נושאות המטוסים מסדרת אסקס

נושאות המטוסים מסדרת אסקס

נושאת המטוסים מסדרת אסקס ים הפיליפינים, יולי 1955
תיאור כללי
סוג אונייה	נושאת מטוסים
צי	צי ארצות הברית
סדרה	אסקס
סדרה קודמת	נושאות המטוסים מסדרת יורקטאון
סדרה עוקבת	נושאות המטוסים מסדרת מידוויי
אוניות בסדרה	32 תוכננו 24 הושלמו
ציוני דרך עיקריים
מספנה	מספנת ניופורט ניוז מספנת נהר פור מספנת הצי בברוקלין מספנת הצי בפילדלפיה מספנת הצי בנורפוק
נתונים כלליים
הֶדְחֶק	34,000 טון מתוכנן 36,960 בפועל 47,120 טון לאחר שדרוג
אורך	265.2 מטרים אורך כולל בתת-הסדרה הקצרה 270.7 מטרים אורך כולל בתת-הסדרה הארוכה אורך סיפון ההמראה - 262.7 מטרים בתת-הסדרה הקצרה אורך סיפון ההמראה - 257.3 מטרים בתת-הסדרה הארוכה
רוחב	28.3 מטרים בקו המים 45 מטרים בנקודה הרחבה ביותר
שוקע	7.0 מטרים (סטנדרטי) 8.4 מטרים (מקסימום)
מהירות	32.7 קשר (60.5 קמ"ש)
גודל הצוות	2,170 (צוות האונייה) 870 (יחידה אווירית) 160 (מטה אדמירל, אם האונייה היא אוניית דגל)
טווח שיוט	37,000 ק"מ במהירות 15 קשר
אמצעי גילוי ול"א	מכ"ם גילוי אווירי דגם SK מכ"ם גילוי אווירי דגם SC מכ"ם גילוי שטח דגם SG (2 יחידות מכ"ם בקרת אש סימן 4 (2 יחידות, באוניות הראשונות בסדרה) מכ"ם הכוונת מטוסי קרב SM (אוניות מאוחרות בסדרה) מכ"ם מדידת גובה סימן 22 (2 יחידות, אוניות מאוחרות בסדרה) מכ"ם בקרת אש
חימוש	12 תותחים 127 מ"מ (קליבר 38), 4 בזוגות וארבעה יחידים 32 - 72 תותחי בופורס 40 מ"מ, 8 עד 18 רביעיות תותחים 55 - 76 תותחי אורליקון 20 מ"מ

נושאות המטוסים מסדרת אסקס היו סדרה של נושאות מטוסים שיוצרו בארצות הברית ושירתו בצי ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה ובעשורים שלאחריה. הסדרה כללה 24 אוניות, ובכך הייתה לסדרת האוניות הראשיות הגדולה ביותר שיוצרה על ידי מדינה כלשהי במהלך המאה ה-20. לכתחילה הוזמנו 32 אוניות שנחלקו לשתי קבוצות עיקריות - ארוכות גוף וקצרות גוף. לקראת סיום המלחמה, כאשר התברר שלא יהיה צורך בנושאות מטוסים נוספות, בוטלו שש מהאוניות לפני שהחלה בנייתן, ושתיים נוספות בוטלו לאחר שבנייתן כבר החלה.

אף נושאת מטוסים בסדרה לא אבדה בקרב, אך כמה מהן ניזוקו קשות. האוניות בסדרה היו עמוד השדרה של צי ארצות הברית במהלך המלחמה, יחד עם שלוש נושאות המטוסים מסדרת מידוויי, וגם לאחריה המשיכו להוות את מרכז הכובד של הצי עד לכניסתן לשירות של נושאות המטוסים הגדולות, הקרויות "נושאות על" (Super Carriers), שהחלו להיכנס לשירות בשנות ה-60 ושנות ה-70 של המאה ה-20.

רקע

נושאות המטוסים מסדרת יורקטאון, הסדרה שקדמה לסדרת "אסקס", תוכננה ונבנתה תחת האילוצים שכפו הסכמים בינלאומיים למניעת מרוץ חימוש - אמנת וושינגטון (פברואר 1922), אמנת לונדון הראשונה (1930) ואמנת לונדון השנייה (1936). ואולם, לקראת חתימת החוזה האחרון הודיעו האימפריה היפנית ואיטליה הפאשיסטית שלא יכבדו את האמנה, ובכך שחררו למעשה את שאר המדינות החתומות על ההסכם, ארצות הברית, בריטניה וצרפת, ממחויבות לתנאיו. בכך נפתח מחדש ב-1937 מרוץ החימוש שנקטע ב-1920.

מתכנני סדרת "אסקס" היו יכולים כעת לממש את הלקחים שנלמדו בהפעלת נושאות מטוסים בעשורים שלפני כן, ללא מגבלות. נושאות המטוסים מסדרת "אסקס" נועדו לשאת כנף גדולה יותר, ובהתאם היו ארוכות יותר מקודמותיהן ביותר מ-18 מטרים, רחבות ב-3 מטרים, ובעלות הדחק שהיה יותר מ-30% גדול יותר. סיפון הטיסה היה ארוך יותר ונוספה מעלית בקצה סיפון הטיסה, שהוכיחה עצמה בנושאת המטוסים וואספ שקדמה לסדרת "אסקס". המעלית שיפרה את יכולת הפעלת המטוסים והעלתה את היכולת האווירית ההגנתית וההתקפית של נושאות אלה.

שיפורים נוספים בסדרה היו במיגון האונייה ובתכנון מחדש של מיקום המנועים, וכן הוספת תותחים נגד מטוסים. שינויים אלה הוסיפו רבות לשרידותן של האוניות, וכאמור אך אונייה לא אבדה במהלך המלחמה. שתיים מהאוניות, פרנקלין ובאנקר היל שנפגעו קשה הצליחו להגיע בכוחות עצמן לנמל הבית אף על פי שספגו נזק כבד. כמה מן האוניות בסדרה שירתו עשרות שנים, עד אחרי מלחמת וייטנאם, ורק אז הוחלפו באוניות חדשות יותר.

אחד מהוויכוחים סביב תכנון נושאות המטוסים היה בשאלה האם לצייד את האוניות בסיפון טיסה משוריין. בצי המלכותי הבריטי דגלו בבניית סיפון כזה, כדי להגדיל את שרידותה של האונייה. מאידך, סיפון משוריין הקטין את שטח האחסנה האפשרי למטוסים בשל התמיכות הרבות שדרש, ולפיכך הקטין את מספרם. בתכנון סדרת "אסקס" הוחלט לוותר על סיפון טיסה משוריין ובמקום זאת למקם את הסיפון הממוגן קומה אחת מתחת לסיפון הטיסה. בדרך זו היה מרכז הכובד של האוניות נמוך יותר, יציבותן הייתה טובה יותר, ומכיוון שלא היה צורך בחיזוקים רבים היה מקום למטוסים רבים יותר. נושאות המטוסים הגדולות של צי ארצות הברית, שכונו "נושאות על" (Supercarriers), היו בעלות גוף גדול יותר ועמוק יותר, שמיקם את מרכז הכובד נמוך יותר בשל מידותיו, וכך איפשר להתקין בהן סיפון טיסה משוריין בלי לוותר על יציבותן. ואולם, נושאות מטוסים אלו היו נחלת העתיד בעת תכנונה של סדרת "אסקס" (נושאת המטוסים הראשונה הנחשבת כנושאת על במונחי המחצית השנייה של המאה ה-20 הייתה פורסטל, שנכנסה לשירות באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20) ובמהלך תכנונן התלבטו המתכננים בסוגיית הסיפון המשוריין. אחד מהתכנונים שסומל "תוכנית 9G" כלל סיפון טיסה משוריין וקיבולת מטוסים קטנה יותר, בהדחק של 27,200 טון. תוכנית זו הייתה בסופו של דבר הבסיס לתכנון הדור הבא של נושאות מטוסים, נושאות המטוסים מסדרת מידוויי, ואילו תכנון סדרת "אסקס" התבסס על תכנון שונה, שסומל "תוכנית 9F".

פיתוח

"אסקס" בהפלגת ניסיון ללא מטוסים על סיפונה, 1 בפברואר 1943

לאחר שהאימפריה היפנית ואיטליה הפאשיסטית הודיעו שלא יחדשו את חתימתן על אמנת לונדון למניעת מרוץ חימוש ימי, החלה ארצות הברית לבחון את מצב הצי שלה. ב-17 במאי 1938 חוקק הקונגרס של ארצות הברית חוק להרחבת הצי, במסגרתו אושרה הגדלת כוח נושאות המטוסים ב-40,000 טון. חוק זה איפשר בנייה של נושאת מטוסים שלישית מסדרת יורקטאון, הורנט (CV-8), ואת בנייתה של אסקס (CV-9), שהייתה אמורה להיות האונייה הראשונה בסדרת נושאות מטוסים חדשה. CV-9 הייתה אמורה להיות נושאת מטוסים בעלת הדחק של 27,000 טון, גדולה באופן משמעותי מנושאת המטוסים אנטרפרייז (CV-6) שקדמה לה, אך עדיין קטנה מנושאת המטוסים סרטוגה (CV-3 שנבנתה על גוף של סיירת מערכה שהוסבה לנושאת מטוסים.

בתחילת יוני 1940 העביר הקונגרס חקיקה נוספת, שאישרה הגדלה נוספת של הצי, ב-11%. ב-17 ביוני באותה שנה, ימים ספורים לאחר תחילת המערכה על צרפת ועל ארצות השפלה, ביקש הצי הגדלה נוספת של תקציבו; למחרת, ב-18 ביוני, לאחר דיון של שעה אחת בלבד, אישר הקונגרס פה אחד תוספת של 8.55 מיליארד דולר (פי שניים מבקשתו המקורית של הצי). ב-3 ביולי הזמין הצי ממספנת ניופורט ניוז את שלוש נושאות המטוסים הראשונות מן הסדרה, CV-9,‏ CV-10 ו-CV-11, והתוכנית הייתה לבנות 10 אוניות נוספות בסדרה. שמונה מהן הוזמנו ב-9 בספטמבר: CV-12 עד CV-15 הוזמנו ממספנת ניופורט ניוז, CV-16 עד CV-19 ממספנת נהר פור של חברת בת'להם סטיל, ושתי האחרונות, CV-20 ו-CV-21, הוזמנו שמונה ימים לאחר המתקפה על פרל הארבור ממספנת הצי בברוקלין וממספנת ניופורט ניוז, בהתאמה.

לאחר הכרזת המלחמה של ארצות הברית הקציב הקונגרס סכום נוסף לבניית תשע עשרה אוניות נוספות בסדרה. עשר אוניות הוזמנו באוגוסט 1942: CV-31, ‏ CV-33 עד CV-35 ממספנת הצי בברוקלין, CV-32 ממספנת ניופורט ניוז, CV-36 ו-CV-37 ממספנת הצי בפילדלפיה, וCV-38 עד CV-40 ממספנת הצי בנורפוק. שלוש אוניות נוספות הוזמנו ביוני 1943: CV-45 ממספנת הצי בפילדלפיה, CV-46 ממספנת ניופורט ניוז, ו-CV-47 ממספנת נהר פור. רק שתיים מן האוניות בהזמנה זו הושלמו בזמן כדי שתוכלנה להשתתף במלחמה. שש אוניות נוספות שהוזמנו ב-1944 (CV-50 עד CV-55) בוטלו לפני שהחלה בנייתן.

שמות האוניות

השמות שניתנו לנושאות המטוסים מסדרת "אסקס" היו על פי הנוהג שהיה מקובל בצי ארצות הברית למתן שמות לנושאות מטוסים, נוהג שהחל בנושאות המטוסים מסדרת לקסינגטון. על פי הנוהג ניתנו השמות בשילוב בין שימור שמותיהן של אוניות מלחמה קודמות בצי ובין שמות קרבות מפורסמים בהיסטוריה של ארצות הברית. שמונה האוניות הראשונות נקראו במקור בשמותיהן של אוניות ששירתו בעבר בצי (ראו בטבלה להלן). כמה מן האוניות נקראו על שם נושאות מטוסים שאבדו בשלבים הראשונים של המלחמה: לקסינגטון (CV-16) נקראה על שמה של נושאת המטוסים לקסינגטון (CV-2) שהוטבעה בקרב ים האלמוגים, במאי 1942, ויורקטאון (CV-10) נקראה על שמה של יורקטאון (CV-5), שאבדה בקרב מידוויי. בכך זכו שתי האוניות הללו לייחוד: הן נקראות גם על שם קרבות וגם על שם אוניות היסטוריות.

בדומה, וואספ (CV-18) נקראה על שמה של נושאת המטוסים וואספ (CV-7) שהוטבעה ליד גוודלקנל בספטמבר 1942, והורנט (CV-12) נקראה על שמה של הורנט (CV-8) שאבדה בקרב איי סנטה קרוז באוקטובר 1942. פרינסטון (CV-37) נקראה של שמה של פרינסטון (CVL-23) שהוטבעה בקרב מפרץ לייטה באוקטובר 1944. שמותיהן של האוניות שנועדו להיקרא טיקונדרוגה (CV-14) והנקוק (CV-19) הוחלפו ביניהן, לאחר שחברת הביטוח הנקוק הציעה להוביל רכישת אגרות חוב לבניית נושאת מטוסים אם זה יהיה שמה של האונייה שתיבנה במספנת נהר פור שבמסצ'וסטס, המדינה בה פעלה. שמה המיועד של האונייה שהייתה אמורה להיבנות באותה מספנה היה "טיקנדרוגה", ולעומתה נבנתה במספנת ניופורט ניוז בוירג'יניה אונייה שהייתה אמורה להיקרא "הנקוק". הצי נענה להצעה והשמות הוחלפו.

יוצא דופן בנוהג קריאת השמות האמור היה בשמה של נושאת המטוסים שנגרי לה (CV-38). לאחר הפשיטה של דוליטל באפריל 1942, במהלכה הפציצו מטוסי B-25 מיטשל את טוקיו, נשאל הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט מאין המריאו המטוסים. הנשיא לא רצה לחשוף את העובדה כי המטוסים המריאו מנושאת המטוסים "הורנט", ולפיכך התחכם והשיב שהמריאו ממקום בשם "שנגרי לה", כשמה של ארץ אגדית המתוארת בספר אופק אבוד (Lost Horizon) מאת הסופר הבריטי ג'יימס הילטון.

עם התקרבות המלחמה לסיומה בוטלו שש האוניות האחרונות (CV-50 עד CV-55) שבנייתן טרם החלה. תשע אוניות היו עדיין בשלבי בנייה, ומהן הושלמו שש, שתיים נגרטו ובנייתה של אונייה אחת (אוריסקני (CV-34)) הופסקה וחודשה מאוחר יותר בתכנון משופר. בסך הכל הוזמנו 32 אוניות בסדרה; הוחל בנייתן של 26 מתוכן, ו-24 נכנסו לשירות.

תכנון

"יורקטאון", בעת ששימשה בנושאת מטוסים ללוחמה נגד צוללות, סביבות הוואי, 1960

אנשי צוות מטפלים בפצצות בהאנגאר של "יורקטאון", 1943. ברקע קבוצה של אנשי צוות צופים בסרט.

מטוסי הקרב והתקיפה של סוף שנות ה-30 ותחילת שנות ה-40 של המאה ה-20 גדלו באופן משמעותי לעומת המטוסים של תחילת העשור, ולפיכך היה צורך בתכנון מחודש של סיפון הטיסה ושל אזורי התחזוקה והאכסון בספינה (ההאנגר), שיאפשר מרחב גדול בהרבה להמראות ולטיפולים. בנוסף, תורת הלחימה של צי ארצות הברית גרסה הפעלה של הכנף האווירית של נושאת המטוסים במסה גדולה ככל האפשר, כלומר הזנקת מספר רב של מטוסים במהירות רבה ככל הניתן. גם תפיסה זו דרשה יצירת סיפון טיסה גדול.

ברוב נושאות המטוסים בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה הותקנו מעוטים, אך בשל מהירותן וגודלן של אוניות אלה לא נעשה שימוש רב במעוטים. הגידול במשקלם ובגודלם של המטוסים הביא להמראות רבות יותר בסיוע מעוט, ולקראת תום מלחמת העולם השנייה דווח על כ-40% מההמראות שנעשו בדרך זו.

תכנון ההאנגר הושלם לאחר דיונים רבים בין מחלקות הצי השונות. גוף האונייה שתמך בסיפון הטיסה נועד לשאת משקלם של המטוסים שחנו על הסיפון ובנוסף לתמוך במשקלם של חלקי החילוף שנשאה האונייה, שהיו בשיעור של 50% מכל מטוס מבצעי, וכן לספק מרחב גדול די הצורך לטיפול ותחזוקה במטוסים.

חידוש נוסף בנושאות המטוסים מסדרת אסקס היה מעלית שנקבעה בקצה השמאלי של האונייה, ונעה אנכית בין סיפון הטיסה לסיפון האחזקה ולהפך כדי להעביר מטוסים בין שני הסיפונים. מעלית זו הותקנה בנוסף לשתי מעליות שהיו בגוף הסיפון, לאחר שנוסתה בהצלחה בנושאת המטוסים וואספ. גודלה של המעלית היה כגודלן של המעליות האחרות, 18 * 10 מטרים, אך יתרונה היה בכך שבעת פעולתה לא היה צורך להשבית את הפעילות על סיפון הטיסה, ומאידך לא הייתה פגיעה בסיפון האחזקה והטיפולים בעת תנועת המעלית. בנוסף, אם המעלית הייתה מפסיקה את פעולתה בשל תקלה לא היה נותר "חור" בסיפון הטיסה, כפי שהיה עלול לקרות עם המעליות האחרות. בעת הצורך ניתן היה לקבע את המעלית במצב "למעלה", כאשר היא מיושרת עם סיפון הטיסה, ובכך להגדיל סיפון זה במעט על פי הצורך. יתרון נוסף של המעלית היה באמינותה, שכן המכיוון להפעלתה היה פשוט מזה של המעליות האחרות ודרש כ-20% פחות זמן לתחזוקה.

נושאות המטוסים מסדרת אסקס נהנו ממיגון משופר יחסית לקודמותיהן, התקנים משופרים לטיפול בתחמושת, קיבולת דלק גדולה יותר ובטוחה יותר, לציוד טוב יותר לבקרת נזקים. מאידך, בעת בניית האוניות נעשה מאמץ לצמצם את משקלן והקטין את המורכבות בבנייתן. כך למשל נעשה שימוש בחלקי מתכת ישרים ושטוחים ככל הניתן, ובממסג ברזל-ניקל-כרום שנודע בשם ברזל טיפול מיוחד (Special Treatment Steel, בראשי תיבות - STS). ייחודו של מסג זה הוא בתכונות המיגון הגבוהות שלו, מחד, אך בניגוד למיגון המקובל שהיווה מעמסה על משקל האונייה, מסג זה היווה חלק אינטגרלי ממבנה האונייה.

האוניות תוכננו על פי ההנחה שיופעלו על ידי צוות של 215 קצינים ו-2,171 מלחים. בפועל, לקראת תום המלחמה היו הצוותים גדולים בכ-50% מהערכה זו, והאוניות עברו התאמות ושיפורים בהתאם כדי לשאת את הצוות המוגדל. שיפורים נוספים נעשו במערכות האוורור והתאורה, וכן במערכות שריפת הפסולת.

הפעלתן הטקטית של נושאות המטוסים במהלך מלחמת העולם השנייה השתנתה עם התקדמות המלחמה. במבצעים הראשונים, במהלך 1942, הופעלו נושאות המטוסים כבודדות או בזוגות. תורת הלחימה גרסה שעל האוניות לפעול יחד במתקפה ולהיפרד בעת מגננה, וזאת על פי ההנחה שפיצולן יביא לפיצול המאמץ ההתקפי של האויב ויפצל את המטרות שמולן יפעל. הניסיון הקרבי שנרכש לא הצדיק הנחה זו, ונערכו דיונים רבים שעסקו בהצעות חדשות לפרישה הטקטית. עם הגעתן של נושאות המטוסים מסדרת אסקס ומסדרת אינדפנדנס שונתה הטקטיקה. הניסיון הראה שמסך האש נגד מטוסים שיוצרת קבוצת נושאות מטוסים ואוניות ליווי כבד בהרבה מזה שיכולה נושאת מטוסים בודדת ליצור, וכך ניתנת לאוניות מטריית הגנה משופרת בהרבה. במהלך המלחמה נלמדו לקחים וגובשה תורת לחימה להפעלת נושאות המטוסים וצי אוניות הליווי שלהן בכוחות משימה של שש אוניות מטוסים, שנקראו "כח משימה נושאות מהירות" (fast carrier task force) שחולקו לשלושה זוגות או לשתי שלשות. כוחות משימה אלו, על חלוקות המשנה שלהן, הייתה הבסיס למהלכים טקטיים רבים במהלך המלחמה.

כוח אווירי וחימוש

כנף 83 על סיפונה של אסקס, מאי 1945. הכנף כוללת מטוסי ווט F4U קורסייר ומטוסי גראמן F-6F הלקט

תותחי נ"מ 5 אינץ' על סיפון נושאת המטוסים "אינטרפיד", 1944

כוח אווירי

הכוח האווירי של נושאות המטוסים, כוח התקפי בעיקרו, כונה "אגרוף יום ראשון" (אנגלית: "Sunday Punch", מונח שהושאל מתחום האיגרוף ומשמעו אגרוף חזק במיוחד) כלל 90 מטוסים: 36 מטוסי קרב, 36 מפציצי צלילה ו-18 מפציצי טורפדו. מטוס הקרב הסטנדרטי היה גראמן F-6F הלקט, ומפציץ הצלילה הסטנדרטי היה קרטיס SB2C הל דייוור, ששימש גם למטרות סיור. מטוסי גראמן TBF אוונג'ר היו מפציצי הטורפדו התקניים, ושימשו גם למשימות תקיפה אחרות. בכמה נושאות מטוסים מסדרת אסקס היו טייסות של מטוסי קרב-הפצצה מדגם ווט F4U קורסייר. בשנה האחרונה של המלחמה באוקיינוס השקט צוידו כל מטוסי הקרב והתקיפה ברקטות 5 אינץ' (127 מ"מ) שהיו יעילות מאד נגד מטרות קרקע.

חימוש הגנתי

תותחי הנ"מ של האוניות כללו 12 תותחים בקוטר 5 אינץ' (127 מ"מ) בקליבר 38, שמונה מהם בארבעה צריחים (זוג בכל צריח) ליד ה"אי", בצידן הימני של האוניות, וארבעה תותחים בארבע כנות בצידן השמאלי. תותחים אלה ירו בקצב אש של עד 15 פגזים בדקה, לטווח 16 קילומטרים. הפגזים שנורו מתותחים אלה נקראו "פגזי VT" והיו בעלי מרעום קרבה שפוצץ את הפגז במרחק של עד 21 מטרים ממטוס האויב. כנגד מטוסים מנמיכי טוס (כמו מפציצי טורפדו) נהגו התותחנים לירות את הפגזים לתוך המים, כדי שיגרמו לנד מים שיכול היה להפיל מטוסים אלה. בנוסף לתותחים נשאו האוניות 17 מערכות תותחי בופורס קוטר 40 מ"מ, ארבעה קנים בכל מערכת, ו-65 תותחי אורליקון בקוטר 20 מ"מ.

החימוש ההגנתי עשה שימוש במכ"ם ואלחוט כדי לרכז ולתאם את האש נגד מטוסים. האוניות צוידו במכ"ם SK לסריקה אווירית ומכ"מים מדגמי SG ו-SC לסריקת שטח. כמה מן האוניות בסדרה צוידו במכ"ם מדגם SM להכוונת מטוסי קרב. באונייה היו שתי יחידות בקרת ירי סימן 37 שצוידו במכ"ם FD סימן 4 ונועדו להכוונת האש של התותחים 5 אינץ', אך הסתבר שאינם מספקים מכיוון שלא ניתן היה להבחין בין מטוסי אויב מנמיכי טוס לבין רעשים שיצרו פני הים. בשל כך הוחלפו יחידות בקרת האש בתוך זמן קצר ביחידות שהיו שילוב של יחידות 12 ו-22. יחידת בקרת האש של התותחים 40 מ"מ הייתה סימן 51 אופטית, עם כוונת ירי משולבת גירוסקופ.

אמצעי פיקוד ושליטה כללו תצוגת מחוון תוכנית מיקומים (Plan Position Indicator), שהראה את מיקומן של כל האוניות בכוח המשימה ואיפשר הפלגה במהירות גבוהה תוך שמירה על פריסה מתוכננת מראש, גם בלילה או במזג אוויר גרוע. עזר ניווט חדש שהותקן באוניות היה עוקב ניווט עיוור, שסייע גם לניווט קבוצת אוניות ולמעקב אחר מיקומן. מכשירי זיהוי עמית-טורף שימשו להבחנה בין אוניות ומטוסים ידידותיים לבין אלה של האויב, במיוחד בלילה ובתנאי מזג אוויר גרוע. מכשירי קשר בארבעה ערוצים בתדר גבוה מאד נועדו גם למנוע אפשרות של ציתות על ידי האויב, ובמקביל איפשרו קשר רדיו סימולטני עם כלי שיט וכלי טיס אחרים בכוח המשימה.

אוניות "ארוכות גוף"

בתחילת 1943 אושר שינוי משמעותי באוניות שהיו באותו שלב בתחילת בנייתן, והוא הארכת גוף האונייה. השינוי כלל את הארכת החרטום בחלק שמעל קו המים לתצורת "קליפר". בדרך זו הורחב מעט שטח הסיפון העליון, הרחבה שנוצלה להתקנת שני תותחי 40 מ"מ בעלי ארבעה קנים כל אחד. כדי לאפשר לתותחים אלה קשת ירי רחבה יותר קוצר מעט סיפון הטיסה. כל האוניות בסדרת אסקס שבנייתן החלה לאחר 1942 נבנו בתצורה זו, למעט האונייה בון הום רישר. יש המתייחסים לאוניות אלה, בעלות התצורה המאורכת, כ"יחידות (בעלות) חרטום מוארך", "קבוצת הגוף המוארך" או "סדרת טיקונדרוגה" (על שם האונייה הראשונה שנבנתה בתצורה זו), אך צי ארצות הברית מעולם לא ראה באוניות אלה קבוצה נפרדת, והשדרוגים שנעשו לאוניות לאחר המלחמה (ראו להלן) התבצעו באוניות משתי התצורות, ללא הבחנה.

בנוסף להארכה, הוטמעו באוניות החל מ-1943 שינויים נוספים שהיו פחות בולטים במבט מבחוץ. אלה כללו מערכות אוורור ומערכות דלק מטוסים בטוחות יותר, העברת מרכז ידיעות הקרב (מי"ק) אל מתחת לסיפון המשוריין, הוספת מעוט שני בסיפון הטיסה, ביטול המעוט שהיה בסיפון ההאנגר והוספת מכוון בקרת ירי סימן 37. כמה מן השינויים הללו נוספו גם לאוניות "קצרות גוף" שהיו לקראת השלמה ולאוניות פעילות כאשר שבו לטיפולים.

למעשה, לכל אורך תקופת בנייתן שולבו באוניות הסדרה שיפורים ושינויים. מספר התותחים נגד מטוסים בקוטר 20 ו-40 מ"מ הוגדל מאד, הותקנו מערכות מכ"ם חדשות ומשופרות, פרטי מיגון האוניות שונו, ובוצעו עוד מאות שינויים גדולים וקטנים. אוניות שכבר היו פעילות שודרגו באופן מתמשך עם חזרתן למספנות לביצוע תיקונים, שיפוצים וטיפולים שוטפים. כך למשל, האונייה אינטרפיד, שהייתה אחת האוניות הראשונות בסדרה, עברה עד סוף המלחמה סדרה של שדרוגים, שכללו את הסרת המעוט מסיפון ההאנגר והתקנת מעוט שני על סיפון הטיסה, הוספת שלוש מערכות תותחי 40 מ"מ בעלות ארבעה קנים כל אחת מתחת ל"אי", שלוש מערכות תותחים כאלה בצידה השני של האונייה ושתיים נוספות בחלקה האחורי של האונייה, משני הצדדים. נוספו לה 21 תותחי 20 מ"מ, מכ"ם SM להכוונת מטוסי קרב, מכ"ם סימן 12/22 במקום המכ"ם FD סימן 4, והגשר המיועד לאדמירל הוגדל. למעשה, יש הטוענים שעד תום המלחמה לא היו בסדרה שתי אוניות זהות.

שיפורים ושדרוגים לאחר המלחמה

השיפורים והשדרוגים שנעשו בנושאות המטוסים מסדרת אסקס במשך השנים

"בון הום רישר", כפי שנבנתה, עם סיפון טיסה ישר. נמל ניו יורק, 9 בינואר 1945

"בון הום רישר", 1956 או 1957, לאחר שעברה את תוכנית השדרוג SCB-27C/SCB-125. השינוי הבולט ביותר לעין הוא סיפון הטיסה הזוויתי

נושאות המטוסים מסדרת אסקס, יחד עם נושאות המטוסים מסדרת מידוויי, הגדולות יותר, היוו את עמוד השדרה של צי ארצות הברית גם במחצית השנייה של שנות ה-40, במהלך מלחמת קוריאה וגם בשנים שלאחר מכן. כדי שניתן יהיה להפעיל מעל גבי האוניות את מטוסי הסילון הכבדים והמהירים יותר, נדרשו מספר שדרוגים, שכללו התקנת מסיטי הדף סילוני, מערכת הנחייה אופטית לנחיתות, הגדלת קיבולת הדלק הסילוני, חיזוק סיפוני הטיסה, המעליות והמעוטים, והתקנת סיפון טיסה זוויתי. שדרוגים אלה הותקנו ב-15 מן האוניות.

כל האוניות שהיו בעלות גוף קצר הועברו למצב אחסנה במהלך 1946–1947, וכך גם חמש אוניות בעלות גוף ארוך. שמונה מתשע האוניות הנותרות נשארו בשירות פעיל, ויחד עם שלוש הנושאות מסדרת מידווי היוו את עמוד השדרה של הצי בשנים שלאחר המלחמה. הממשל של הנשיא טרומן הורה ב-1949 על העברת שלוש נושאות מטוסים נוספות מסדרת אסקס למצב אחסנה, אך אלה הוחזרו במהירות לשירות פעיל עם פרוץ מלחמת קוריאה. בסופו של דבר כל האוניות קצרות הגוף, למעט שתיים, וכל שלוש עשרה האוניות בעלות הגוף הארוך היו בשירות פעיל בתקופת המלחמה הקרה.

האונייה הראשונה שעברה שדרוג הייתה אוריסקני, שבנייתה לא הושלמה עד תום המלחמה. האונייה הושלמה בין אוגוסט 1948 לספטמבר 1950 תוך הטמעת שינויים ושיפורים שכללו את חיזוק סיפון הטיסה ו"אי" בעל תצורה משופרת. שמונה אוניות קודמות בסדרה שודרגו לתצורה של "אוריסקני" במסגרת תוכנית השיפורים SCB-27A בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20. שש אוניות נוספות, מן המוקדמות יותר בסדרה, עברו שדרוג מצומצם יותר במסגרת תוכנית השדרוגים 27C, שכללה רק חלק מתוכנית SC-27C, בעיקר החלפת המעוט ההידראולי במעוט המונע על ידי קיטור. האונייה אנטיאטם לא עברה שדרוג, אך הייתה הראשונה שבה הותקן סיפון טיסה זוויתי ניסיוני, שהיה בעל זווית של 10.5° מעלות יחס לציר האורך של האונייה. תוכנית השדרוג הבאה, SCB-125, כללה התקנת סיפון טיסה זוויתי וחרטום סגור ("חרטום הוריקן", hurricane bow). תוכנית זו בוצעה במקביל לשדרוג שלוש האוניות האחרות בתוכנית 27C, ובהמשך יושמה בכל האוניות ששודרגו בתוכניות 27A ו-27C, למעט האונייה לייק שאמפליין. האונייה שאנגרי לה הייתה נושאת המטוסים המבצעית הראשונה בצי ארצות הברית שהייתה בעלת סיפון טיסה זוויתי. "אוריסקני", שכאמור הייתה האונייה המשדרגת הראשונה אך האחרונה שבה הותקן סיפון זוויתי עברה תוכנית שדרוג שסומלה SC-125A והביאה אותה לסטנדרט של 27C. השדרוג כלל התקנת מעוטי קיטור והחלפת הסיפון לאלומיניום.

עשרים ושתיים מתוך עשרים וארבע האוניות בסדרה הופעלו במהלך מלחמת קוריאה והמלחמה הקרה. שתי אוניות, באנקר היל ופרנקלין, נפגעו קשות במלחמת העולם ואף על פי ששוקמו לא הוחזרו לשירות פעיל. בשנים הראשונות נשאו כל האוניות כנף התקפית, אך עד 1955 הוסבו שבע מן האוניות לתפקידי לוחמה נגד צוללות, וסימול הסוג שונה ל-CVS. עם כניסתן לשירות של נושאות המטוסים מסדרת פורסטל הוסבו שבע אוניות שעברו את תוכנית השדרוג 27A לשמש בתפקיד לוחמה נגד צוללות, ואילו שבע האוניות המקוריות ששירתו בתפקיד זה, ולא עברו את השדרוג, הוצאו בהדרגה מן השירות החל מסוף שנות ה-50 של המאה ה-20. שתי אוניות ששודרגו בתוכנית 27C הוסבו לסוג CVS ב-1962 (אם כי אחת מהן, אינטרפיד, שסומלה CVS-11, שימשה במהלך מלחמת וייטנאם כנושאת מטוסים התקפית) ושתיים נוספות הוסבו לסוג זה ב-1969. שבע האוניות שעברו את תוכניות השדרוג 27A ו-27C היו בעלות סיפון טיסה זוויתי, ושודרגו לתפקיד הלוחמה נגד צוללות בתוכנית השדרוג SCB-144 בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, שדרוג שכלל הוספת סונאר מדגם SQS-23 בחרטום. אוניות אלה שימשו במשימות לוחמה נגד צוללות בסוף שנות ה-60 ובמחצית הראשונה של שנות ה-70 של המאה ה-20, והחלו לצאת מהשירות עם כניסת מספר גדל והולך של נושאות על ובשל הזדקנותן. עם זאת, אחת מהאוניות הראשונות בסדרה, לקסינגטון, נותרה בשירות עד 1991 באוניית אימונים. ארבע מן האוניות שעברו שדרוג שומרו כמוזיאונים, והיתר נגרטו החל משנות ה-70. "אוריסקני" הייתה יוצאת דופן בכך שהצי שקל להפעיל אותה מחדש בשנות ה-80 של המאה ה-20, אך בסופו של דבר הוטבעה ב-2006 כדי שתשמש כשונית מלאכותית.

מבין האוניות שלא עברו שדרוג, שלוש אוניות הוסבו לשמש כנושאות מסוקים ללחימה אמפיבית שסומלו LPH‏ (Landing Platform Helicopter). אוניות אלו שירתו במסגרת חיל הנחתים של ארצות הברית ונותרו בשירות פעיל ללא שינויים, עם סיפון טיסה ישר, עד 1970. נושאות המטוסים האחרות הוצאו משירות בסוף שנות ה-50 ובתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, ואז סומלו AVT, אוניות עזר לתובלת מסוקים (Auxiliary Aircraft Transport), וזאת בשל יכולתן המוגבלת מאד להפעיל מטוסים מודרניים בבטיחות. אונייה אחת שלא עברה שדרוג הוצעה לצי המלכותי האוסטרלי ב-1960, כתחליף לנושאת המטוסים האוסטרלית מלבורן, אך ההצעה נדחתה בשל העלויות הגבוהות שנדרשו כדי להתאים את האונייה לצי המטוסים שהפעיל הצי המלכותי האוסטרלי. כל האוניות שלא עברו שדרוג נגרטו, רובן בשנות ה-70.

התפתחות הכוח האווירי

מטוסים מדגם FJ-4B פיורי ומקדונל F3H דמון על סיפון נושאת המטוסים לקסינגטון, 1961

כנף אופיינית לנושאת מטוסים מסדרת "אסקס" בשנים 1956–1957 כללה טייסת אחת מכל סוג של המטוסים הבאים: נורת' אמריקן FJ-3 פיורי, מקדונל F2H באנשי, גרומן F-9F קוגר, דאגלס A-1 סקייריידר מדגמי AD-5N, ‏AD-5W ו-AD-6, נורת' אמריקן AJ סאבאג' ומטוסי F9F-8P קוגר לצילום אוויר.

עד אמצע שנות ה-60 השתנה הרכב הכנף האווירית. האונייה "אוריסקני" הפעילה שתי טייסות של מטוסי ווט F-8 קרוסיידר, שלוש טייסות של מטוסי דאגלס A-4 סקייהוק, וכן מטוסי גראמן E-1 טרייסר (מטוסי שליטה ובקרה), דאגלס EKA-3B סקייווריור (שהותאמו לשמש כמטוסי תדלוק אווירי) ומטוסי RF-8G קרוסיידר לצילום אווירי ב-1970 הוחלפו מטוסי הסקייהוק בשתי טייסות של מטוסי ווט A-7 קורסייר II. מטוסי מקדונל דאגלס F-4 פנטום וגראמן A-6 אינטרודר נחשבו כבדים מדי להפעלה מנושאות מטוסים מסדרה זו.

בנושאות המטוסים שהוסבו לשמש ללוחמה נגד צוללות הייתה הכנף האווירית מורכבת בשנות ה-60 משתי טייסות של מטוסי גראמן S2F טראקר וטייסת אחת של מסוקי סיקורסקי SH-34 סי באט, שהוחלפו ב-1964 במסוקי סיקורסקי SH-3A סי קינג. מטוסי גראמן E-1A טרייסר שימשו כמטוסי שליטה ובקרה. ב-1965 ושדרגו מטוסים אלה לדגם B. בנוסף הוצב על כל אונייה כזו גף של ארבעה מטוסי סקייהוק מדגמי B או C למשימות קרב אוויר כהגנה על המטוסים והמסוקים נגד צוללות.

בנושאות המטוסים שהוסבו לשמש כאוניות סער אמפיביות לא הותקן סיפון טיסה זוויתי, ולכן הפעילו אוניות אלה מסוקים בלבד. ארבע אוניות מסדרת "אסקס" שימשו כאוניות סער אמפיביות לצד אוניות הסער האמפיביות מסדר איוו ג'ימה שנבנו למטרה זו מלכתחילה, וסיפקו לנחתים בסיסים צפים למסוקים. אוניות אלה שימשו גם לתובלת מטוסים עבור כל זרועות הכוחות המזוינים של ארצות הברית.

שירות מבצעי

מטוס קרב F-6F הלקט על סיפון יורקטאון, יוני - יולי 1944. אנשי הצוות מיישרים את כנפי המטוס המתקפלות לקראת המראה

מסוק מדגם סיקורסקי SH-3 סי קינג של נושאת המטוסים "טיקונדרוגה", הנראית ברקע, מרחף מעל תא הפיקוד של אפולו 17 שנחת באוקיינוס, לקראת חילוץ האסטרונאוטים והחללית

היה מי שכינה את נושאות המטוסים מסדרת "אסקס" "סדרת אוניות המלחמה המשמעותית ביותר בהיסטוריה הימית הצבאית של ארצות הברית", וזאת בשל מספרן הגדול והיותן עמוד השדרה של צי ארצות הברית.

אוניות אלה מילאו תפקיד מרכזי בזירת האוקיינוס השקט במלחמת העולם השנייה החל משנת 1943 ועד תום המלחמה, החל מן המערכה באיי גילברט ומרשל וקרב טאראווה. האוניות ביצעו מספר משימות, ובהן השגת עליונות אווירית, תקיפת הצי הקיסרי היפני, סיוע בנחיתות האמפיביות, הגנה על הצי, תקיפת יפן ותובלת מטוסים וחיילים. במהלך הקרבות שרדו האוניות תקיפות אוויריות וימיות, פצצות, טורפדות ותקיפות קאמיקאזה וגם סופות טייפון. אף אונייה לא אבדה.

אחת עשרה מן האוניות השתתפו במלחמת קוריאה, במהלכה היוו מרכיב מרכזי בעוצמה הימית של ארצות הברית. האוניות ביצעו מגוון משימות, ובהן תקיפת מטרות קרקע מכל הסוגים, השגת עליונות אווירית וסיורים נגד צוללות.

שלוש עשרה מתוך עשרים וארבע האוניות המקוריות השתתפו גם במלחמת וייטנאם, כולל השלבים המוקדמים לפני המעורבות המלאה של ארצות הברית וגם השלבים שלאחר תום המלחמה הרשמית. עם זאת, ההתפתחות המהירה של מטוסי הסילון הביאה לכך שלא ניתן היה להפעיל מעל סיפוניהן את מטוסי הקרב המתקדמים וחלקן הוקצו למשימות ייעודיות, נושאות מסוקים או לוחמה נגד צוללות. חלק מהאוניות נותרו במשימות תקיפה והפעילו מטוסים ישנים יותר. עם זאת, גם במלחמה זו היוו האוניות חלק חשוב במאמץ המלחמה של ארצות הברית.

מעבר למלחמות בקוריאה ובווייטנאם השתתפו האוניות במשימות נוספות רבות ברחבי העולם. האוניות נטלו חלק בתקריות רבות במהלך המלחמה הקרה, ובהן הפלישה למפרץ החזירים ומשבר הטילים בקובה. שתי אוניות מן הסדרה שימשו כאוניות האימונים של הצי מ-1957 עד 1991: "אנטיאטם" עד 1962 ו"לקסינגטון" בשנים שלאחר מכן.

כמה מנושאות המטוסים מסדרת "אסקס" השתתפו בתוכנית החלל האמריקאית כאוניות חילוץ לטיסות לא מאוישות ומאוישות, בין השנים 1960–1973. אוניות בסדרה היו אוניות החילוץ לרבות מן המשימות בתוכניות החלל השונות: מרקורי, ג'מיני ואפולו. הורנט הייתה נושאת המטוסים שמסוקיה משו את האסטרונאוטים ששבו משתי הנחיתות הראשונות על הירח, אפולו 11 ואפולו 12. גם לאחר המשימה האחרונה בתוכנית אפולו (שגם טייסיה חולצו על ידי נושאת מטוסים מן הסדרה, האונייה טיקונדרוגה) השתתה אונייה מן הסדרה במשימה דומה, משיית האסטרונאוטים ממעבדת החלל "סקיילאב 2" ביוני 1973.

אוניות בסדרה

סיווג סימולי גוף בצי ארצות הברית:

• CV - נושאת מטוסים, צי (נושאת מטוסים המתוכננת לפעול כחלק מרכזי של הצי, Fleet aircraft carrier או Fleet carrier)
• CVA - נושאת מטוסים לתקיפה (Aircraft Carrier, Attack)
• CVS - נושאת מטוסים ללוחמה נגד צוללות (Anti-submarine warfare carrier)
• AVT - אוניית עזר לתובלת מטוסים (Auxiliary Aircraft Transport)
• LPH - נושאת מסוקים ללוחמה אמפיבית (Landing Platform Helicopter)

סימול גוף	שם האונייה	מספנה	הוזמנה	תחילת הבנייה	השקה	תקופות שירות	תוכניות שדרוג	סימול מחדש	גורל האונייה
CV-9	אסקס שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם מחוז אסקס במסצ'וסטס	ניופורט ניוז	פברואר 1940	אפריל 1941	יולי 1942	דצמבר 1942 - ינואר 1947 ינואר 1951 - יוני 1969	SCB-27A, ‏1951 SCB-125, ‏1956 SCB-144, ‏1962	CVA-9, ‏1952 CVS-9, ‏1960	נגרטה, יוני 1975
CV-10	יורקטאון שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם קרב יורקטאון במלחמת העצמאות של ארצות הברית, על שם נושאת המטוסים בשם זה שטובעה בקרב מידווי	ניופורט ניוז	מאי 1940	דצמבר 1941	ינואר 1943	אפריל 1943 - ינואר 1947 ינואר 1953 - יוני 1970	SCB-27A, ‏1953 SCB-125, ‏1955 SCB-144, ‏1966	CVA-10,‏ 1953 CVS-10,‏ 1957	מוזיאון בצ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית
CV-11	אינטרפיד "אמיצה", שם היסטורי בצי ארצות הברית	ניופורט ניוז	מאי 1940	דצמבר 1941	אפריל 1943	אוגוסט 1943 - מרץ 1947 פברואר 1952 - אפריל 1952 אוקטובר 1954 - מרץ 1974	SCB-27A, ‏1954 SCB-125, ‏1957 SCB-144, ‏1965	CVA-11,‏ 1952 CVS-11,‏ 1961	מוזיאון בנמל ניו יורק
CV-12	הורנט "צרעה", שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם נושאת המטוסים בשם זה שטובעה בקרב איי סנטה קרוז	ניופורט ניוז	ספטמבר 1940	אוגוסט 1942	אוגוסט 1943	נובמבר 1943 - ינואר 1947 מרץ 1951 - מאי 1951 ספטמבר 1953 - יוני 1970	SCB-27A, ‏1953 SCB-125, ‏1956 SCB-144, ‏1965	CVA-12, ‏1953 CVS-12, 1958	מוזיאון באלמיידה, קליפורניה
CV-13	פרנקלין שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם בנג'מין פרנקלין	ניופורט ניוז	ספטמבר 1940	דצמבר 1942	אוקטובר 1943	ינואר 1944 - פברואר 1947		CVA-13, ‏1952 CVS-13, ‏1953 AVT-8, ‏1959	נגרטה, אוגוסט 1966
CV-14	טיקונדרוגה שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם הקרב על מבצר טיקונדרוגה במלחמת העצמאות של ארצות הברית	ניופורט ניוז	ספטמבר 1940	פברואר 1943	פברואר 1944	מאי 1944 - ינואר 1947 אוקטובר 1947 - ספטמבר 1973	SCB-27C, ‏1954 SCB-125, ‏1957	CVA-14,‏ 1954 CVS-14,‏1969	נגרטה, ספטמבר 1975
CV-15	רנדולף שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם פייתון רנדולף הנשיא הראשון של הקונגרס הקונטיננטלי	ניופורט ניוז	ספטמבר 1940	מאי 1943	יוני 1944	אוקטובר 1944 - פברואר 1948 יולי 1953 - פברואר 1969	SCB-27A, ‏1953 SCB-125, ‏1956 SCB-144, ‏1961	CVA-15,‏ 1953 CVS-15,‏1959	נגרטה, מאי 1975
CV-16	לקסינגטון שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם קרב לקסינגטון במלחמת העצמאות של ארצות הברית על שם נושאת המטוסים בשם זה שטובעה בקרב ים האלמוגים	מספנת נהר פור	ספטמבר 1940	יולי 1941	ספטמבר 1942	פברואר 1943 - אפריל 1947 אוגוסט 1955 - נובמבר 1991	SCB-27C/125,‏ 1955	CVA-16,‏ 1955 CVS-16, ‏1962 CVT-16, ‏1969 AVT-16, ‏1978	מוזיאון בקורפוס כריסטי, טקסס
CV-17	באנקר היל על שם קרב באנקר היל במלחמת העצמאות של ארצות הברית	מספנת נהר פור	ספטמבר 1940	ספטמבר 1941	דצמבר 1942	מאי 1943 - ינואר 1947		CVA-17,‏ 1951 CVS-17,‏ 1953 AVT-9,‏ 1959	נגרטה, 1973
CV-18	וואספ "צרעה", על שם נושאת המטוסים בשם זה שטובעה בקרב גוודלקנל	מספנת נהר פור	ספטמבר 1940	מרץ 1942	אוגוסט 1943	נובמבר 1943 - פברואר 1947 ספטמבר 1951 - יולי 1972	SCB-27A, ‏1951 SCB-125, ‏1955 SCB-144, ‏1964	CVA-18,‏ 1952 CVS-18,‏ 1956	נגרטה, מאי 1973
CV-19	הנקוק שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם ג'ון הנקוק, הנשיא השני של הקונגרס הקונטיננטלי	מספנת נהר פור	ספטמבר 1940	ינואר 1943	ינואר 1944	אפריל 1944 - מאי 1947 פברואר 1954 - אפריל 1956 נובמבר 1956 - ינואר 1976	SCB-27C,‏ 1954 SCB-125,‏ 1956	CVA-19,‏ 1952 CV-19,‏ 1975	נגרטה, ספטמבר 1976
CV-20	בנינגטון על שם קרב בנינגטון במלחמת העצמאות של ארצות הברית	מספנת הצי בברוקלין	דצמבר 1941	דצמבר 1942	פברואר 1944	אוגוסט 1944 - נובמבר 1946 נובמבר 1952 - ינואר 1970	SCB-27A,‏ 1952 SCB-125,‏ 1955 SCB-144,‏ 1963	CVA-20,‏ 1952 CVS-20,‏ 1959	נגרטה, ינואר 1994
CV-21	בוקסר "מתאגרפת", שם היסטורי בצי ארצות הברית	ניופורט ניוז	דצמבר 1941	ספטמבר 1943	דצמבר 1944	אפריל 1945 - דצמבר 1969	הסבה ללוחמה אמפיבית	CVA-12,‏ 1952 CVS-21,‏ 1956 LPH-4,‏ 1959	נגרטה, פברואר 1971
CV-31	בון הום רישר שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם הפריגטה של ג'ון פול ג'ונס, מראשוני הצי ומגיבורי מלחמת העצמאות של ארצות הברית	מספנת הצי בברוקלין	אוגוסט 1942	פברואר 1943	אפריל 1944	נובמבר 1944 - ינואר 1947 ינואר 1951 - מאי 1953 ספטמבר 1955 - יולי 1971	SCB-27C/125,‏ 1955	CVA-31, 1952	נגרטה, מאי 1992
CV-32	לייטה על שם קרב לייטה	ניופורט ניוז	אוגוסט 1942	פברואר 1944	אוגוסט 1945	אפריל 1946 - מאי 1959		CVA-32,‏ 1952 CVS-32,‏ 1953	נגרטה, מרץ 1970
CV-33	קירסארג' שם היסטורי בצי ארצות הברית	מספנת הצי בברוקלין	אוגוסט 1942	מרץ 1944	מאי 1945	מרץ 1946 - יוני 1952 פברואר 1952 - פברואר 1970	SCB-27A, ‏1952 SCB-125, ‏1957 SCB-144, ‏1962	CVA-33,‏ 1952 CVS-33,‏ 1953	נגרטה, פברואר 1974
CV-34	אוריסקני על שם קרב אוריסקני במלחמת העצמאות של ארצות הברית	מספנת הצי בברוקלין	אוגוסט 1942	מאי 1944	אוקטובר 1945	ספטמבר 1950 - ינואר 1957 מרץ 1959 - ספטמבר 1976	SCB-27, ‏1950 SCB-125A,‏ 1959	CVA-34, ‏1952 CV-34, ‏1975	הוטבעה במפרץ מקסיקו כדי שתשמש כשונית מלאכותית, מאי 2006
CV-35	ריפרייזל "תגמול" (Reprisal)	מספנת הצי בברוקלין	אוגוסט 1942	יולי 1944	1946				נגרטה, נובמבר 1949
CV-36	אנטיאטם על שם קרב אנטיאטם במלחמת האזרחים האמריקנית	מספנת הצי בפילדלפיה	אוגוסט 1942	מרץ 1943	אוגוסט 1944	ינואר 1945 - יוני 1949 ינואר 1951 - מאי 1963	סיפון זוויתי ניסיוני, 1952	CVA-36,‏ 1952 CVS-36, ‏1953	נגרטה, ספטמבר 1974
CV-37	פרינסטון שם היסטורי בצי ארצות הברית על שם קרב פרינסטון במלחמת האזרחים של ארצות הברית	מספנת הצי בפילדלפיה	אוגוסט 1942	ספטמבר 1943	יולי 1945	נובמבר 1945 - יוני 1949 אוגוסט 1950 - ינואר 1970	הסבה ללוחמה אמפיבית	CVA-37,‏ 1952 CVS-37,‏ 1954 LPH-5, ‏1959	נגרטה, מאי 1971
CV-38	שנגרי לה של שם אמירתו של הנשיא רוזוולט כי המטוסים שהשתתפו בפשיטת דוליטל המריאו מ"שנגרי לה"	מספנת הצי בנורפוק	אוגוסט 1942	ינואר 1943	פברואר 1944	ספטמבר 1944 - נובמבר 1947 מאי 1951 - יולי 1971	SCB-27/125, ‏1955	CVA-38, ‏1952 CVS-28, ‏1969	נגרטה, אוגוסט 1988
CV-39	לייק שמפליין על שם קרב אגם שמפליין במלחמת 1812	מספנת הצי בנורפוק	אוגוסט 1942	מרץ 1943	נובמבר 1944	יוני 1945 - פברואר 1947 ספטמבר 1952 - מאי 1966	SCB-27A, ‏1952	CVA-39, ‏1952 CVS-39, ‏1957	נגרטה, אפריל 1952
CV-40	טאראווה על שם קרב טאראווה	מספנת הצי בנורפוק	אוגוסט 1942	מרץ 1944	מאי 1945	נובמבר 1945 - יוני 1949 פברואר 1951 - מאי 1960		CVA-40, ‏1952 CVS-40,‏ 1955	נגרטה, אוקטובר 1968
CV-45	ואלי פורג' על שם ואלי פורג', מחנהו של ג'ורג' וושינגטון במלחמת העצמאות של ארצות הברית	מספנת הצי בפילדלפיה	יוני 1943	ספטמבר 1944	נובמבר 1945	נובמבר 1946 - ינואר 1970	הסבה ללוחמה אמפיבית	CVA-45, ‏1952 CVS-45, ‏1953 LPH-8, ‏1961	נגרטה, אוקטובר 1971
CV-46	איוו ג'ימה על שם קרב איוו ג'ימה	ניופורט ניוז	יוני 1943	ינואר 1945					נגרטה, 1949
CV-47	פיליפין סי על שם קרב ים הפיליפינים	מספנת נהר פור	יוני 1943	אוגוסט 1944	ספטמבר 1945	מאי 1946 - דצמבר 1958		CVA-47, ‏1952 CVS-47, ‏1955 AVT-11, ‏1959	נגרטה, מרץ 1971
CV-50	לא ניתן שם	מספנת נהר פור	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945
CV-51	לא ניתן שם	מספנת הצי בברוקלין	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945
CV-52	לא ניתן שם	מספנת הצי בברוקלין	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945
CV-53	לא ניתן שם	מספנת הצי בפילדלפיה	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945
CV-54	לא ניתן שם	מספנת הצי בנורפוק	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945
CV-55	לא ניתן שם	מספנת הצי בנורפוק	1945						בניית האונייה בוטלה במרץ 1945

לקריאה נוספת

• David Donald, Daniel J. March: Carrier Aviation Air Power Directory. Norwalk, CT: AIRtime Publishing, 2001.
• James Fahey: The Ships and Aircraft of the U.S. Fleet (Sixth Edition). Ships and Aircraft, Washington, DC, 1950.
• Andrew Faltum: The Essex Aircraft Carriers. The Nautical and Aviation Publishing Company of America, Baltimore, 1996.
• Norman Friedman: U.S. Aircraft Carriers: An Illustrated Design History. Naval Institute Press, Annapolis, 1983.
• Alan Raven: Essex-Class Carriers. Naval Institute Press, Annapolis, 1988.
• John Roberts: Anatomy of the Ship: The Aircraft Carrier Intrepid. Conway Maritime Press, London, 1982.
• Lawrence Sowinski: The Essex Class Carriers,. Warship, Volume II. Naval Institute Press, Annapolis, 2000.
• Philip St. John: USS Essex (CV/CVA/CVS-9). Turner Publishing Company, Nashville, 1999.
• Philip St. John: USS Randolph (CV/CVA/CVS-15). Turner Publishing Company, Nashville, 2000..

*

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא נושאות המטוסים מסדרת אסקס בוויקישיתוף

• Dictionary of American Naval Fighting Ships