נבואת משה רבינו

נבואת משה היתה שונה באופן מהותי מכלל הנבואות שנובאו בכל הזמנים, הן באופן הנבואה והן באיכותה, וכתוצאה ישירה מכך - מסמכותה. כלל זה הוא אחד מעיקרי האמונה שהכופר או האינו יודע אותם מוגדר כאפיקורוס.

ייחודיותה של נבואת משה

הרמב"ם, שהגדיר את נבואת משה כאחד משלוש עשרה עיקר האמונה, כתב על משה ש"הוא אביהם של כל הנביאים, מאשר היו לפניו ואשר קמו אחריו, כולם הם תחתיו במעלה, והוא היה הנבחר מכל מין האדם, אשר השיג מידיעתו ית' יותר מכל מי שהשיג או ישיג שום אדם, שנמצא או שימצא. וכי הוא יתעלה הגיע מעלתו מן האנושות על המעלה המלאכותית, ונכלל במעלת המלאכים, לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו, ולא מנעו מונע גופני, ולא נתערב לו שום חיסרון בין רב למעט. ונתבטלו ממנו כל הכוחות הדמיוניות והחושיות והשגותם, ונבדל כוח המתעורר והמשתוקק ונשאר שכל בלבד. ועל העניין הזה נאמר עליו, שהיה מדבר עם השי"ת בלא אמצעי מן המלאכים. וכו'."

כמו כן עמד הרמב"ם על ארבעה חילוקים מרכזים בין נבואת משה לשאר הנבואות:

• ללא אמצעי - כל הנבואות לא דיבר ה' אותם כי אם על ידי אמצעי, עם מלאך או בחידה, ועם משה דיבר בלא אמצעי שנאמר "פה אל פה אדבר בו".
• בדעה צלולה - כל הנבואות לא היה הנביא מתנבא אלא בביטול כל החושים כמו בשינה או חלום ואילו משה התנבא בצלילות הדעת, ביום ובעמידה.
• בלא פחד - כל הנביאים בזמן נפל עליהם פחד גדול בזמן שהתנבאו ואילו משה התנבא בלי פחד.
• בכל עת - כל הנביאים התנבאו בעת שנחה עליהם הרוח ולא לפי רצונם, ואילו משה בכל זמן שרצה הלך לדבר עם ה'.

כל הנביאים בחלום או במראה ומשה רבנו והוא ער ועומד ... כל הנביאים על ידי מלאך ולפיכך רואין מה שהם רואין במשל וחידה, ומשה רבנו לא על ידי מלאך שנאמר פה אל פה אדבר בו ... כלומר שאין שם משל אלא רואה הדבר על בוריו בלא חידה ובלא משל ... כל הנביאים יראין ונבהלין ומתמוגגים ומשה רבנו אינו כן ... כל הנביאים אינם מתנבאים בכל עת שירצו. משה רבנו אינו כן אלא כל עת שיחפוץ רוח הקודש לובשתו ונבואה שורה עליו

— משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ז', הלכה ו'

ראשונים העמידו חילוקים נוספים בין נבואתו של משה רבנו:

• משה היה הקרוב ביותר אל ה' מכל נביא אחר: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים" (דברים ל"ד)
• לנבואת משה הייתה הגבלה שכלית בלבד, בעוד שלשאר הנביאים היו הגבלות שכליות ומידותיות.
• בסיום הנבואה משה נשאר ב"מקדש הפנימי" שלו ובמעמד רוחני, לעומת שאר הנביאים שחזרו לעסקיהם וענייניהם הרגילים, ולכן היה צריך לפרוש מאשתו.
• נבואת משה כללה את החזון ואת דרכי המימוש המפורטים, ואילו שאר הנבואות עסקו בחזון כללי ובאידאות.

אף על פי שכללים אלו ברובם אכן נתפרשו בתורה ואין עליהם מחלוקות מהותיות רבים סבורים שמחמת שהרמב"ם מנה את ארבעת החילוקים המוזכרים לעיל - רק הם נכנסים בתוך עיקר האמונה, ובשאר הם אמיתות חשובות כמו כל האמיתות שבתורה אך אין להם חשיבות אמונית מכרעת.

חילוק מהותי נוסף שמונה הרמב"ם בהלכות יסודי התורה הוא לגבי מקור הסמכות של הנבואה, בשונה מכלל הנבואות שמקור סמכותם היא המופתים שעושה הנביא כדי להוכיח את דבריו הרי שסמכות נבואת משה באה מכך שכל עם ישראל ראה אותו מדבר עם ה' על הר סיני. לחילוק זה יש משמעות מהותית: כיון שסמכות המופתים אינה מוחלטת ויש הסתייגויות רבות מסמכותם (כמו שהעושה אותם יהיה מוכר כצדיק וכדומה) ובמקרה שהתנאים אינם מתקיימים הם חסרי משמעות, אם כן גם האמונה במופתים אינה נסמכת על ודאות אלא על אמונה, (שהרי ודאותם אינה מוחלטת, כמו ראיה) . בשונה מכך את נבואתו של משה ראה עם ישראל בעיניו בזמן מעמד הר סיני, ונבואתו היא אמת מוחלטת ואבי כל האמיתות, ורק מכוחה יש לשאר הנבואות סמכות או אמיתות כל שהיא.

משמעות העיקר

המשמעות הפשוטה של הכלל וכמו שכותב הרמב"ם באופן מיידי היא הסמכות העליונה של נבואת משה רבנו ששום נביא לא יכול לבטל את דבריו בשום הזדמנות, אלא מקסימום לעבור על דבריו באופן זמני בלבד.

בדומה לשאר י"ג העיקרים מקובל להניח שיש להם משמעות לחיי האדם באופן כללי ואינם סתם אמיתות בדומה לכלל האמיתות שבתורה. על פי רבי משה שפירא הנימוק לכך הוא מביסוס מעמד הנבואה באופן כללי הנבואה, על פי הרב שפירא, לא באה ללמד אמיתות חדשות אלא להחזיר בתשובה בלבד:”הנביא לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה והזהיר העם שלא יעברו עליה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ב')”הנביא לא לעשות דת הוא בא אלא לצוות על דברי התורה והזהיר העם שלא יעברו עליה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות יסודי התורה, פרק ט', הלכה ב')”כל הנביאים כולם ציוו על התשובה” (משנה תורה לרמב"ם, ספר המדע, הלכות תשובה, פרק ז', הלכה ה') כמו כן גם יתר דברי הנבואה שאינם תוכחות לא אמרו כאמיתות עצמאיות אלא כדברים שנאמרו לפי צורך השעה בלבד, ולעתיד לבוא עיקר דבריהם עתידים להתבטל. הנביא היחיד שביסס אמיתות עצמאית היה משה רבנו בנבואותיו.

תורה משה. קרויה תורה, לפי שניתנה תורה לדורות, ושל נביאים לא קרי אלא קבלה, שקבלו ברוח הקודש כל נבואה ונבואה, לפי צורך השעה והדור והמעשה

— רש"י חולין קל"ז.

משמעות הדבר היא ששאר הנביאים כולם התבססו על נבואת משה, מפני שאין אפשרות לקיים מערך של תוכחות או דברים לצורך השעה בלי אמת מוחלטת שתעמוד מאחוריו. ומשום ש"גם 'תוכחה' לא באה להשפיע ולשכנע את האדם בדבר חדש, שהוא לא חושב כך. אלא מתוך האמת שכבר ברורה לו, אני יכול להוכיח לו שגם את הדבר הזה עליו לקבל." אם כן, כל הדרישה לתשובה צריכה להיות לחזור למצב בו עמד עם ישראל במעמד הר סיני בו ניתנה התורה. ומכיון שאחת הנקודות המרכזיות בבמעמד הר סיני היתה הסמכתו של משה לנביא שיכתוב את התורה מפי ה' - הרי שכל הנבואות מבוססות על נבואת משה.

מחמת כן מסביר הרב שפירא את הכתרתו של משה רבנו כ"אבי כל הנביאים שהיו לפניו ושקמו אחריו". כי גם הנביאים שהתנבאו לפני בואו של משה לא יכלו להעמיד את דבריהם ללא קיום האמת המוחלטת שהתגשמה בנבואת משה.

משמעות החילוקים בין הנבואות

הסיבה לכך שארבעת החילוקים המוזכרים לעיל העניקו סמכות עליונה לנבואת משה מוסברת על ידי רבי משה שפירא מאחר שמקור סמכותה של נבואת משה היתה במעמד הר סיני בו התגלתה מציאתו של ה' בגוף העולם וכמאמר חז"ל הרי שנבואתו גילתה את דבר ה' באופן מוחלט ולא רק הראתה שה' מדבר אל בני האדם מעולמות אחרים. בשל כך הרי גם נבואת משה היתה גילוי של דבר ה' בגוף המציאות בעולם לא סייגים.

את כל ארבעת החילוקים מפרש הרב שפירא כעדות לכך שהנבואה לא היתה חלק מהם אלא קול שבא מבחוץ ומשתלט על הנשמה והתודעה.

נבואות משה

נבואות משה הם כל התורה, מתחילת חומש בראשית ועד סוף ספר דברים ובשל כך הם בעלות מאפינים ייחודיים ששום נביא לא זכה להם, אם כי חלקים אלו אינם שייכים לחילוק בין נבואות משה לנבואות שאר הנביאים, ולשיטות שגם ספר איוב] נכתב על יד משה - הכללים הללו אינם חלים עליו.

• דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן - כלל תלמודי הקובע כי את הכלים ההלכתיים המחייבים את כל עם ישראל בכל הדורות ניתן ללמוד רק מהתורה ולא משום ספר אחר.
• לא בטלים לעולם - כל דברי התורה והנבואות כולם עתידות להיתבטל בשונה מדברי התורה.

הנבואה הראשונה שהתנבא משה היתה בסנה כאשר דיבר איתו ה', אבל במדרש נכתב שמשה התנבא כבר ביום לידתו. ואילו הנבואה האחרונה היא הטקסט החותם את התורה בו מתוארת מיתתו של משה עצמו, לפי דעות שונות הנבואה האחרונה כוללת גם את שמונת הפסוקים האחרונים של התורה הפותחים במילים "וימת משה", ולפי שיטות שונות יהושע כתבם.

מקומות בהם מודגשת סמכותו של משה

הנבואה האחרונה שנובאה בכל הזמנים, נבואתו של מלאכי בסוף ספרו - פותחת באזהרה על נבואת משה ”זכרו תורת משה עבדי אשר ציוויתי אותו בחורב חוקים ומשפטים” (מלאכי ג' כ"ד) ומנמק המלבי"ם שהדבר מפני ש"מעתה לא יקוו עוד להשיג דבר ה' בנבואה, רק יזכרו תורת משה לעשות כל הכתוב בה ועדיין תורם את אשר יעשו".

הברכה שמברכים לפני קריאת דברי הנביאים בהפטרה נחתמת במילים ”הבוחר בתורה ובמשה עבדו, ובישראל עמו, ובנביאי האמת והצדק”. גם בברכה העוסקת בנבואות כלל הנביאים הודגש שמו של משה בראשונה.

ראו גם

• משה רבנו
• עיקרי האמונה
• חמישה חומשי תורה
• נבואה