדירתה לאטמסופירה. במאי 2011 חזרה מעבורת החלל אטלנטיס ממשימתה האחרונה - STS-135 - ובכך הסתיימה תוכנית מעבורות החלל. מא פרישת המעבורות משתמשת נאס"א בשירותי החללית סויוז של סוכנות החלל הרוסית לשיגור אסטרונאוטים לתחנת החלל הבינלאומית.
לפני ביטולה על ידי ממשל אובמה ב־2010, הייתה תוכנית קונסטליישן מוקד עיסוק מרכזי של נאס"א מ־2004 (אז הוכרזה בחזון חקר החלל של הנשיא דאז ג'ורג' בוש). בתוכנית זו קיבל מרכז מרשל את האחריות לפיתוח המשגרים שישמשו את התוכנית - הארס 1 והארס 5 (ושלב העזיבה של כדור הארץ) - עבורם החל לפתח את מנוע ה־J-2X (שדרוג של מנוע ה־J-2 ששימש את משגרי הסטורן). משגרים אלו היו אמורים לשמש לשיגור החללית אוריון שיועדה להחליף את מעבורות החלל הפורשות. כאמור, ב־2010 ביטל ממשל אובמה את תוכנית קונסטליישן ופיתוח המשגרים פסק.
ב־14 בספטמבר 2011 הודיעה נאס"א כי בחרה בעיצוב למשגר חדש, שיחליף את המשגרים שפיתוחם פסק. המשגר החדש, ה־SLS, ישתמש ברכיבים שפותחו עבור מעבורות החלל (רקטות ההאצה, המנועים הראשיים ומכל הדלק החיצוני) ובמנוע ה־J-2X שפיתוחו החל.[5] האחריות לפיתוח המשגר ניתנה למרכז מרשל.[6]
מלבד זאת עסק המרכז ועדיין עוסק בתפעול תחנת החלל הבינלאומית וכן בפרויקטים נוספים כגון טלסקופ החלל האבל, טלסקופ החלל צ'נדרה, וטלסקופ החלל ג'יימס וב, העתיד להיות משוגר ב־2018/ הוא יהיה לטלסקופ החלל הגדול ביותר מעולם ויחליף את טלסקופ החלל האבל.
ראו גם
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרכז טיסות החלל מרשל |
קישורים חיצוניים
- דף הבית של מרכז מרשל באתר נאס"א (באנגלית)
- היסטוריה של מרכז מרשל (באנגלית)
- מרכז מרשל ב"אינציקלופידה אלבמה" (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ http://articles.cnn.com/2011-04-07/us/alabama.nasa.cuts_1_nasa-administrator-charlie-bolden-nasa-employees-contractor?_s=PM:US
- ^ "A Brief History of White Sands Proving Ground"
- ^ Man Will Conquer Space Soon!
- ^ James N. Gibson, Nuclear Weapons of the United States, An Illustrated History, p. 167, Schiffer Publishing Ltd., Atglen, PA, 1996
- ^ NASA Announces Design For New Deep Space Exploration System
- ^ "SLS program office at Marshall"
| מתקני נאס"א | |||||
|---|---|---|---|---|---|
| מנהלת נאס"א | |||||
| עשרת מרכזי נאס"א העיקריים |
| ||||
| מתקני מחקר ובדיקה נוספים | מתקן ההרכבה מישו (אנ') • מתקן הטיסות וולופס • מתקן הבדיקות וייט סנדס (אנ') • מתקן ההכשרה והאימות העצמאי (אנ') • מתקן סנטה סוזאנה לניסויי שטח (אנ') • מתקן לניסויי בלוני אוויר (אנ') | ||||
| נמלי חלל | נמל החלל קייפ קנוורל • בסיס חיל החלל ונדנברג | ||||
| מערכי תקשורת ותצפית | רשת חלל עמוק (DSN) (מרכז קנברה לתקשורת חלל עמוק • מרכז מדריד לתקשורת חלל עמוק • מרכז גולדסטון לתקשורת חלל עמוק) • מתקן הטלסקופ התת־אדום של נאס"א (אנ') • Space Flight Operations Facility (אנ') • רשת תקשורת לגופים קרובי ארץ (אנ') • רשת תקשורת חלל (אנ') | ||||
