יציאת מצרים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

יְצִיאַת מִצְרָיִם היא סיפור יציאתם של בני ישראל מעבדות לפרעה בהנהגת משה שנשלח על ידי ה'. האירוע מתואר בפירוט בספר שמות שבתורה, וזכרו ולקחו מועלים פעמים רבות בתנ"ך ובמסורת היהודית. לפי הכתוב, בני ישראל זעקו לה' שיושיעם מהשעבוד ארוך השנים במצרים, והוא שיגר אליהם את משה נביאו ובידו אותות מופתיים, כדי לדרוש מפרעה שישלחם לעבדו במדבר סיני. פרעה סירב, וה' הנחית על המצרים עשר מכות שכל אחת מהן הייתה חמורה מקודמתה, עד שלאחר מכת בכורות פרעה נכנע והתיר לבני ישראל לעזוב. כעבור שלושה ימים חזר בו ויצא למרדף בראש צבאו, שהסתיים בנס קריעת ים סוף, כאשר בני ישראל חצו את הים בבטחה והמצרים טובעו. חג הפסח נחוג לזכר יציאת מצרים, וההגדה של פסח מנציחה את סיפור הדברים.

בני ישראל יוצאים ממצרים. ציור מאת דייוויד רוברטס משנת 1828.

האמונה ביציאת מצרים היא מאבני יסודי הדת, והסיפור עובר בכל דור מאב לבן כחלק מהמסורת. ההיזכרות בגאולת עם ישראל ובצאתו מעבדות לחירות הינה מצוות עשה בתורה "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך" ולדעת חז"ל יש אף חיוב להזכיר את יציאת מצרים מדי יום בבוקר ובערב.

להבדיל, סיפור יציאת מצרים, על משמעויותיו הרוחניות ועל סמליו, הוא יסוד חשוב גם בנצרות ובאסלאם והפך דרכן למופת ומקור השראה לשוחרי חירות לאורך ההיסטוריה.

התיאור בתורה

קיימות שיטות שונות לגבי זיהויים של המקומות ותיאור המסלול, ובפרט מיקומו של הר סיני ומקום חציית ים סוף. מפה זו מתארת את אחת משיטות הזיהוי. כדאי לבחון את המפה במקביל לפסוקי פרשת מסעי.

השעבוד במצרים

בני ישראל, צאצאי יעקב שירדו עמו למצרים בגלל הרעב בארץ כנען, שוכנו על ידי יוסף המשנה למלך המצרי בגושן, ומשבעים נפשות הם התרבו והתעצמו עד שאוכלוסייתם היוותה מיעוט ניכר ובדלני במנהגיו. המצרים חששו מהריבוי הטבעי הגדול של העברים, ופרעה מלך מצרים רואה בעצם קיומו וגידולו של השבט העברי הזר, סכנה לביטחונה של מצרים, העלול לשמש כגיס חמישי בכל מלחמה עתידית. לפיכך, הוא שינה את המעמד והיחס המועדף בו זכו בזכות היותם שארי המשנה למלך המנוח, והפך אותם בהדרגה לעבדים המשועבדים לעם המצרי. השעבוד כלל ניצול קשה לצורך בניית ערי מסכנות ואסמי תבואה, וביצוע כל עבודות השדה והבית השוטפות בכל רחבי הממלכה בעבודת פרך, זאת באמצעות כפייה ועינויים. חוק נוסף של פרעה, הוא הדרישה להמית את כל הבנים הזכרים בשעת לידתם. לאחר שנות שיעבוד רבות, זועק עם ישראל אל האלקים, בבקשה שיושיעו.

משה

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – משה

בעיצומו של שעבוד קשה זה, נולד משה. עקב הגזרה להמית כל בן עברי, הוא מוחבא בבית הוריו במשך שלושה חודשים, ואז מוסתר בתוך תיבת גומא קטנה אותה מסתירה אמו בין קני הסוף על שפת היאור, מתוך מטרה שלא ייתפס ויומת על ידי שוטרי מצרים כשאר התינוקות. אחותו, מרים הנביאה, מסתתרת על מנת לראות מה יעלה בגורלו. בתיה בת פרעה, היורדת לרחוץ ביאור, מגלה את התיבה ונוטלת את התינוק, אף על פי שהיא מבחינה כי הוא מילדי העברים. מרים ניגשת אליה ומציעה לה למצוא עבורו מינקת עברית, והיא לוקחת אותו אל אמהּ על מנת שתניק אותו. בת פרעה לוקחת את הילד תחת חסותה, ומגדלת אותו בארמון.

בעת שבגר, יצא משה, שידע על מוצאו, על מנת לבחון מקרוב את סבלות אחיו. לאחר שהציל עבד עברי מיד נוגש מצרי, על ידי הריגתו של האחרון, ולמחרת ראה את העבד העברי רב עם עברי אחר, ומחשש להלשנה ברח למדין שם נשא לאישה את צפורה בת יתרו, שילדה לו שני בנים, גרשם ואליעזר. במהלך שהותו במדיין הלך למדבר, שם התגלה אליו האלקים בסנה בוער, וציווה עליו לגאול את ישראל. בתחילה מסרב משה, אך האלקים נותן בידו מספר אותות ומופתים, ומיידע אותו כי בעת הגעתו מצרימה, יקבל את פניו אהרן אחיו בשמחה, ויבצע עמו את השליחות.

עשר המכות וקריעת ים סוף

משה הגיע עם אהרן אחיו אל פרעה, ודרש ממנו: "שלח את עמי"! - אך פרעה סרב. משה הדגים את כוחו של אלקים באמצעות הפיכת מטה הרועים שלו לנחש מול פרעה. מטה אהרון הפך לתנין, בתגובה לכך כישפו גם חרטומי מצרים את מטותיהם והמירו אותם לתנינים, אך מטה משה בלע את התנינים ששלחו החרטומים. תשע מכות שנחתו על מצרים ופגעו בה, לא הצליחו לשכנע את פרעה לשחרר את ישראל ורק המכה האחרונה, המתת הבכורות, הובילה לשחרורם עד כדי גירושם של בני ישראל.

בני ישראל, ובהם כ-600 אלף גברים מגיל עשרים ומעלה, יצאו ממצרים אל המדבר מאתיים ועשר שנים לאחר ירידת מיעקב ומשפחתו למצרים בבוקר ט"ו ניסן שנת ב' תמ"ח לבריאת העולם, כשעמוד האש ועמוד הענן הנסיים ליוו אותם, בעוד הצבא המצרי החזק דולק אחריהם על מרכבות וסוסים. כאשר בני ישראל הגיעו לים סוף, נקרע הים לשניים והם עברו בתוכו. ה' חיזק את לב צבא מצרים להמשיך לרדוף אחרי בני ישראל, והמים חזרו והטביעו אותם בעודם עומדים בלב ים.

מתן תורה והנדודים במדבר

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – נדודי בני ישראל במדבר
מפה מהמאה ה-17 המתארת את המסלול שעברו בני ישראל ביציאת מצרים.

לאחר היציאה ממצרים, הוביל משה את בני-ישראל אל הר סיני ושם ניתנה להם התורה. לזכר מעמד הר סיני זה נחוג חג מתן תורה. בזמן ששהה משה על ההר חטאו בני ישראל, בהשפעת הערב רב, ובנו עגל זהב וערכו חגיגות פולחניות לכבודו. משה שבר את לוחות הברית בהם נכתבו עשרת הדיברות על ידי ה', והעם נענש קשות. לאחר השמדת העגל והשקיית העם במי חטאת, עולה משה שנית אל ההר על מנת לבקש רחמים על העם מאת הבורא. הוא חוזר אל המחנה כעבור ארבעים יום, ומצוּוה על ידי ה' לפסל שני לוחות חדשים מאבן, ואז הוא עולה בשלישית אל ההר, על מנת לכתוב את התורה מפי האלקים ולחרוט את עשרת הדיברות בשנית על לוחות הברית השניים.[1] עם שובו כעבור ארבעים יום נוספים, מקהיל משה את בני ישראל, מעניק להם את התורה מפיו, מציג בפניהם את עשרת הדיברות ומצווה אותם על בניית המשכן.

לאחר מכן הלכו בני ישראל ארבעים שנה במדבר (כעונש על חטא המרגלים), אכלו מן ושליו, עד הכניסה לארץ כנען. היחידים מדור קבלת התורה שזכו להיכנס לארץ ישראל, הם המרגלים שדיברו טובה על ארץ ישראל - יהושע בן נון וכלב בן יפונה. משה עצמו לא זכה להיכנס לארץ כנען, בגלל חטא ההכאה בסלע למען יצאו ממנו מים, אך תלמידו, יהושע בן נון, הוביל את בני ישראל אל מעבר הירדן והנהיג את ההתנחלות בארץ כנען היא ארץ ישראל.

יציאת מצרים במחקר

ציור קיר מקבר בני חסן, בתיאור דומה לביאת בני יעקב למצרים בימי הרעב בארץ כנען

מקורות מצריים עתיקים

במקורות המצריים לא נמצא תיעוד ברור של אירוע יציאת מצרים, אך ישנם כמה מקורות מצריים שייתכן ומתעדים אירועים שונים הקשורים לתופעות מקראיות, כגון תיאורים המזכירים חלק מ"עשר המכות", תיאורי סוף עולם וכאוס במצרים ועוד. כמו כן, קיימים מוטיבים ומיתוסים מצריים הבאים בקורלציה מסוימת עם יציאת מצרים המקראית. עד לאחרונה, ניתוח הטקסטים המצריים לא התבצע באופן מסודר בהקשר של קורלציה עם הטקסטים המקראיים. לפי פרופ' בראד ס. ספארקס במחקר המודרני המוקדם, מאז 1844 ועד לסוף המאה העשרים, חמישה טקסטים מצריים זוהו כמקבילות מסוימות לסיפור יציאת מצרים:[2]

  • פרק אודות השמדת האנושות ב"ספר הפרה השמיימית" - מופיע בשלמותו כחריטה בתוך הפירמידות של מספר פרעונים מתקופת הממלכה החדשה, לרבות סתי הראשון;
  • פפירוס מצרי בשם "פפירוס איפוור" (מיוחס לתקופת הביניים התיכונה);
  • סיפור שני האחים שנכתב בתקופת פרעה סתי השני בממלכה החדשה;
  • אסטלת הרעב (הוקמה בתקופה הקלאסית);
  • אבן רוזטה (הוקמה בתקופה הקלאסית);

בשנות השמונים והתשעים שמונה עשר חוקרים שונים עסקו בנושא של מקבילות מצריות ליציאת מצרים, ומספרם כבר עלה ל-34 בשנת 2012. לפי פרופ' ספארקס, בתקופה האחרונה גבר העניין בנושא בשילוב טכניקות חדשות עם אמצעים דיגיטליים מאגר הטקסטים ממצרים העתיקה עם מקבילות לסיפור יציאת מצרים גדל ליותר מ-70 (נכון ל-2013).[2] טקסטים נוספים שעל פי פרופ' ספארקס נחקרו בתקופה האחרונה:[2]

  • אסטלת אל-עריש (כיתוב חריטה שבמקדש מצרי מאל עריש) - הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
  • כיתובי קיר במקדש של חתשפסות באתר ספאוס ארטמידוס - הטקסט נחקר ב-1981 בידי האנס גואדיקה;
  • אגדה מצרית סי-אוסירה III מסדרת אגדות שתנה (חייממשת) - נחקר ב-1986 וב-2006 בידי נחום סרנה וגארי רנדסבורג בהתאמה;
  • אסטלת יעחמס (הידועה גם כ"אסטלת סערה") - נחקרה ב-1992 ו-2009 בידי דונלד רדפורד וריצ'רד פרוינד בהתאמה;

מקורות מצריים נוספים:

  • באבן הראשה של הפירמידה של הפרעון המצרי אאנס השלישי (2300~ לפנה"ס) מופיע: "הוא המלך אשר נשפט על ידי הוא-אשר-שמו-מוסתר, ביום זה של מות הבכורות." משפט דומה כתוב על ארונות קבורה מצריים מתקופות שונות.[3]
  • פפירוס של נפר-רהו[דרוש מקור];

הגרסה המצרית-יוונית ליציאת מצרים

לאחר חורבן בית ראשון והיווצרותה של קהילה יהודית במצרים, בקרב האוכלוסייה המצרית החלו להתפתח מסורות על מוצא היהודים, כתגובת-נגד למסורת היהודית על יציאת מצרים. מסורות אלו חלחלו לאוכלוסייה היוונית שהתיישבה במצרים לאחר כיבושה על ידי אלכסנדר הגדול ועם העלאתן על הכתב ביוונית בתקופה ההלניסטית התגבשו לגרסה אלטרנטיבית שהתפשטה לעולם היווני שמחוץ למצרים, ולאחר מכן גם לספרות הלטינית ולחוגים הגבוהים באימפריה הרומית. כל הגרסאות מתארות את יציאת מצרים כגירוש אוכלוסייה מצרי יזום, ולא כיציאה יזומה של אוכלוסיית מיעוט. רוב הגרסאות מציגות את היהודים כמצרים חולים (בעיקר מצורעים), חלקם כזרים שגורשו על ידי המצרים, וחלקם כשילוב של אוכלוסייה זרה ואוכלוסייה מצרית. חלק מהגרסאות מציגות את היהודים כזרים ששעבדו את מצרים לתקופה מסוימת, עד שגורשו ממנה על ידי המצרים.

גרסת גירוש הזרים

הגרסה הקדומה ביותר הידועה לנו של הסיפור המצרי-יווני האלטרנטיבי על מסורת יציאת מצרים הופיעה ככל הנראה ב"אגיפטיאקה" של הקטאיוס איש אבדרה[4] סביב שנת 300 לפנה"ס:

"כאשר בימי־קדם התרגשה ובאה מגפה קטלנית על מצרים, ייחסו פשוטי העם את צרותיהם ליד אלוקית; שהרי עם שלל זרים מכל סוג ומין שחיו בקרבם וקיימו פולחנים שונים של דת והעלאת קרבנות, יצאו הטקסים המסורתיים שלהם עצמם לכבוד האלילים מכלל שימוש... לפיכך, גורשו הזרים באחת מן הארץ... לחבל ארץ הקרוי כיום יהודה, שאינו רחוק ממצרים והיה בזמנו ריק מאדם. בראש המושבה הזאת עמד איש בשם משה, שהיה משכמו ומעלה הן בחכמתו והן בעוז רוחו."[5]

גרסת גירוש החיקסוס והמצורעים

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – חיקסוס

ההיסטוריון והכהן המצרי-הלני מנתון, כתב את הגרסה שלו לסיפור יציאת מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, זמן קצר אחרי הקטאיוס. על פי גרסה זו, המובאת בספר השני של החיבור "דברי ימי מצרים", מתחלקת יציאת מצרים לשתי תקופות שונות, שביניהם הבדילו 500 שנים, ובהם היו מעורבות שתי אוכלוסיות שונות, חלקה אוכלוסייה זרה וחלקה אוכלוסייה מצרית.

מנתון מתאר פלישה גדולה של זרים למצרים בתקופת שלטונו של מלך בשם טימַיוס:

"ופתאום באו מארצות המזרח אנשים בני-בלי-שם, וגברו חילים, ועלו על ארצנו למלחמה וכבשו אותה באפס יד ותפשו את נשיאי הארץ ואחרי זאת שרפו את הערים באכזריות חמה ואת מקדשי האלילים החריבו עד היסוד, ובכל יושבי הארץ התעמרו בשנאה את אלה הכו נפש ואת אלה כבשו לעבדים עם טפם ונשיהם."

מנתון מכנה את העם הפולש בשם "חִקסוס", הלחם המילים "חִק" (Hyk, "מלך" בכתב החרטומים העתיק הקדוש) ו"סוֹס" (רועה), כלומר "המלכים הרועים". יוסף בן מתתיהו מעיר שבספר אחר של מנתון מופיע פירוש הפוך לשם "חיקסוס", אמין יותר בעיניו: "רועים-עבדים". המילה "חִק" כתובה שם אחרת, בהדגשה גרונית, ומשמעותה "עבדים שבויי מלחמה". לאחר 510 שנות שלטון החיקסוס, הם גורשו ממצרים, ברחו לעיר אווריס והתבצרו בה. בנו של מלך מצרים צר על העיר, אך לא הצליח לכבוש אותה ולכן הגיע עם יושביה להסכם לפיו יוכלו לעזוב את העיר ואת מצרים ללא פגע. מנתון מזהה את 240 אלף בני החיקסוס שגורשו ממצרים עם היהודים:

"והם יצאו מארץ מצרים...למשפּחותיהם עם כל רכושם...ופנו ללכת דרך המדבר אל סוריה...בנוּ להם עיר בארץ הנקראה בזמננו בשם יהודה...וקראו לה בשם ירושלים."[6]

לאחר כ-500 שנים נוספות, אחד ממלכי מצרים בשם אמנופיס החליט לטהר "את כל ארץ מצרים מן המצורעים ומיתר האנשים הטמאים", וגירש אותם לעבודה במחצבות ממזרח לנילוס. לאחר זמן רב, נעתר המלך לבקשת המצורעים והרשה להם לבנות מחדש את העיר אווריס ולהתגורר בה. אולם המצורעים מרדו במלך, בהנהגת כהן מהליופוליס בשם אוסרסיף, שנתן להם תורה חדשה וציווה אותם שלא לעבוד את אלוקי המצרים. הוא הורה לבצר מחדש את העיר ושלח שליחים אל החיקסוס בירושלים עם הצעה לחבור למצורעים במלחמה במצרים ולשוב לעירם המקורית, אווריס. החיקסוס שהגיעו מירושלים השתלטו יחד עם המצורעים על מצרים, שרפו ערים וכפרים, חיללו מקדשים, טימאו את פסלי האלים ואילצו את הכהנים והנביאים לזבוח את החיות הקדושות ולשחוט אותן. מנהיגם של שתי האוכלוסיות היה אוסרסיף, שכשחבר לחיקסוס שינה את שמו ל"משה".[7]

כעבור 13 שנות גלות, חזרו אמנופיס ובנו רעמסס למצרים, גרשו ממנה את הרועים והמצורעים "ורדפו אחריהם עד הרי סוריה".[8]

סיפור יציאת מצרים ועלילת המצורעים של מנתון הם בבחינת תגובה לסיפור יציאת מצרים המקראי. ייתכן מאד שתרגום התורה ליוונית ("תרגום השבעים") במאה ה-3 לפנה"ס היה הגורם שעורר במנתון את החרדה לתדמית מצרים. מנתון בחר שלא לנקוט בעמדת התגוננות על ידי כתיבת דברי הזמה בלבד, שיכולים להתפרש כאפולוגטיקה וכסימן של חולשה, אלא בחר במתקפה תעמולתית כוללת נגד היהדות והיהודים, על ידי כתיבת "היסטוריה נגדית". עלילת המצורעים של מנתון שימשה תשתית עלילתית לכל מסורות השטנה המאוחרות יותר.[9] ייתכן ולגרסתו של מנתון אף הייתה השפעת גומלין על הגרסה היהודית הכתובה ביוונית. בספר שמות[10] מסופר שידו של משה הפכה "מצורעת כשלג" אך מיד חזרה לאיתנה, אולם עניין הצרעת הועלם בתרגום השבעים וגם על ידי פילון האלכסנדרוני[11] ויוסף בן מתתיהו,[12] שהסתפקו בכך שהפכה ללבנה. ייתכן והדבר נבע מאי נוחות בגלל עלילת המצורעים.[13]

גרסת גירוש המצורעים והחולים

בהמשך השנים רווחו גרסאות מגוונות של יציאת מצרים כגירוש חולים ומצורעים ממצרים, שהתקבצו יחדיו והתיישבו לבסוף ביהודה. על פי רובן של גרסאות אלו, המגורשים היו למעשה ברובם מצרים, בניגוד לגרסאות הקודמות המתארות (לפחות בחלקם) גירוש זרים.

הסופר המצרי ליסימכוס כתב את התיאור המפורט ביותר של יציאת מצרים שהגיע לידינו מהתקופה ההלניסטית-רומית. (יוסף בן מתתיהו רואה בו את התיאור העוין ביותר מבין כל הגרסאות לסיפור.[14]) על פי גרסתו יציאת מצרים היא למעשה גירוש כללי של יהודים, מצורעים וחולי עור בשל ציווי האל אמון, שציווה על מלך מצרים לטהר את המקדשים "מכל האנשים המזוהמים והחוטאים", לגרש אותם ולהטביע אותם בים, כי רק אז תסתיים הבצורת. הרצח ההמוני של 110,000 המגורשים בוצע באופן חלקי על ידי הצבא המצרי, ואלו שנשארו בחיים התקבצו יחד במדבר, ואז "איש אחד ושמו משה" הציע להתחיל ללכת עד שיגיעו לארץ מיושבת. הוא ציווה עליהם שלא לדבר שלום "לשום בן אדם" ולא לייעץ לו טובה "רק עצת-רשע ולהרוס את כל מקדשי האלים והמזבחות אשר ימצאו בדרכם". הם הלכו במדבר ולאחר צרות רבות הגיעו לארץ מיושבת "ועשו רעות ליושביה", שדדו את המקדשים והעלו אותם באש, "והגיעו אל הארץ הנקראה בימינו יהודה", שם יסדו עיר שקראו לה "הירוסולה", ביוונית "שוד המקדש", בגלל מנהגם. לאחר זמן רב, אחרי שגדלו והתחזקו, התביישו היהודים בשם הזה וקראו לעיר "הירוסולימה" (ירושלים).[15]

ההיסטוריון הרומי טקיטוס[16] חזר על עיקריה של גרסת ליסימכוס, תיאר את אבות היהודים כמצרים שהושחתו על ידי נגע ממאיר, וגורשו ממצרים בציווי האל אמון. דרך הסברו העוין של טקיטוס למוצא היהודים הפכה גרסה זו של יציאת מצרים לנחלת הכלל של הציוויליזציה המערבית.[17]

המדקדק המצרי-יווני אפיון טען ששמע "מפי זקני מצרים" שמשה היה מצרי יליד הליופוליס, והוא הוציא את המגורשים היהודים ממצרים, שלא היו אלא מצרים מצורעים, עיוורים, פסחים ונגועים במחלות. היהודים הלכו 6 ימים ולאחר שכולם לקו בדלקת המפשעות, נחו ביום השביעי, כאשר הגיעו לארץ שנקראה אחר כך "יהודה".[18]

הסופר המצרי כאירמון סיפר שמלך מצרים גירש אוכלוסייה גדולה של אנשים חולים, שבראשם עמדו משה ויוסף. כאשר הגיעו החולים הגולים אל פלוסיון, מצאו שם אוכלוסייה גדולה אחרת, שהמלך סירב לתת לה להיכנס למצרים. שתי הקבוצות כרתו ברית ויצאו למלחמה במצרים. כאשר בגר בנו של המלך, רעמסס, גרש את "היהודים" אל סוריה.[19]

כמודל השראה אוניברסלי

הרב קוק טבע את הביטוי: "יציאת ישראל ממצרים, תשאר לעד האביב של כל העולם כולו" והוא ראה בה סמל לניצחון רוח האדם על מעגליות הטבע הדטרמיניסטית של התפיסה המצרית הקדומה, שבה אליל השמש והנחש תפסו מקום מרכזי, ושבה מלך הוא אל ועבד תמיד ישאר עבד. כוחות הטבע חזקים הם ואיתנים, אבל רוחו של האדם בן החורין חזקה מהם. הידיעה בדבר האפשרות של שבירת מוטות העבדות ויציאה לחירות, סימלה את הרוח החופשית של האנושות שלא ניתן לכבול אותה, ושיוצאת כנגד הרוע של השעבוד וניצול של איש את רעהו.

ואכן יציאת מצרים כמודל וסמל של שחרור עבדים מעונים וחסרי תקוה, היווה לחברות ועמים משועבדים מגדלור של תקווה. בעת החדשה ידוע השימוש שעשו בכך הפוריטנים של מייפלאוור שנרדפו בידי הכנסייה האנגליקנית, ושראו בחציית האוקיינוס האטלנטי את קריעת ים סוף וב"עולם החדש" את ארץ כנען, העבדים האפריקנים באמריקה שחתרו לחירות ושיויון עם הסיסמה "Let my people go". בנאומו מתייחס מרטין לותר קינג לאירוע, כמו גם, היהודים שהיו מאחורי מסך הברזל של ברית המועצות, עם הארגון "שלח את עמי".

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ומכאן השוני המקראי, בין נוסחי שני הלוחות.
  2. 2.0 2.1 2.2 פרופ' בראד ס. ספארקס. הרצאה "Egyptian Text Parallels to the Exodus: The Egyptology Literature". כנס USDS על יציאת מצרים "Out of Egypt: Israel's Exodus Between Text and Memory, History and Imagination". 2013
  3. יציאת מצרים בארכאולוגיה מאת אבי גולדשטיין. אמת מארץ
  4. הקטאיוס איש אבדרה אצל דיודורוס סיקולוס, ביבליותקה היסטוריקה, ספר 40, פרק 3.
  5. פטר שפר, יוּדוֹפובּיה, פרק 1 גירוש ממצרים, הקטאיוס איש אבדרה, עמ' 32-29 (מאנגלית: להד לזר).
  6. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק יד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  7. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כו.
  8. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כז.
  9. אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק כו, עמ' 233-231.
  10. ספר שמות, פרק ד', פסוק ו'.
  11. פילון האלכסנדרוני, על חיי משה, א, 79.
  12. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר שני, סעיף 273.
  13. אריה כשר, (יוספוס פלאוויוס) נגד אפיון, כרך ראשון, פירוש לספר ראשון, פרק לא, עמ' 259.
  14. Bezalel Bar-Kochva, The Image of the Jews in Greek Literature: The Hellenistic Period, p. 306
  15. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק כד; תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.
  16. טאקיטוס, דברי־הימים, ספר חמישי, פרק ג; תרגום מרומית: שרה דבורצקי.
  17. פטר שפר, יודופוביה - גישות כלפי היהודים בעולם העתיק; פרק 1: גירוש ממצרים, טאקיטוס, עמ' 53.
  18. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר שני, פרק ב.
  19. יוסף בן מתתיהו, נגד אפיון, מאמר ראשון, פרק לב, תרגום: יעקב נפתלי שמחוני.