נחליאלי
![]() | |
---|---|
![]() | |
מיון מדעי | |
ממלכה: | בעלי חיים |
מערכה: | מיתרניים |
מחלקה: | עופות |
סדרה: | ציפורי שיר |
משפחה: | נחליאליים |
סוג: | נחליאלי |
מינים | |
ראו בערך | |
שם מדעי | |
![]() |
נחליאלי (שם מדעי: Motacilla) הוא סוג של ציפורי שיר ממשפחת הנחליאליים. הנחליאלי הוא ציפור שיר דקת-גו ודקת מקור. נוצות זנבה נעות ללא הרף. גודלו כגודלה של דרור, אך זנבו ורגליו ארוכות יותר משל הדרור. הנחליאלי מתעופף בקלילות. פירוש השם המדעי - "זנב-נוע", ואכן, הנחליאלי מנענע בזנבו הארוך תוך כדי הליכתו.
הנחליאלי מקנן בקנים הבנויים על הקרקע. אלו עשויים מחומר צמחי ומרופדים בשיער ובנוצות. נקבת הנחליאלי מטילה כארבע עד שבע ביצים אפרפרות בכל הטלה. הדגירה נמשכת כשבועיים. שבועיים נוספים לאחר מכן הנקבה מאכילה את גוזליה עד שהם עפים מן הקן והופכים עצמאיים.
שם העוף בעברית
שמו העברי המקובל של העוף הוא "נחליאלי". שם זה ניתן על ידי מנדלי מוכר ספרים[1], זאת מכיוון שהוא מקנן על גדות נחלים. לעומתו, טשרניחובסקי העדיף את השם "זנבנוע", ובמשך שנים שימשו בשווה שני השמות לכינוי העוף.
מינים בעולם ובארץ ישראל
לנחליאלי יש 11 מינים הנפוצים באסיה, באירופה ובאפריקה.
בישראל נפוצים ארבעה מיני נחליאלי:
- נחליאלי לבן הינו המין המוכר ביותר. צבע הזכר במין זה אפור שחור לבן- עם סינר שחור באזור החזה. אורך גוף הנחליאלי הוא כ-20 סנטימטר ואורך זנבו כ-10 ס"מ; משקלו כ-20 - 25 גרם. פרטים מעטים מקננים בישראל בעמק החולה ובבקעת הירדן. הפרטים החורפים מרבים להימצא בערים ונחים על עצים ללינה משותפת.
- נחליאלי צהוב חורף בארץ ישראל, ופרטים אחדים מקננים בעמקי הצפון.
- נחליאלי זנבתן הוא מין אחר החולף וחורף בישראל. אורך זנבו הוא כמחצית מאורך גופו. הזכר אפור צהוב כחלחל והנקבה בעלת צבעים דהויים יותר.
- הנחליאלי הלימוני הוא ירוק צהוב והוא שוכן ליד מקורות מים. הוא חולף בישראל ונדיר שהוא חורף במקום, אם כי ייתכן שהוא מקנן.
מינים נוספים בסוג, שאינם נפוצים בישראל:
- נחליאלי עקוד Motacilla aguimp
- נחליאלי הכף Motacilla capensis
- נחליאלי ארוך-זנב Motacilla clara
- נחליאלי מדגסקרי Motacilla flaviventris
- נחליאלי יפני Motacilla grandis
- נחליאלי שחור גב Motacilla lugens
- נחליאלי לבן גבה Motacilla madaraspatensis
קישורים חיצוניים
מיזמי קרן ויקימדיה |
---|
![]() |
![]() |
הערות שוליים
- ^ מנדלי מוכר ספרים, תולדות הטבע, חלק ב', 1867, עמ' 132-133.