משפחת אוביץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משפחת אוביץ הייתה משפחה של שחקנים ומוזיקאים יהודים ששרדו מאסר במחנה הריכוז אושוויץ בתקופת השואה. רוב בני המשפחה לקו בגמדות.

מוצא המשפחה

מוצא משפחת אוביץ היה בכפר רוזאווליה במחוז מרמורש, בטרנסילבניה. הם היו צאצאי שמשון אייזיק אוביץ (1868-1923), שלקה בגמדות ושימש כבדחן בחתונות וכרב נודד. נולדו לו משני נישואים עשרה ילדים, מתוכם שבעה לקו בגמדות.

ילדים מנישואיו הראשונים לברנה פרוכטר (שהייתה בעלת גובה ממוצע) היו - רוזיקה (1886-1984) ופרנזיקה (1889-1980), שתיהן לקו בגמדות. בעקבות פטירתה של אשתו ב-1901 נישא בשנית לבתיה ברטה הוס, שהייתה גם היא בעלת גובה ממוצע. מנישואים אלו נולדו: אברהם (1903-1972) (לקה בגמדות), פרידה (1905-1975) (לקתה בגמדות), שרה (1907-1993) (גובה ממוצע), מיקי (1909-1972) (לקה בגמדות), לאה (1911-1987) (גובה ממוצע), אליזבת (1914-1992) (לקתה בגמדות), אריה (1917-1944) (גובה ממוצע), ופירושקה (פרלה) (1921-2001) (לקתה בגמדות).

האם בתיה יעצה לילדיה שיישארו יחד במשך כל חייהם, עצה שכנראה הצילה את חייהם בהמשך. היא אמרה: "באש ובמים, לעולם לא להיפרד; לשמור אחד על השני, ולחיות אחד למען השני".

להקת ליליפוט

אבי המשפחה נפטר בהיות הבת הקטנה בת שנתיים. שבע שנים אחריו נפטרה גם האם, מותירה אחריה עשרה ילדים, שהצעירה בהם בת 9. ילדיהם הקימו להקה משלהם שנקראה "להקת ליליפוט". הם שרו וניגנו באמצעות כלי נגינה קטנים המיועדים לילדים והופיעו בכל רחבי רומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, כאשר בני המשפחה הגבוהים עוזרים מאחורי הקלעים. חברי הלהקה שרו ביידיש, הונגרית, רומנית, רוסית וגרמנית. כאשר לא היו בהופעות, הם התגוררו בבית אחד עם בני זוגם.

עם תחילת מלחמת העולם השנייה, היו במשפחה שנים-עשר אנשים, שבעה מהם נמוכי קומה. כאשר תפסה הונגריה את צפון טרנסילבניה בספטמבר 1940, חוקי הגזע החדשים אסרו על אמנים יהודים לשעשע את מי שאינם יהודים. בני המשפחה השיגו אישורים בהם הושמטה עובדת היותם יהודים, והם המשיכו בסיורים עד 1944. לאחר השתלטות הגרמנים על הונגריה, ב-15 במאי 1944, גורשו כל 12 בני המשפחה לאושוויץ ביחד עם כל בני הכפר. למעט אחד מהאחים הגבוהים שנמלט מהגירוש, אך נעצר מאוחר יותר והוצא להורג.

אושוויץ

משהגיעה המשפחה למחנה אושוויץ, היא משכה את תשומת לב השומרים הגרמנים. אלו הזעיקו את רופא המחנה יוזף מנגלה אשר נהג לאסוף קוריוזים כגמדים ותאומים עבור המחקרים שלו בתורשה. בני המשפחה שוכנו במתחם מיוחד שהיה באחריותו של מנגלה. מנגלה היה סקרן במיוחד בשל העובדה שהמשפחה כללה הן נמוכי קומה והן בעלי גובה רגיל. שמונה אסירים אחרים, בני משפחת שלומוביץ שעבדו עם משפחת אוביץ, טענו שהם קרובי משפחה שלהם, ומנגלה צירף גם אותם לקבוצה של המשפחה שהייתה באחריותו. על מנת לשמור אותם בריאים הוא דאג שיהיו להם תנאי מחיה היגייניים יותר, אוכל טוב וכלי מיטה משלהם. מנגלה איפשר להם לשמור על הבגדים שלהם, והם לא נאלצו ללבוש את מדי הפסים של שאר יושבי המחנה.

בני המשפחה היו נתונים לבדיקות שונות. בדיקות דם ומח עצם, לקיחת דגימות שיער ועוד. הם גם הוצגו בפני קבוצות של רופאים ומבקרים שבאו למחנה לצפות במחקריו של מנגלה. בשחרור המחנה נמצא מרשם התרופות של המשפחה. הרישום הראשון שנמצא – יוני 1944. מנגלה לקח מח עצם מעמוד השדרה של כל בני המשפחה. ללא משככי כאבים. דם נלקח מהם כמה פעמים ביום. הוא שפך מים חמים וקרים על אוזניהם ועקר את שיניהם. פרלה הייתה מודאגת שמא מנגלה יתחיל סדרת ניסויים שנייה, אכזרית יותר. "היינו בטוחים שמהמחנה הזה לא נצא על שתי רגליים". דייוויס מתאר כיצד הוא מתקשה לדמיין איך זה לחיות עם מחשבה כזאת. ב-17 בינואר 1945 מנגלה ברח. עשרה ימים לאחר מכן הכוחות הרוסים חדרו לאושוויץ ושחררו את כל 5,800 האסירים שנותרו בחיים. לאחר שמונה חודשי גיהנום, משפחת אוביץ שוחררה כשכולם בחיים. בשנת 2001, בגיל 80 התראיינה פרלה ואמרה: 'ניצלתי בעזרת חסדו של השטן'.

עם שחרור אושוויץ ב–27 בינואר 1945 על ידי הצבא האדום שוחררו בני המשפחה, ביחד עם בני משפחת שלומוביץ שניצלו בזכותם.

בישראל

במסע ארוך לאחר השחרור, הגיעו בני המשפחה בחזרה לביתם בכפר, ושם גילו כי ביתם נבזז. משם הם עברו לסיגט ולאחר מכן לבלגיה. במאי 1949 עלו לישראל והתיישבו בחיפה. הם החלו שוב במסעות של הופעות ברחבי הארץ. הופעות אלו היו להצלחה והם הצליחו כבעבר למלא אולמות. בשנת 1955, הם פרשו מהופעות ורכשו שני בתי קולנוע בחיפה – "גנים" ו"כרמל", אותם ניהלו, הפעם מאחורי הקלעים. כעבור כעשור נסגרו שני בתי הקולנוע.

הגברים מהמשפחה שנישאו, הולידו צאצאים בעלי גובה רגיל. הנשים במשפחה לא יכלו ללדת עקב מבנה גופן. חלק מבני המשפחה הגיע לגיל מופלג. רוזיקה אוביץ נפטרה בשנת 1984 בגיל 98. פרלה אוביץ הייתה הצאצאית האחרונה שנפטרה - בשנת 2001[1].

נינתו של אברהם היא הזמרת דנה ליקוורניק, שכתבה לזכרו את השיר "איש קטן"[2].

נאמנים לצוואת אמם – לעולם לא להיפרד, קבורים כל בני המשפחה בחלקת קבר משותפת בחיפה.

אזכורים בסרטים

על בני המשפחה נעשו שני סרטים תיעודיים – "ליבה פרלה" בהפקת שחר רוזן, שהופק ב-1999. הסרט זכה במספר פרסים בפסטיבלים של סרטים תיעודיים.[3]

הסרט השני – "עמידה זקופה באושוויץ" הופק בשנת 2006, על ידי ביל ברומר.

בסרט "פעם הייתי" הוצגה דמותה של משפחת גמדים המחזיקים בבית קולנוע בעיר התחתית בחיפה שהתבססה על סיפורה של משפחת אוביץ. את הדמות המרכזית במשפחה ("סילביה"), גילמה השחקנית בת-אל פאפורה, בתי הקולנוע של המשפחה כבר לא היו קיימים ולכן צולם הסרט במה שהיה קולנוע "הדר" ברחוב קיבוץ גלויות. הסרט מבוסס על הספר "בשבילה גיבורים עפים" של אמיר גוטפרוינד.

לקריאה נוספת

  • אליזבט מושקוביץ, חסד השטן: קורות משפחת גמדים בנסויי ד"ר מנגלה באושוויץ, הוצאת ידיעות אחרונות, 1987

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ פרלה אוביץ, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
  2. ^ יובל אראל‏, ליליפוט בארץ הרשע, בבלוג של יובל אראל, מגזין מוזיקה ותרבות, 3 במאי 2016
  3. ^ פרלה יקירתי
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0