גרשון אגרון
 | |||||
| גרשון אגרון, ראשית שנות ה-30 | |||||
| לידה |
27 בדצמבר 1893 אוקראינה | ||||
|---|---|---|---|---|---|
| פטירה | 1 בנובמבר 1959 (בגיל 65) | ||||
| השכלה | עיתונאי, לוחם | ||||
| עיסוק | עורך עיתון ומנהל הסברה ממשלתי | ||||
| מפלגה | מפא"י | ||||
| |||||
|
| |||||
גרשון אַגרוֹן (אגרונסקי) (27 בדצמבר 1893 – 1 בנובמבר 1959) היה עיתונאי ועורך אמריקאי-ישראלי, מייסד העיתון Palestine Post (לימים ה-Jerusalem Post) ועורכו הראשי, ראש שירותי המודיעין (ההסברה) במשרד ראש הממשלה בשנים 1949–1951 וראש עיריית ירושלים מספטמבר 1955 ועד מותו.
ביוגרפיה
גרשון אגרונסקי נולד ב-1893 ליהודה ולשיינדל בת הרב מירנברג מרומני במינה, בפלך צ'רניגוב שבאוקראינה, אז חלק מן האימפריה הרוסית. הוא קיבל חינוך יהודי מסורתי ב"חדר", ובשנת 1906 היגר עם משפחתו לפילדלפיה שבארצות הברית. שם סיים לימודים תיכוניים ולימודים אקדמיים באוניברסיטת טמפל. עוד בנערותו היה מעורב בפעילות ציונית ואף יזם את הקמתו של מועדון נוער ציוני ושימש כמזכירו. ב- 1915 ייצג את יהודי פילדלפיה כציר בכנס ציוני כלל-אמריקאי בבוסטון. בשנת 1917 עבר להתגורר בניו יורק ושימש כעורך ביטאון ההסתדרות הציונית "דאָס יידישע פאָלק" ('העם היהודי'). בשנת 1918, במהלך מלחמת העולם הראשונה התגייס לגדוד האמריקאי של הגדודים העבריים ונלחם לצד הבריטים על אדמת ארץ ישראל. באביב 1920 השתחרר משירותו הצבאי, החליט להישאר בארץ ישראל והשתקע בירושלים.
באותה שנה ניהל את לשכת העיתונות של ההסתדרות הציונית העולמית. בין השנים 1921 ו-1924 ניהל את סוכנות הידיעות יט"א (יידישע טלעגראף אגענטור) בניו יורק. בשנת 1924 שב לנהל את לשכת העיתונות של ההסתדרות הציונית העולמית, תוך שהוא משמש ככתב בירושלים עבור עיתונים חשובים בעולם כגון טיימס והדיילי טלגרף.
ב-1 בדצמבר 1932 ייסד את העיתון בשפה האנגלית Palestine Post (פלסטיין פוסט) בירושלים והיה לעורכו. תחת שלטון המנדט נקט הפלסטיין פוסט בקו שתמך במאבק להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ונקט בקו גלוי ותקיף נגד ההגבלות שהטיל השלטון הבריטי על הגירת יהודים לארץ ישראל. (בשנת 1950 שינה העיתון את שמו ל-The Jerusalem Post.)
היה חבר משלחת הסוכנות היהודית לוועידת סן פרנסיסקו ב-1945 שנאבקה לניסוחו והכללתו של סעיף 80 פרק 12 במגילת האומות המאוחדות.[1]
ב-8 ביוני 1949[2] נכנס לתפקידו כראש שירותי המודיעין (ההסברה), שהועברה ממשרד הפנים למשרד ראש הממשלה,[3] וכיהן בתפקיד עד 1 במרץ 1951, אז שב לעבודתו העיתונאית בעיתונו.[4]
ב-7 בספטמבר 1955 נבחר אגרון לראש עיריית ירושלים.[5] וכיהן בתפקיד זה עד למותו. באוגוסט 1956 ניצל מניסיון הדחה בזכותו של רחמים כלנתר, שנטש את סיעתו, סיעת "הפועל המזרחי", שפעלה כדי להדיח את אגרון, והפך לתומך של אגרון. בתמורה מונה כלנתר לתפקיד סגן ראש העיר הממונה על ענייני דת ותברואה. מעשה זה יצר את המושג כלנתריזם.
בעקבות בניית בריכת ירושלים שהייתה הבריכה הראשונה בירושלים בה רחצו במעורב גברים ונשים והייתה פתוחה בשבת, הדיינים החרדים פנחס אפשטיין, דוד יונגרייז וישראל יצחק רייזמן קיימו נגדו טקס פולסא דנורא, ותלו בטקס זה את מותו, כשבועיים לפני הבחירות הבאות. אגרון נפטר בעקבות סיבוכים שנבעו ממחלת הצהבת בה לקה, ונקבר בהר המנוחות.
משנת 1921 ועד מותו היה נשוי לאטל לבית ליפשיץ (נפטרה ב-1973.[6] היה אב לשלושה: דניאל (דני) אגרון, יהודית מנדלסון וורדה טמיר. בנו דני אגרון היה חבר "ההגנה", ממקימי התעשייה האווירית ולאחר מכן מנהל חברת מטוסי ריסוס, וחרט עץ נודע. אשתו, פרופ' חסיה לוי-אגרון, הייתה כוריאוגרפית ורקדנית, מייסדת הפקולטה למחול של האקדמיה למוסיקה על שם רובין בירושלים, כלת פרס ישראל למחול לשנת תשנ"ח (1998).
על שמו, אגרון[7] "בית אגרון" (ביתה של אגודת העיתונאים בירושלים),[8] רחוב אגרון במרכז ירושלים,[9] וכן בית ספר יסודי בשכונת קריית יובל שבירושלים.[10] על שמו פרס ירושלים לעיתונות ע"ש גרשון אגרון, שהוענק על ידי עיריית ירושלים אחת לשנתיים למחבר מאמר או רשימה העוסק בירושלים של ימינו.
פטירתו
בשנת 1959 ערכו דייני העדה החרדית בירושלים הרב פנחס אפשטיין, הרב דוד יונגרייז והרב ישראל יצחק רייזמן טקס פולסא דנורא נגד אגרון שהיה אז ראש עיריית ירושלים, בשל פעילות אנטי-דתית, לטענתם, ובמיוחד פתיחת בריכת ירושלים. הוא נפטר כשבועיים לאחר מכן.[11] אגרון נפטר בעקבות סיבוכים שנבעו ממחלת הצהבת, ונקבר בהר המנוחות בירושלים.
ספרו
- אסיר הנאמנות; הביא לבית הדפוס: שריה שפירא, ירושלים: מ' ניומן, תשכ"ד. ("ספר עדות ... על המתרחש בחיים הציוניים משני עברי האוקיינוס במשך יותר מיובל שנים")
לקריאה נוספת
- Stephen Klaidman, 'The Jerusalem Post [and the story of Gershon Agronsky (Agron)]', Present Tense 6, 3 (1979), 36-42.
- Matthew Silver, First contact: Origins of the American-Israeli connection: Halutzim from America during the Palestine mandate, West Hartford, CT: Graduate Group, 2006.
קישורים חיצוניים
- גרשון אגרון, בקטלוג הארכיון הציוני המרכזי בירושלים
- רשימת הפרסומים של גרשון אגרון, בקטלוג הספרייה הלאומית
- מנוחה גרינפלד, בית הספר ע"ש גרשון אגרון, ירושלים, על גרשון אגרון
- גרשון אגרון, בלקסיקון "העין השביעית" לתקשורת ועיתונות
- דוד תדהר (עורך), "גרשון אגרונסקי", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 960
- גרשון אגרון באתר מרכז השלטון המקומי בישראל
- י. שוכמן, גרשון אגרון בן ששים, דבר, 7 בינואר 1954
- פ. יורמן, יומו של ראש עיר: גרשון אגרון מפיח רוח חדשה בירושלים, דבר, 9 במרץ 1956
- מת ג. אגרון, ראש עירית ירושלים: ההלויה תיערך מחר, מעריב, 1 בנובמבר 1959
- גרשון אגרון ז"ל, מעריב, 1 בנובמבר 1959
- גרשון אגרון, ראש עירית ירושלים, דבר, 2 בנובמבר 1959, המשך
- אבל גרשון אגרון ז"ל, דבר, 2 בנובמבר 1959
- א. ח. א., קווים לדמותו, דבר, 2 בנובמבר 1959
- ירושלים חולקת כבוד אחרון לג. אגרון, מעריב, 2 בנובמבר 1959
- רבבות ליוו את גרשון אגרון למנוחתו האחרונה בירושלים, דבר, 3 בנובמבר 1959
- לזכר גרשון אגרון: ליום השלושים: מרדכי איש-שלום; אריה ל. כהן; אהרן מרגלית; א., דבר, 1 בדצמבר 1959
- אזכרה ממלכתית לאגרון במלאת שלושים למותו, דבר, 2 בדצמבר 1959
מפרי עטו:
- עם הפנים אל העתיד, דבר, 18 בינואר 1956
הערות שוליים
- ^ אליהו אילת, יומן סן פרנסיסקו, הוצאת דביר, 1971, עמ' 27-28
- ^ ג. אגרון נכנס לתפקידו, דבר, 9 ביוני 1949.
- ^ ג. אגרון בראש לשכת המודיעין, על המשמר, 11 במאי 1949.
- ^ מסיבת־פרידה לג. אגרון, דבר, 14 בפברואר 1951.
- ^ גרשון אגרון נבחר ראש עיריית ירושלים, דבר, 8 בספטמבר 1955, המשך; ג. אגרון – ראש עיריית־ירושלים, על המשמר, 8 בספטמבר 1955; אגרון החל לכהן בתפקידו, על המשמר, 9 בספטמבר 1955.
- ^ אטל אגרון, מעריב, 28 בינואר 1973 (מודעת אבל)
- ^ מילים נרדפות, אגרון, 18.12.86
- ^ אבן־פינה לבית העתונאים בירושלים ע"ש גרשון אגרון, דבר, 10 באוקטובר 1961.
- ^ רחוב אגרון נחנך בבירה, מעריב, 21 באוקטובר 1960.
- ^ ירושלים: בית ספר על שם גרשון אגרון, מעריב, 1 בפברואר 1960; ביה"ס בקרית־היובל ע"ש גרשון אגרון, דבר, 30 במאי 1960.
- ^ "המים שהבעירו אש בירושלים", משפחה (שבועון), נתן וייס, כ"ה בחשוון התשס"ז
 ראשי עיריית ירושלים (החל מ-1878)
| ||
|---|---|---|
 האימפריה העות'מאנית
|
יוסף אל-ח'אלידי (1878–1879) • סלים אל-חוסייני (1882–1897) • פיידי אל-עלמי (1906–1909) • חוסיין אל-חוסייני (1909–1917) | |
 המנדט הבריטי
|
עארף א-דג'אני (1917–1918) • מוסא כאזם אל-חוסייני (1918–1920) • ראע'ב נשאשיבי (1920–1934) • חוסיין אל-ח'אלידי (1934–1937) • דניאל אוסטר (1937–1938) • מוסטפא אל-ח'אלידי (1938–1944) • דניאל אוסטר (1944–1945) • ועדה מנדטורית (1945–1949) | |
 ראשי העיר המזרחית
|
אנוור אל-ח'טיב (1948–1950) • עארף אל-עארף (1950–1951) • חנא עטאללה (1951–1952) • עומר וואעארי (1952–1955) • ועדה עירונית (1955–1957) • רוחי אל-ח'טיב (1957–1967) • אמין אל-מג'ג' (1967–1999) | |
 ראשי העיר המערבית
|
דניאל אוסטר (1949–1950) • שלמה זלמן שרגאי (1951–1952) • יצחק קריב (1952–1955) • גרשון אגרון (1955–1959) • מרדכי איש-שלום (1959–1965) • טדי קולק (1965–1967) | |
| ראשי עיריית ירושלים המאוחדת
|
טדי קולק (1967–1993) • אהוד אולמרט (1993–2003) • אורי לופוליאנסקי (2003–2008) • ניר ברקת (2008–2018) • משה ליאון (2018 ואילך) | |