רבי נחמיה מוטא
הרב נחמיה בן אברהם מוטא (1555–1621) שימש כמנהיג רוחני, כפייטן וכמשורר בקהילה היהודית בקוצ'ין. הוא נחשב לסמכות הדתית הגבוהה ביותר בקרב יהודי קוצ'ין ולמקובל היהודי הגדול ביותר בהודו בתקופתו.
שמו
שמו של הרב נחמיה בן אברהם, נהגה באופן מסורתי על ידי בני העדה (בעיקר המבוגרים שביניהם) כ"נמיה" שכן צורת ההיגוי של הח' הייתה קשה ליהודי קוצ'ין. משמעו של הכינוי שדבק לשמו-"מוטא", הוא "זקן"[1] בשפת המליאלאם שבה השתמשו יהודי קוצ'ין כשפת חול.
מסורות לגבי הגעתו לקוצ'ין
לפי מסורת יהודי קוצ'ין הגיע רבי נחמיה מתימן כדי ללמד תורה בנגלה ובנסתר, והתקבל בחום על ידי אנשי הקהילה היהודית בקוצ'ין. על פי מספר מסורות[דרוש מקור] נמלט רבי נחמיה להודו לאחר שנגזר על היהודים בתימן לצמצם את לימוד התורה ולהצניע את יהדותם. בעקבות גזרות אלו, החליט רבי נחמיה לברוח לקוצ'ין, אשר בה התקיימה במשך מאות שנים קהילה יהודית משגשגת שעמדה בקשרים עם יהדות תימן. על פי האגדה השתמש רבי נחמיה בקפיצת הדרך על מנת להגיע לקוצ'ין, אך ככל הנראה עשה הוא את הדרך בים, באחת מספינות הסוחר שהפליגו דרך קבע מתימן להודו. לאחר הגעתו לקוצ'ין נוכחו מנהיגי הקהילה היהודית לדעת כי מדובר באדם בעל שיעור קומה הבקי בתורה ובהלכה, ובעקבות כך ביקשו לקבל אותו כרבם. הרב נחמיה הסכים לשמש כרב הקהילה לאחר שהבחין בבקיאותם הרבה של יהודי קוצ'ין בתורה, במשנה, בתלמוד, בפוסקים ובקבלה[דרוש מקור][2]. לעומת זאת הרמב"ם כתב על יהדות הודו[3]: "אבל היהודים שבהודו אינן יודעין התורה שבכתב, ואין להם מן הדת, אלא שהן שובתים (בשבת) ונימולי לשמונה". כך העיד גם השואל בעניין המחלוקת בין הפרדסים לשאר הקוצ'ינים[4]. מצב זה נשאר עד עלייתם ארצה[5], ובתקופות אלה שימשו להם כרבנים יהודים יוצאי תימן[דרוש מקור].
מותו ומצבת קבורתו
הרב נחמיה נפטר בנר ראשון של חנוכה שנת ש"נ (1621) ונקבר בבית הקברות היהודי בקוצ'ין. מצבתו המפוארת מעוצבת בעיצוב הינדי אשר כולל קבר ומצבה. מצדי המצבה ישנם מעמדים לנרות, ושרידי השעווה והחלב הטריים המצויים בהם מהווים הוכחה לכך שהקבר משמש כאתר פולחן. על מצבת קבורתו נחקק באותיות עבריות: "נח נפש/של המקובל המפורסם ס"ק (סבא קדישא) אשר שפעת אור/תורתו זורח בכל תפוצות/החכם השלם החסיד הא-לוהי/ כמוהר"ר נחמיה 'ן כמהר"ר/החכם היקר אברהם מוטא/זצוק"ל ושבק חיים לרבנן ביום כ"ה לחודש כסליו שנת הושל"ם ליצירה/ תנצב"ה זיע"א".[6]
לפי הכתובת, ניתן לראות כי עוד בזמן הקמת המצבה, נחשב נחמיה מוטא, לדמות ייחודית ולאדם משכמו ומעלה. בהשוואה לכתובות הלאקוניות המצויות על שרידי שאר המצבות מבית הקברות הישן, הכוללות בעיקר פרטים ביוגרפיים בסיסיים, נמצא שמצבתו של מוטא ססגונית ועשירה, הן מבחינת העיטורים המקיפים אותה, והן מבחינה טקסטואלית. הוא נקרא "מקובל מפורסם", "חכם שלם חסיד", ויכולתו בהפצת התורה זוכה לתשבחות. שנת פטירתו, 1621, הומרה בגימטריה לשנת "הושל"ם", המרמזת על היאספו של הרב נחמיה אל אבותיו באופן "שלם" והרמוני. למראה שאר שרידי מצבות בית הקברות הישן הלוקות בתפארתן, נראה כי הרב נחמיה נערץ על ידי הקהילה המקומית עוד בחייו, ועל כן זכה במותו לציון קבר התואם את הדרו. מעבר לפרטים אלו, הנוספים לשמו ולשם אביו (אברהם מוטא), אין הכתובת מספקת לנו רמזים נוספים אודות מפעל חייו. מסיבה כלשהי, עם הריסת בית הקברות הישן נותר קברו של הרב נחמיה מוטא על כנו. יש הטוענים כי בעל הקרקע שעל גביה נמצא הקבר, יהודי מקומי, ערך חוזה טרם הגירתו לישראל עם רוכש הקרקע, שאחד מתנאיו היה כי הרוכש ימשיך ויתחזק את הקבר. סברה אחרת, אגדתית יותר, טוענת כי בשעת הריסת בית הקברות הישן, לא הצליחו פועלי ההריסה לפגום בקברו של נחמיה מוטא (מפאת קדושתו), ועל כן הוא נותר במקומו.
סביר להניח כי אתר קבורתו של נחמיה מוטא, ששימש במשך כמה מאות שנים כמוקד פולחן יהודי (הכתובת על המצבה מבהירה כי מוטא נחשב ל"מקובל" עוד במאה ה-17), הפך במרוצת השנים, למקום המקודש אף על הקהילה הנוכרית המקומית. הטעם בדבר יכול להתמצות בכך שבהודו כולה, קדושי דת אחת הופכים על נקל לקדושים רב-דתיים, המשותפים לכל תושבי האזור. כיום, הקבר נותר על כנו במלוא תפארתו, וישנן ראיות ברורות להיותו אתר פולחן רב-תרבותי.
הנצחתו
ביום פטירתו בנר ראשון של חנוכה מקיימים בני העדה הקוצ'ינית עד היום סעודת מצווה לזכרו. במהלך הסעודה שרים פיוטים אשר חיבר ולומדים טקסטים מתורת הסוד והקבלה. על שמו הוקם בית הכנסת "היכל נחמיה" במושב גבעת כח, וכן נקרא רחוב בעיר ראשון לציון שבה מתגוררים רבים מבני העדה. בקרב בני העדה הקוצ'ינית בישראל רווח מאוד השם נחמיה (כשם פרטי או אמצעי) לזכרו של הרב.
ראו גם
קישורים חיצוניים
- אתר בית הקברות הישן וקבר נמיה מוטה באתר "מסע אל המורשת היהודית"
- רחובות ע"ש אבות העדה
הערות שוליים
- ^ בדומה לתואר הכבוד שייח' במסורת הערבית-אסלאמית.
- ^ הרמב"ם כתב על דלותה התורנית של יהדות הודו, והדבר נשאר במצבו אף עד תקופת המחקר של פרופ' מאיר בר-אילן, כפי שאפשר לראות במחקרו על מוצא ספר גד החוזה
- ^ הקוצ'ינים וגם "בני ישראל"
- ^ שו"ת אהלי יעקב ס' צ"ט
- ^ כך עולה ממחקרו של פרופ' בר-אילן לגבי ספר גד החוזה
- ^ נפתלי בר גיורא, מסע בהודו, עמ' 26-27
