משתמש:מאיריV\זרעי כפירה בויקיפדיה לדוגמה

אני לא יודע אם אלו הם טקסטים שנכתבו במחשבות כפירה זדוניות, או שזהו הראש הכפרני המפיק מעצמו משפטים חמורים אלו.

אולם בעבודתי אני מוצא בהמוני ערכים, דקדוקי ניסוח, שבמחשבה שטחית הם אינם כפירה, ולפיכך הם חלילה עלולים להשאר במכלול. ולכן אני מביא כמה דוגמאות לכאלו, על מנת לעודד את תיקונם, ועל מנת להמחיש את הארס הרב הטמון ללא משים (וזה הכי גרוע) בערכי ויקיפדיה.

ערך יציאת מצרים

בגירסה הקודמת הופיע הניסוח:

במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים..... כמו כן, קיימים מוטיבים ומיתוסים מצריים הבאים בקורלציה מסוימת עם יציאת מצרים המקראית.

א. במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור. משמע שמהמקורות ה"רשמיים" אין תיעוד ברור, מה שמעלה חשש שהקונספרציות המאוחרות אולי דווקא כן נכונות (חלילה!).

ב. מה כן יש? מוטיבים ומיתוסים! שגם הם באים עם המקרא ב"קורלציה" "מסוימת" בלבד...!! - כלומר- מה שכבר כן תואם את המקרא זה דברים לא ברורים, וגם מילת ההתאמה מוחבאת במילה לועזית מטושטשטת לחלוטין.

ג. "יציאת מצרים המקראית".. שם העצם הזה נותן תחושה כאילו זה עומד מול "גירסת יציאת מצרים היוונית" או "יציאת מצרים האמיתית"...

לכן הנוסח תוקן כך:

"לא נמצא במקורות המצריים תיעוד חד של אירוע יציאת מצרים...כמו כן, קיימים גם מוטיבים ומיתוסים מצריים הבאים בהתאמה מסוימת עם יציאת מצרים כפי שהיא מופיעה במקרא.

א. לא נמצא, אולי עוד ימצאו, אולי לא, אבל זה לא אמין כמקור לשיפוט התורה. הניסוח יותר מרוכך.

ב. גם מוטיבים ומיתוסים, אבל גם פפירוסים ממש ועוד. והם באים בהתאמה ממש. ולא במילה לועזית מטשטשת.

ג. "יציאת מצרים" כפי שהיא מופיעה במקרא.

ערך רוחניות

נוסח הפיסקה הפותחת היה:

"המונח רוחניות הוא שם כולל למספר גישות לפיהן העולם אינו מסתכם רק במרחב, אנרגיה, זמן, ותודעה,"

והנה בודאי שכולם היו משנים את תחילת הפיסקה "שם כולל למספר גישות", שנותן תחושה כאילו האמת היא "עוד גישה", וכאילו היהדות משוות לדתות אחרות.

אבל גם הפיסקה המתורקנת הבאה מכילה זרע הרס רע ביותר, שלא ניתן להרגיש בו, אבל הוא משפיע על התודעה ארוכת הטווח.

"המונח רוחניות הוא שם כולל להגדרת מציאות העולם שמעבר למרחב, אנרגיה, זמן, ותודעה,"

למה הכניסו פה "זמן" ובעיקר למה הכניסו פה "תודעה"? הרי רוחניות זה לא גשמיות, ואם התודעה היא רוחנית אזי היא רוחנית. ואם גשמית אז גשמית, אבל מי כבר הכריע?

התשובה היא:

הסיבה שהם כתבו את זה, כי הסתירה הכי כואבת להם ולגדולי הפילוסופים מימי דקארט, היתה התודעה. התודעה נתפסת באופן אינסטינקטיבי כלא גשמית, וזה ראיה לכאורה לרוחניות.

אבל באו אחרוני הפילוסופים, ואמרו: לא, יש מוח עם עצבים וכלי דם וחומרים כימיים וזו התודעה.

מילא, עוד אני יכול להבין. אבל על זה עוד אפשר עדיין להתווכח.. (כל זמן שלא בראו רובוט שמרגיש, וחש ובעל אישיות אמיתית ותודעתית) אבל באו הויקיפדים, ואמרו אנחנו נחסום לאנשים את החשיבה הטבעית הזאת, ונכניס להם בדלת האחורית, שרוחניות לא היתה ולא תהיה תודעה! ואז, אל תביאו לנו ראיות מהתודעה שלכם, ואל תנסו לחשוב אפילו שניתן להביא ראיה להרגשת הרוחניות הכל כך טבעית בכל אדם נורמלי. כך שגם האדם הפשוט, כשיחשוב קצת, ויתפעל מהרוחניות של נשמתו, תיכף יבוא לו הערעור על כך.

לכן תוקן המשפט:

"המונח רוחניות הוא שם כולל להגדרת מציאות העולם שמעבר למרחב הגשמי"

ערך תעסוקה במגזר החרדי

כאן אמנם לא מדובר על כפירה של ממש, ובאמת גם לא מדובר בערך ויקיפדי, אלא דווקא ערך שנוצר במכלול, ועבר המון המון ידיים. אבל בואו נשים לב כמה קשה לעקוב, ואיך צריך להזהר בשבעים עיניים.

נשים לב לרוח האנטי-חרדית הנושבת ממנו, לביקורת המתוחה מבין השיטים על הציבור החרדי על מנהיגיו ועל תלמידי חכמיו. בשורות המתיימרות להציג את הרקע לתעסוקה במגזר החרדי נשזרו משפטים שלמים מוטים לחלוטין אודות "החיוב" התורני לעסוק בפרנסה, תוך עם-ארצות גמורה או התעלמות במקרה היותר גרוע, מחצי מגדולי ישראל שבכל הדורות. למרות שהערך תוקן בחלקו, לא היו מספיק משאבים להפוך לגמרי את הערך, ולחקור על זרעי הרס אלו על מנת לשרשם. בס"ד, עכשיו הערך תוקן.

תחת הכותרת "במקורות ובזמנים קדומים":

בנוסח הכתובה נאמר: ”אנא אפלח ואוקיר ואוזין ואפרנס יתיכי ליכי כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון”. זהו אחד משלושת הדברים שאדם חייב לאשתו על פי התורה: "שאר, כסות ועונה". תפקידו של האיש הוא להביא פרנסה ומזון לגוף ולנפש לכל בני הבית מבחוץ. תפקידה של האשה הוא בתוך הבית לדאוג לצרכי הבית פנימה, בישול ניקיון וגידול הילדים.

בתקופת התלמוד כמעט כל התנאים והאמוראים היו עמלים לפרנסתם במקצועות שונים וחלק מהם מכונים על פי מקצועם כגון רבי יצחק נפחא, רבי יוחנן הסנדלר ועוד, ובראשונים אף ישנם הנחיות לבחירת המקצוע המומלץ.

גם במקורות משובחת הנהגה טבעית זו, במשנה במסכת אבות מובא ”רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא אוֹמֵר: יָפֶה תַלְמוּד תּוֹרָה עִם דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁיְּגִיעַת שְׁנֵיהֶם מְשַׁכַּחַת עָוֹן. וְכָל תּוֹרָה שֶׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה וְגוֹרֶרֶת עָוֹן” (פרק ב משנה ב). רבינו יונה מבאר שם "שיגיעת שניהם משכחת עוון: כלומר מסיר יצר הרע כמו שנאמר (תהלים נ"א ז') הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי. שעל ידי שהוא יגע בתורה ובמלאכה לא ישלוט עליו יצר הרע כי בכל עת אשר לא יהיה דשן ושמן לא יערב לו לעשות עבירות. לכן יעסוק בתורה שמתשת כחו של אדם וגם במלאכתו לכדי חיותו ולא יעמד בטל לעולם פן יתענג ורם לבבו לשכוח את ה' אלקיו כעניין שנאמר (דברים ל"ב ט"ו) וישמן ישרון ויבעט".

בתלמוד בבלי מתקיים דיון עקרוני ביחס הראוי בין התורה לבין הפרנסה: "ואספת דגנך" - מה תלמוד לומר? לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך". הנהג בהן מנהג דרך ארץ. דברי רבי ישמעאל. וברש"י: "הנהג בהם - עם דברי תורה, מנהג דרך ארץ - שאם תבוא לידי צורך הבריות, סופך להתבטל מדברי תורה". כלומר, האדם חייב להתפרנס כדי שלא יבוא לידי עניות, מפני שהעוני סופו להביאו להתבטל מלימוד תורה. מאידך, רבי שמעון בר יוחאי חולק על רבי ישמעאל ותמה עליו: "אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה?! אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים". לדעתו, האדם חייב להשקיע את כל משאבי זמנו והווייתו בלימוד התורה ולסמוך על ההשגחה העליונה בפרנסתו. ואולם דומה שהתלמוד נוטה לשיטתו של רבי ישמעאל: "אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידן". כך שממסקנת הגמרא עולה המשמעות שהדרך שראוי לילך בה היא תורה עם דרך ארץ, שילוב לימוד התורה עם עיסוק בפרנסה. דרכו של רשב"י היא ליחידים ושיטת רבי ישמעאל היא ההוראה לכלל.

כך גם פסק הרמב"ם: ”כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חלל את השם, ובזה את התורה, וכיבה מאור הדת, וגרם רעה לעצמו, ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות מדברי תורה בעולם הזה... וכל תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטילה וגוררת עוון” (רמב"ם הלכות תלמוד תורה ג י).

עד כאן. כלומר, אם נתמצת: בכתובה הבעל מתחייב לעבוד, כמעט כל חכמי התלמוד עבדו, בראשונים (חובות הלבבות) ישנן הנחיות במה לעבוד, במקורות משובחת הנהגה זו (ציטוט מהמשנה באבות על תורה ומלאכה) הבאת המחלוקת בין רבי ישמעאל לרשב"י ונקיטה שנראה שהתלמוד נטה לפסוק שחובה לעבוד. ולקינוח הבאת שיטת הרמב"ם שאין ללומדים להתפרנס מהצדקה.

זהו, אז יש לכם ספק עדיין, שלהיות אברך זה פשע וזהו מעשה הנוגד את התורה??

אז ככה: בכתובה הבעל מתחייב לדאוג לפרנסת אשתו. זה אמנם מדאוריתא (הרמב"ן חולק אבל לא נכנס לקטנות) אולם מה שבטוח שהיא מצדה יכולה לוותר על כך, ומה שעוד יותר בטוח, שהתחיבות הכתובה מתממשת לחלוטין גם אם היא עובדת לבד, ובכך מתפרנסים שניהם. כך גם ממש ממליץ בעל ה"ערוך השולחן" להדר לישא אשה שיש ביכולתה להביא לפרנסת המשפחה.

כמעט כל חכמי התלמוד עבדו? נכון היו הרבה. וזו גם דעתו הייחודית של הרמב"ם כמובא בציטוט המכובד בסוף (למרות שיש סתירה מדבריו במקום אחר...) אבל הכסף משנה פרך את ראיותיו, וגם כתב שאפילו אם ראיותיו נכונות אפשר להתיר משום "עת לעשות להשם" לקיים את התורה בדורנו.

בראשונים, הכוונה בחובות הלבבות, הביא הנחיות במה לעבוד? בדיוק להיפך. רבנו בחיי טרח לבאר שחובת האדם לבטוח בהשם, ולעבוד רק במלאכות המתאימות לו, כי כל טרחה אחרת היא מיותרת לחלוטין. בל נשכח... מדובר בשער הבטחון של חובות הלבבות....

ציטוט מהמשנה באבות על "כל תורה שאין עמה מלאכה"? אז זהו, שבדיוק על זה אומר הגר"א שמשנה זו הולכת לדעת רבי ישמעאל. אבל לדעת רשב"י חובה ללמוד ולא לקחת את עול הפרנסה.

מחלוקת רבי ישמעאל ורשב"י? הצחקתם אותי, זה מחלוקת שממשיכה עד השולחן ערוך והרמ"א, וכבר ראינו שהב"י בכסף משנה טורח להביא שמותר, וכבר טוען שמספיק ה"עת לעשול להשם" בכדי שיהיה מותר ללמוד ולהתפרנס מהצדקה... ובודאי שכבר דנו בזה הפוסקים ונמנו וגמרו שהדבר מותר היום. וכך ראה בביאור הלכה שם.

בקיצור.. הטיה גמורה. וזה בעצם לקחת צד מסוים, ולכתוב אינציקלופדיה "ניטרלית" .

בס"ד הדברים תוקנו. לרוח ישראל סבא.