משה בריליאנט
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות תקשורת ריקה. משה בריליאנט (Moshe Brilliant; 26 באפריל 1915 – 17 במרץ 1995) היה עיתונאי ישראלי, ששימש גם ככתב חוץ של העיתונות העולמית בישראל.
ביוגרפיה
ראשית דרכו
משה בריליאנט נולד בשנת 1915 בניו ג'רזי שבארצות הברית, וגדל ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק. בשנת 1933, בהיותו בן 18, עלה לארץ ישראל עם משפחתו. בראשית דרכו בעיתונות שימש כשליח במשרד תל אביב של העיתון בשפה האנגלית ה"פלסטיין פוסט" (Palestine Post). הוא הרשים את ראש המשרד טד לוריא, שהפכו לכתב בעיתון, ובהמשך התקדם עד שהיה לראש המשרד של העיתון בתל אביב.
בתקופת המנדט הבריטי
בתקופת המנדט הבריטי לא היה בריליאנט חבר בארגון "ההגנה", אך סייע לו במידע ונחשב בעיני רבים כחבר הארגון. יחד עם זאת גילה אהדה לאצ"ל ואף הפגיש כתבים זרים עם חבריו, בהם שמואל (מוקי) כץ (לימים חבר הכנסת). האצ"ל מצדו ראה בבריליאנט מקור אמין למידע, בעוד שהארגון נקט גישה חשדנית כלפי עיתונאים אחרים מחשש שהם פועלים עבור הש"י, שירות המודיעין של ההגנה. איש האצ"ל יעקב עמרמי תיאר אותו כך: משה בריליאנט היה איש ישר והגון ממוצא אמריקאי, שעבד אז בשביל ה-Palestine Post והיה הכתב המקומי של הניו יורק טיימס, חבר "הגנה" וגם אוהד האצ"ל שהיה מקבל אותנו בחום ובלבביות".[1]
באחת מפעולות תנועת המרי העברי, נפצעו ונתפסו בידי הבריטים שני אנשי אצ"ל מיכאל אשבל ויוסף שמחון, שהועמדו למשפט צבאי ונידונו למוות ב-13 ביוני 1946. לצד התגייסות מוסדות ואישי ציבור עבריים להצלתם של הנידונים בבקשות חנינה ועתירות שונות, איים האצ"ל בהוצאה להורג של אנשי צבא בריטים, כאשר מיד לאחר פרסום גזר-הדין שודרה ב"קול ציון הלוחמת", תחנת השידור של האצ"ל, ההצהרה: "אל תתלו את חיילינו השבויים. חי האלקים, כי שבור נשבור את עמודי התלייה שלכם. על גרדום בגרדום נשיב". ב- 18 ביוני חטף האצ"ל חמישה קצינים בריטיים בתל אביב. ב-22 ביוני שחרר האצ"ל שניים מן הקצינים. ב-3 ביולי המיר המפקד הראשי של הצבא הבריטי בארץ את גזר דינם של אשבל ושמחון למאסר עולם. ולמחרת ב-4 ביולי שחרר האצ"ל את יתר שלושת הקצינים. לפני שחרורם הוצאו הקצינים ממקום המחבוא בו הוחזקו ברח' סלמה בתל אביב והובילם, כשהם מורדמים בכלורופורם, בתוך ארגז שהועמס על משאית, אל מקום השחרור המיועד. בדרכם החל לפתע רכב משטרתי לדלוק אחריהם, אך הם התחמקו ממנו, הורידו את הקצינים ברח' שד"ל פינת שדרות רוטשילד והמשאית המשיכה בנסיעתה. אחד הקצינים שהתנער מתרדמתו החל לרדוף אחר המשאית ללא הצלחה. לפני השחרור הזמינו אנשי האצ"ל את משה בריליאנט בלווית צלם לחזות בו ולהנציחו. הודות לכך נותר בידי האצ"ל צילום של הקצין הדולק אחר המשאית.[2]
בסוף שנת 1946 פגש בריליאנט באקראי, בניו יורק, את יעקב חילביץ' - איש אצ"ל שבגד בחבריו והסגירם לידי הבריטים, ואשר הוברח מארץ ישראל לארצות הברית. האיש נראה מוכר לבריליאנט והוא שאל לשמו. האיש, המהודר בלבושו, השיב לו כי שמו "ג'ק היל" ונתן לו את כרטיס הביקור שלו ובו כתובתו בעיר ניו יורק, אך כשניסה בריליאנט מאוחר יותר להתקשר אליו, חילביץ' התחמק ממנו. כל מה שעלה בידי בריליאנט לגלות היה כי חילביץ', בזהותו החדשה, נשא אשה ונולד לו בן וכי הוא עוסק בענייני דפוס. כדי לעקוף את השלטונות הבריטים שלח הודעה לעיתון לפיה "אזאף חילביץ" (רמז לשמו של יונה אזף שנחשב לסמל הבגידה) נמצא בארצות הברית, אך העורך לא קלט את הרמז.
בתקופת מדינת ישראל
בהתקרב מועד הקמת מדינת ישראל סיקר בריליאנט את דיוני מועצת העם ומנהלת העם שהתקיימו מאמצע חודש אפריל ועד לאמצע חודש מאי 1948 בבית הקרן הקיימת ברחוב צבי הרמן שפירא בתל אביב (כיום נמצא בו מוזיאון מועצת העם ומינהלתה). מועצת העם כללה 37 חברים שנבחרו מכל קצוות הקשת הפוליטית שהייתה אז בארץ והיוו את הפרלמנט הראשון של המדינה העתידה להיווסד ומנהלת העם הייתה ממשלתה.
ב-4 במאי 1949 לרגל חגיגות יום העצמאות הראשון תיאר משה בריליאנט, במאמרו שנשא את השם "ערב העצמאות", שנתפרסם בפלסטיין פוסט את הדיונים שקדמו להכרזת העצמאות. בין היתר גילה כי בישיבת מנהלת העם שנערכה ב-12 במאי 1948 נדון שמה של המדינה העומדת לקום. הדעה הרווחת הייתה כי ייבחר השם "יהודה", אך נמצא כי שם זה הוא בלתי מתאים מאחר ששטח המדינה החלטת החלוקה היה מחוץ לשטחה של ממלכת יהודה ההיסטורית. גם השם "ציון" ושמות אחרים נדחו, היה דוד בן-גוריון הראשון להציע את השם "ישראל" ומינהלת העם אישרה את השם ברוב של שבעה מתוך עשרה נוכחים.[3]
ב-14 במאי 1948 נכח משה בריליאנט בטקס הכרזת העצמאות שהתקיים בבית דיזנגוף בתל אביב. באותה עת קווי הטלפון לירושלים היו מנותקים והוא לא הצליח להעביר את הידיעה על הכרזת המדינה למערכת הפלסטיין פוסט בירושלים. הכתבה על הכרזת המדינה שהופיעה בעיתון הסתמכה על שידור הטקס ברדיו, אולם היא לא הייתה מדויקת. הוא היה מתוסכל מכך ושנים רבות מאוחר יותר תיאר את שקרה באותו היום במאמר שהופיע בכתב עת חשוב בארצות הברית.
בזמן המצור על ירושלים, בריליאנט יחד עם שני עיתונאים נוספים הוציאו מהדורה מצומצמת של העיתון בתל אביב. הם עבדו תחת עומס, שכן היה זה בנוסף לעבודה הרגילה שלהם להעברת ידיעות לירושלים.
כאשר נבחרה, בשנת 1949, הכנסת הראשונה הפך משה בריליאנט להיות לכתב הכנסת הראשון של הפלסטיין פוסט. מאז ראשית שנות החמישים ועד לפרישתו שימש במקביל גם ככתב של הניו יורק טיימס בישראל. בתחילה מילא תפקיד של מחליף וממלא מקום הכתב של העיתון בישראל, בזמן שהכתב שהה בחו"ל. בשנת 1956 הוא הפך לאחד משני הכתבים של העיתון בישראל, משה בריליאנט תושב הארץ, וכתב נוסף שנשלח מארצות הברית למספר שנים.
לקראת אמצע שנות ה-50 הגיע משה בריליאנט לקונפליקט עם הפלסטיין פוסט שאז כבר נקרא ג'רוסלם פוסט, כיוון שהתנגד להתערבותו של שר החוץ משה שרת בתוכן כתבותיו. שרת נהג לבוא למערכת העיתון בלילה, לקרוא את החומר שעמד להתפרסם ואז לערוך שינויים, אך בריליאנט התנגד להתערבותו. הקרע אירע כששרת הכניס פרשנות לידיעה חדשותית שלו ובריליאנט הסיר את שמו מהכתבה ולמחרת דרש מעורך העיתון (מי שיהיה לימים ראש עיריית ירושלים) גרשון אגרון למנוע את התערבותו של שרת. אגרון לא הסכים לכך ומשה בריליאנט שב לעבוד במערכת העיתון בתל אביב, אך לא גילה יותר עניין בעבודה ומאחר שבאותה עת כבר עבד בניו יורק טיימס, התפטר מעיתון.
משה בריליאנט היה הכתב היחידי של הניו יורק טיימס בישראל כשפרצה מלחמת סיני. בשנת 1956 היה בריליאנט אחד ממייסדי התאחדות עיתונאי חוץ בישראל.
שנים לאחר מכן הפך להיות בנוסף לכך גם לכתבו של הטיימס של לונדון[4].
כתבותיו על פרשת לבון, שככל הנראה התבססו על מידע פנימי מחוגי השלטון, זכו להערכה רבה והיו הכתבות המהימנות הראשונות שהניו יורק טיימס פרסם על הפרשה.[5]
בשנת 1970 פרסם ברליאנט בארצות הברית את ספרו Portrait of Israel ("דיוקנה של ישראל"), בלוויית תצלומים של מיכה בר-עם ומדריך מאת אשתו, סילביה. הספר נכנס ל- "מועדון ספר החודש", ה-Book of the Month Club של הניו יורק טיימס. בעקבות הצלחת הספר הניו יורק טיימס פרסם ספרים נוספים על מדינות אחרות.
משה בריליאנט פרש לגמלאות בשנת 1987, לאחר 38 שנים בהם סיקר את ישראל עבור הניו יורק טיימס[6]. הוא נפטר בשנת 1995, בגיל 80. הותיר את אשתו סילביה, בן ובת: יהושע וחדוה, ונכדים.
ספרו
- Portrait of Israel; photos. by Micha Bar-am; special interest guide by Sylvia R. Brilliant, New York: American Heritage Press, 1970. ("A New York Times book")
קישורים חיצוניים
- James Barron, Moshe Brilliant, 79, A Times Reporter In Israel 38 Years, The New York Times, March 18, 1995 (נקרולוג)
- עדית נוימן, הישראלי השקט המוסר אינפורמציה למליונים, הבוקר, 14 בספטמבר 1962; המשך
- על ספרו
- שמואל שגב, ספר על ישראל – כ"ספר החודש" בארה"ב, מעריב, 8 בינואר 1971
- מפרי עטו
- Knesset and Prime Minister will move to Jerusalem now, פלסטיין פוסט, 14 בדצמבר 1949
הערות שוליים
- ^ יעקב (יואל) עמרמי, הדברים גדולים הם מאתנו: פרקי עבר, תל אביב: הדר, תשנ"ד 1994, עמ' 81.
- ^ יעקב עמרמי, הדברים גדולים הם מאיתנו. הוצאת הדר, 1994 בעמ' 96.
- ^ פלסטיין פוסט, 4.5.1949, עמ' 6.
- ^ חגי אשד, המודעה ב"טיימס" הנחילה כשלון לתעמולה הערבית, דבר, 29 ביוני 1969
- ^ Barron, James (1995-03-18). "Moshe Brilliant, 79, A Times Reporter In Israel 38 Years". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-03-02.
- ^ Barron, James (1995-03-18). "Moshe Brilliant, 79, A Times Reporter In Israel 38 Years". The New York Times. ISSN 0362-4331. נבדק ב-2017-03-02.
