מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מחנה הריכוז נאצוויילר-שטרוטהוף
Natzweiler-Struthof
הכניסה למחנה נאצוויילר-שטרוטהוף (2010)
הכניסה למחנה נאצוויילר-שטרוטהוף (2010)
מידע כללי
סוג מחנה ריכוז
מדינה צרפת
מחוז ווז'
תאריכים
תאריך הקמה 21 במאי 1941
תאריך סגירה ספטמבר 1944
תאריך שחרור 23 בנובמבר 1944
אוכלוסייה
צבא משחרר בעלות הברית
השתייכות האסירים שבויים מגרמניה, צרפת, ארצות השפלה, פולין וברית המועצות
נתונים
מספר תאי גזים 1 (ניסיוני)
מספר קרמטוריומים 1
קואורדינטות 48°27′17″N 7°15′16″E / 48.45472°N 7.25444°E / 48.45472; 7.25444
מבנה הקרמטוריום במחנה
מפת מחנות ריכוז והשמדה בשואה

נאצוויילר-שטרוטהוףגרמנית: Natzweiler-Struthof) היה מחנה ריכוז ועבודה, שהקימו הנאצים בקרבת הכפר נאצוויילר (אנ') שבמחוז ווז' בצפון-מזרח צרפת, כ-50 ק"מ משטרסבורג. המחנה היה פעיל מ-21 במאי 1941 ועד תחילת ספטמבר 1944, כאשר האס אס פינה את יושבי המחנה בצעדת מוות לכיוון מחנה דכאו. המחנה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית ב-23 בנובמבר 1944.

היסטוריה

המחנה תופעל על ידי ה-DEST, אחד הארגונים שהשתייכו למחלקה הכלכלית והמנהלתית של האס אס (ה-WVHA). ארגון DEST היה האחראי העיקרי במהלך השלטון הנאצי על ניצול כוח העבודה של האסירים, השבויים ועובדי הכפייה.

באזור נאצוויילר היו מחצבי שיש, והמחלקה הכלכלית של ה-אס אס (מחלקה Amt W) סברה שיהיה כדאי מבחינה כלכלית להפיק שיש זה בעזרת עובדי חינם. לכן הביאו למקום ב-21 במאי 1941 קבוצת אסירים גרמנים. את קבוצת האסירים הראשונה שיכנו בתחילה במלון בשם שטרוטהוף, ושמו נוסף לשם העיירה על מנת להבדיל בין המחנה לבין היישוב.

מספרם הכולל של האסירים שעברו במחנה במהלך שלוש שנות קיומו מוערך ב-40,000. אסירים אלו הגיעו ממדינות שונות, בהן גרמניה, צרפת, ארצות השפלה, פולין וברית המועצות. המחנה תופעל במיוחד עבור חברי תנועות התנגדות בארצות אחדות למשטר הנאצי, על פי צו קייטל[1] המטרה הייתה לשבור את רוחם וגופם של המתנגדים באמצעות עבודה קשה, תוך כדי העלמתם, כך שקרוביהם לא ידעו היכן הם או מה עלה בגורלם.

מאחר שהאסירים לא היו מיומנים בעבודות חציבה ומשום שהסתבר שהתשואה מהפקת השיש הייתה גבולית מבחינה כלכלית (לא תמחרו כראוי את עלות השומרים ועלויות ההובלה), הוחלט לנצל את רוב האסירים לייצור נשק, לשיפוץ מנועי מטוסים ולעבודות נוספות על פי הצרכים המשתנים של הרייך, ורק מיעוט מהם הועסקו בחציבה.

אולם ככל שגברו ההפצצות על מרכזי התעשייה בגרמניה גופא חיפשו הגרמנים אתרים אלטרנטיביים להקמת מפעלי נשק ובתי מלאכה. היות שממילא בוצעו עבודות חציבה והובלת עפר במחנה נאצוויילר-שטרוטהוף, חשבו הגרמנים שתצפיות לא יבחינו בהגברת הפעילות בחפירות מתחת לפני הקרקע. לכן, חפרו מתחת לאתר המחנה והקימו בתי-מלאכה תת-קרקעיים.

כמו מחנות ריכוז והשמדה אחרים, היו לנאצוויילר-שטרוטהוף מחנות משנה רבים.[2] מחנות אלה היו ממוקמים משני עבריו של הגבול הגרמני-צרפתי לשעבר, רובם במחוזות אלזס ולורן ומיעוטם בבאדן-וירטמברג.

  • Auerbach-Bensheim
  • Bad Rappenau
  • Balingen
  • Binau
  • Bisingen
  • Bruttig
  • Calw
  • Colmar
  • Darmstadt
  • Daudenzell
  • Dautmergen
  • Dormettingen
  • Echterdingen
  • Ellwangen
  • Erzingen
  • Frankfurt/Main
  • Frommern
  • Geisenheim
  • Geislingen/Steige
  • Goslar
  • Gross-Hesepe
  • Guttenbach
  • Hailfingen
  • Haslach
  • Heilbronn
  • Heppenheim
  • Hessenthal
  • Iffezheim
  • Kaisheim
  • Kochem
  • Kochendorf
  • Leonberg
  • Longwy
  • Markirch
  • Metz
  • Natzweiler
  • Neckarbischofsheim
  • Neckarelz
  • Neckargartach
  • Neckargerach
  • Neunkirchen
  • Oberehnheim
  • Peltre
  • Sainte Marie aux Mines (Markirch)
  • Sandhofen
  • Schömberg
  • Schörzingen
  • Sennheim-Cernay
  • Unterschwarzach
  • Wesserling
  • Vaihingen
  • Wilhelmsburg
  • Unterriexingen
  • Wasseralfingen
  • Wolfsberg

הקרמטוריום נבנה במחנה עם פתיחתו, והיה בשימוש שוטף לשריפת גופות אסירים שמתו או נרצחו. במהלך חודש אוגוסט 1943 הסתיימה בנייתו של תא גזים במחנה.

במחנה נערכו גם ניסויים בבני אדם, שתוצאתם הייתה לרוב מות המשתתפים בניסוי. גם לצורך ביצוע ניסויים אלו הובאו למקום אסירים, לרוב יהודים, בעלי מאפיינים מבוקשים. היות שהמחנה היה קרוב למכוני מחקר בגרמניה עצמה, נוצלה עובדה זו לעריכת מחקרים בשיטות הרג וביעילות תרכובות גז שונות. בתחילה נערכו הניסויים על אסירי המחנה. אולם מאחר שכוח העבודה של האסירים היה נחוץ למאמץ המלחמתי הגרמני, הובאו במיוחד לנאצוויילר-שטרוטהוף אסירים יהודים וצוענים ממחנה ההשמדה אושוויץ, על מנת להשתמש בהם לניסויי הריגה בתא הגזים.

בנוסף, שימש המחנה מקור אספקה לחלקי גופות לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת שטרסבורג.

בין האסירים במחנה היה הסופר הסלובני בוריס פאהור, אשר כתב את ספרו "נקרופוליס" בהתבסס על חוויותיו מתקופת המאסר.

עם השחרור על ידי כוחות בעלות הברית ב-1944 שהו במחנות המשנה כ-20,000 אסירים, ובמחנה הראשי שהו כ-7,000 אסירים.

לאחר המלחמה: הנצחה

האנדרטה ומראה כללי של המקום בו היה המחנה, תחילת המאה ה-21

באתר הוקמה אנדרטה לזכר הנרצחים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ על צו קיטל, באתר יד ושם.
  2. ^ ראו רשימת המחנות, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0