נחום סלושץ

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
נחום סלושץ
נחום סלושץ (מימין) יחד עם אשר ברש וש. שלום (עומד), בכנס סופרים עבריים בתל אביב, 1948
נחום סלושץ (מימין) יחד עם אשר ברש וש. שלום (עומד), בכנס סופרים עבריים בתל אביב, 1948

נחום סְלוּשְץ (Slouschz; כ"ח בכסלו תרל"ב, 1871, סמורגון, רוסיהב' בטבת תשכ"ז, 15 בדצמבר 1966, גדרה) היה סופר, חוקר לשונות המזרח וקדמוניות היהודים בארצות המזרח.

ביוגרפיה

סלושץ נולד בסמורגון שבפלך וילנה שבמערב האימפריה הרוסיתתחום המושב היהודי; כיום בבלארוס), בנם של הרב והסופר העברי חובב ציון דוד שלמה סלושץ (1852–1906) ורבקה לאה.[1] הוא גדל והתחנך באודסה, שם כיהן אביו כרב ומטיף. החל את דרכו הספרותית בנערותו, בגיל 15, במכתבים ששלח לעיתונים עבריים ורוסיים, וחיבר את הערך "אודסה" באנציקלופדיה כללית העברית "האשכול". בהיותו צעיר מאוד למד את שפת אספרנטו והוא נמנה עם חלוצי השפה, ומופיע בין 1000 הדוברים הראשונים בעולם, ב-adresaro שהוציא לאור הד"ר זמנהוף ממציא השפה.

ב-1896 נסע לז'נבה, שווייץ, כדי ללמוד ספרות קלאסית וצרפתית. שם גם הכיר את בנימין זאב הרצל. שימש מזכיר האגודה הציונית בני ציון באודסה. ב-1901, בגיל 28, עבר לפריז כדי להשתלם באוניברסיטת סורבון בלימודי ספרות, ולמד מדעים ולשונות המזרח אצל יוליוס אופרט, ויוסף הלוי. שימש גם ציר בקונגרסים הציוניים באותה תקופה.

בשנים 19121906 ערך מסעות מחקר בצפון אפריקה, בין היתר בלוב ובתוניסיה, לבחינתן של כתובות פיניקיות ויווניות. בעקבות ביקוריו בתוניסיה, ב-1906 וב-1928, פרסם את ספרו "הכהנים אשר בג'רבה" ב-1924, ואת "האי פליא" ב-1957.

סלושץ עלה לארץ ישראל בשנת 1919.[2] בראשית שנות ה-20 ערך חפירות בחמת טבריה, ובעקבות זאת כינה אותו זאב וילנאי כ"חופר היהודי הראשון"[3] (אף שידוע כיום שהיה זה ריימון וייל). בשנת 1921 חפר את סביבותיו של המונומנט המכונה יד אבשלום ושל מערת יהושפט המצויה מאחוריו. חפירה זו הונצחה בסרט קולנוע קצרצר (שניות אחדות בלבד) בידיו של יעקב בן דב, והייתה בכך לחפירה הארכאולוגית הראשונה שהונצחה בארץ ישראל בסרט. סלושץ גם נמנה עם מחדשי הקמת "החברה לחקירת ארץ-ישראל ועתיקותיה", וערך את פרסומיה. ב-1934 העיד מטעם ההגנה במשפט רצח ארלוזורוב שהוא ראה את אב"א אחימאיר ביחד עם אברהם אלמליח בירושלים מספר שעות לפני הרצח[4].

סלושץ זכה בפרס ביאליק לחוכמת ישראל לשנת 1942. בשנת 1955 הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי, בדרגת אביר, על תרגומיו לעברית של הקלאסיקות הצרפתיות.[5] בשנת תשי"ח (1957) זכה בפרס רמת גן לחוכמת ישראל.[6]

נחום סלושץ נפטר בשנת 1966 בסנטוריום מיסודו של ד"ר זאב פון וייזל בגדרה, ונקבר בה.[7] מונצח ברחובות הקרויים על-שמו ברחובות ובראשון לציון.

אחיו, ד"ר שמואל סלושץ ומשה כרמון[8], שמשו כמורים במדרשה העברית.[9], ויצחק בן-צבי, לימים נשיאה השני של מדינת ישראל, הוא בן דודנם.[10]

כתבים נבחרים

  • מסע במצרים, תרס"ז (יומן מסע).
  • באיי הים, תרע"ט (יומן מסע).
  • ספר המסעות, תרצ"ח (יומן מסע).
  • הכהנים אשר בג'רבה, ירושלים, 1924.
  • אוצר הכתובות הפיניקיות, תש"ב.[11]
  • נפוצות ישראל באפריקה הצפונית, תש"ז.
  • ספר הים - כִּבּוּש הימים בהיסטוריה. עם מפות וציורים. תל אביב, הוצאת החבל הימי לישראל, תש"ח.
  • האי פליא, דביר, תל אביב, 1957.
  • "העם היהודי היושב בתוניס", בתוך ידע-עם א, א (תש"ח), עמ' 6-4; ב, עמ' 5-4.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נחום סלושץ בוויקישיתוף
עיתונות
מפרי עטו

הערות שוליים

  1. ^ רבקה לאה סלושץ, דואר היום, 30 בינואר 1924.
  2. ^ ז. בן-טובים, נחום סלושץ לארצנו, דואר היום, 26 בדצמבר 1919.
  3. ^ מתוך אנציקלופדיה אריאל, כרך חוקרים ותיירים
  4. ^ משפט הרצח - פרופסור סלושץ, דבר, 3 ביוני 1934
  5. ^ פרופ' נחום סלושץ – אביר לגיון הכבוד, דבר, 23 בדצמבר 1955.
  6. ^ פרס רמת־גן לפרופ' נחום סלושץ, דבר, 9 בדצמבר 1957; חולקו פרסי רמת־גן לשנת תשי"ח, דבר, 24 בדצמבר 1957.
  7. ^ פרופ' סלושץ – למנוחות בגדרה, דבר, 19 בדצמבר 1966.
  8. ^ לפי ההקדשה בתחילת הספר 'האי פליא' שכתב נחום; לפי הקדשה זו אחיו, מורה וסופר, נפטר בכ"ד אדר תשי"ד, בגיל 64
  9. ^ רבקה לאה סלושץ, דואר היום, 30 בינואר 1924 (עם פטירת אמם).
  10. ^ דוד תדהר (עורך), "צבי שמשי (שימשלביץ')", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ב (1947), עמ' 639.
  11. ^ ראו ביקורת: ב"צ לוריא, אוצר הכתובות הפניקיות, דבר, 6 בנובמבר 1942, המשך.
Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0