מתקפת פומרניה המזרחית
 | ||||||||||||||||||
| חיילי הצבא האדום של ברית המועצות מאיישים שני זחל"מי נ"מ מסוג M17 מרובה תותחים (MGMC) בדנציג במרץ 1945. | ||||||||||||||||||
| מערכה: החזית המזרחית במלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| מלחמה: מלחמת העולם השנייה | ||||||||||||||||||
| תאריכי הסכסוך | 24 בפברואר 1945 – 4 באפריל 1945 (5 שבועות ו־5 ימים) | |||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| מקום | פומרניה | |||||||||||||||||
| תוצאה | ניצחון סובייטי | |||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||
המבצע ההתקפי האסטרטגי של פומרניה המזרחית (ברוסית: Восточно-Померанская наступательная операция) היה מתקפה של הצבא האדום הסובייטי נגד הוורמאכט הגרמני בחזית המזרחית. המבצע התרחש בפומרניה ופרוסיה המערבית בין ה-10 בפברואר ל-4 באפריל 1945.
הפעולה התרחשה בארבעה שלבים:
- מבצע התקפי קוניץ-קסלין 24 בפברואר – 6 במרץ 1945
- מבצע התקפי דנציג 7–31 במרץ 1945
- מבצע התקפי ארנסוואלדה-קולברג 1–18 במרץ 1945
- מבצע התקפי אלטדאם 18 במרץ – 4 באפריל 1945 (ליד שטטין)
מתקפת פומרניה המזרחית היא שמנעה מז'וקוב להגיע לברלין בפברואר (המושא של מתקפת ויסלה-אודר האדירה), שכן היא הפכה בראש סדר העדיפויות לפנות את הכוחות הגרמניים מפומרניה.
תכנון
החזית הבלארוסית השנייה - תחת קונסטנטין רוקוסובסקי - הופקדה תחילה להתקדם מערבה צפונית לנהר הוויסלה לעבר פומרניה ועיר הנמל הגדולה דנציג, במטרה העיקרית להגן על האגף הימני של החזית הבלארוסית הראשונה של ז'וקוב, שדחפה לעבר ברלין. אולם במהלך מבצע פרוסיה המזרחית, רוקוסובסקי קיבל הוראה לפנות ישירות צפונה לעבר אלבינג.[1] המהלך הותיר כוחות גרמניים משמעותיים על כנם בפומרניה, שם הם איימו על האגף הימני של המערכים של ז'וקוב.
כתוצאה מכך, לאחר שהסתיים השלב הראשוני של מתקפת פרוסיה המזרחית, החזית הבלארוסית השנייה הוצבה מחדש מתוך כוונה לתקוף מערבה לתוך פומרניה, ולבטל את האפשרות של מתקפת נגד גרמנית (באופן דומה המתקפה השלזית המקבילה של החזית האוקראינית הראשונה של קונייב בדרום נועדה בחלקה להגן על האגף השמאלי של החזית הבלארוסית הראשונה). הצורך לאבטח את האגפים עיכב את הדחיפה האחרונה של הסובייטים לכיוון ברלין, שתוכננה במקור לפברואר, עד אפריל.
החלטתו של יוסיף סטלין לדחות את הדחיפה לכיוון ברלין מפברואר עד אפריל הייתה נושא למחלוקת בין הגנרלים הסובייטים וההיסטוריונים הצבאיים, כאשר צד אחד טען כי לסובייטים היה סיכוי לכבוש את ברלין הרבה יותר מהר ובהרבה פחות הפסדים בפברואר, והשני בטענה שהסכנה בהשארת יחידות גרמניות גדולות על האגפים עלולה הייתה לגרום למתקפת נגד גרמנית מוצלחת ולהאריך את המלחמה עוד יותר: הגרמנים אכן ערכו התקפת נגד מפתיעה בפומרניה באמצע פברואר, מבצע מפנה השמש. עם זאת, העיכוב אפשר לסובייטים לכבוש חלקים משמעותיים מאוסטריה במתקפת וינה.
המודיעין הגרמני
כבר ב-13 בפברואר הסיקו שירותי הביון הגרמניים שהסובייטים יבקשו לטהר את פומרניה בטרם יתקדמו לברלין. הארמייה השנייה - המגנה על גזרה גדולה וחשופה שעוברת דרך פומרניה מזרחה לכיוון קצה פרוסיה המזרחית באלבינג - ביקשה רשות לסגת, אך הבקשה נדחתה על ידי אדולף היטלר.[2] גראונץ, על הוויסלה, כותרה ב-18 בפברואר (חיל המצב, מדיוויזיית הרגלים ה-83 - נכנע לבסוף בחודש שלאחר מכן).
סדר הכוחות
ורמאכט
- קבוצת ארמיות ויסלה
- הארמייה השנייה (ולטר וייס)
- קורפוס הפאנצר ה-46
- קורפוס הפאנצר ה-7
- הקורפוס ה-27
- הקורפוס ה-23
- הקורפוס ההררי ה-18
- חיל המצב של מבצרי גראודנץ ודנציג
- האגף המזרחי של ארמיית הפאנצר השלישית (הוקמה מחדש) (ארהרד ראוס)
- הארמייה השנייה (ולטר וייס)
הקורפוסים של הארמייה השנייה היו בעייתיים מאוד בשלב זה, בהיותם מורכבים ברובם מיחידות מקוטעות או אד-הוק. ארמיית הפאנצר השלישית נבנתה מחדש באמצעות הקורפוסים של ארמיית הפאנצר אס אס ה-11 שהוקמה לאחרונה, הארמייה המקורית הושמדה ברובה בליטא ובפרוסיה המזרחית, שם שרידיה הגנו כעת על קניגסברג.
הצבא האדום
- החזית הבלארוסית השנייה (מרשל קונסטנטין רוקוסובסקי)
- האגף המזרחי של החזית הבלארוסית הראשונה (מרשל גאורגי ז'וקוב)
ההתקפה
פריצת דרך
רוקוסובסקי פתח את המתקפה ב-24 בפברואר באמצעות החיילים הטריים של הארמייה ה-19 של קוזלוב, אך לאחר התקדמות ראשונית של כ-20 קילומטרים (12 מיל) הם נבלמו על ידי התנגדות גרמנית עזה. ב-26 בפברואר, הוא הכניס את קורפוס הטנקים של המשמר ה-3 ממזרח לנוישטטין, שם הם השיגו חדירה של 40 קילומטרים (25 מיל), ושחרר את קוזלוב מתקידו.[3] קורפוס הטנקים של המשמר ה-3 פרץ בבלדנבורג, בעוד שנוישטטין בצד שמאל של החזית נפלה לידי קורפוס הפרשים של המשמר ה-3 ב-27 בפברואר.
וייס מיהר להרכיב את קורפוס הפאנצר ה-7, כולל שרידי דיוויזיית הפאנצר ה-7, ברומלסבורג כדי לאיים על האגף של הארמייה ה-19. עם זאת, לאחר פריצת דרך סובייטית בקסלין ב-2 במרץ, הארמייה השנייה מצאה את עצמה מנותקת לחלוטין משאר קבוצת הארמיות שלה.
החזית הבלארוסית הראשונה מצטרפת למתקפה
הכנף הימנית של ז'וקוב - קיבוץ של ארמיית ההלם השלישית וארמיות הטנקים של המשמר הראשונה והשנייה - יצאה למתקפה ב-1 במרץ, כשהיא פוגעת צפונה כשהכוח העיקרי מרוכז בריץ. כל האגף השמאלי של ארמיית הפאנצר השלישית נותק בשל פריצת הדרך שלהם, לאחר שגודריאן סירב לבקשתו של ראוס לנסיגה; האגף הימני נסוג לכיוון שטטין.[4]
ב-4 במרץ הגיעו יחידות טנקים סובייטיות קדמיות לאזור הים הבלטי, והכוחות הגרמניים בפומרניה נלכדו בסדרה של כיתורים. הארמייה השנייה החלה לסגת לעבר השטח המבוצר של דנציג, בעוד שקורפוס האס אס ה-10 של ארמיית הפאנצר השלישית כותר בדרמבורג.
השלב השני
רוקוסובסקי פתח את השלב השני של המתקפה שלו ב-6 במרץ. ארמיית ההלם השנייה איימה לנתק את הכוחות המגינים במבצר מרינבורג, שפונה יומיים לאחר מכן, בעוד שמזרח אלבינג נפלה לבסוף ב-10 במרץ. ההגנה על מרינבורג נוהלה על ידי קבוצת קרב בשליטה נומינלית של דיוויזיית הרגלים ה-7, כולל יחידות צי, אס אס ויחידות אחרות. וייס, לאחר שהזהיר שלא ניתן להחזיק את כיס אלבינג, שוחרר מהפיקוד ב-9 במרץ והוחלף על ידי דיטריך פון זאוקן. חיילי הארמייה הגרמנית השנייה נסוגו בחוסר סדר לתוך דנציג וגדינגן, שם החזית הבלארוסית השנייה כיתרה אותם. בינתיים, כוחותיו של ז'וקוב הדפו את שארית ארמיית הפאנצר השלישית מהגדה המזרחית של האודר התחתון, וסילקו את הגרמנים מעמדותיהם האחרונות בראש גשר באלטדאם.
המצור על קולברג
פליטים אזרחיים רבים מפומרניה נמלטו לעיירת החוף קולברג, שכותרה ב-4 במרץ. עם זאת, העיירה הוגנה בהצלחה עד 18 במרץ, אז הפינוי כמעט הושלם.
המצור על דנציג
האזור המבוצר של דנציג - גוטנהאפן (גדינגן) - גם הנמל הראשי לפליטים מפרוסיה המזרחית הנמלטים מערבה - נצטווה להיות מוגן לאורך זמן רב ככל האפשר על ידי פון זאוקן כדי לשמור על נתיבי הפינוי פתוחים.
רוקוסובסקי פתח במתקפה האחרונה שלו ב-15 במרץ 1945; הדחיפה העיקרית, לכיוון החוף בזופוט בין גדינגן לדנציג, התבצעה על ידי הארמיות ה-70 וה-49 שהתקדמו במקביל.[5] הלחימה הייתה פראית, אך עד ה-19 במרץ 1945 הגיעו ראשי החנית הסובייטיים לאזור מעל זופוט, בעוד דיוויזיית הפאנצר ה-4 נדחקה חזרה לפאתי דנציג עצמה. עד ה-22 במרץ 1945 הגיעה הארמייה ה-70 לים, ופיצלה את ההגנה הגרמנית. גדינגן נלקחה ב-26 במרץ 1945, מגיניה ואזרחים רבים נסוגו אל היבשה באוקסהופט, משם פונו לחצי האי הל.
דנציג נפלה לבסוף ב-30 במרץ 1945, ולאחר מכן נסוגו שרידי הארמייה השנייה לדלתת ויסלה מדרום מזרח לעיר. פינוי אזרחים ואנשי צבא משם ומחצי האי הל נמשך עד 10 במאי 1945. הסובייטים הכריזו שמתקפת פומרניה המזרחית הושלמה שבוע לאחר נפילת דנציג.
לפי הטענות הסובייטיות, בקרב דנציג איבדו הגרמנים 39,000 חיילים הרוגים ו-10,000 שבויים.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
