ניסוי הרשי-צ'ייס
ניסוי הרשי-צ'ייס הוא שורה של ניסויים שערכו אלפרד הרשי (Alfred Day Hershey) ומרתה צ'ייס (Martha Cowles Chase) ב-1952 שאישרו שה-DNA הוא חומר תורשתי, כפי שהופגן לראשונה על ידי ניסוי איוורי-מקלאוד-מקארתי ב-1944. ה-DNA היה מוכר היטב לביולוגים מ-1869, אך עד אז סברו רובם כי חלבונים הם שנושאים את המידע המשמש לתורשה.
הרשי וצ'ייס ערכו את ניסוייהם על הבקטריופאג' Enterobacteria phage T2 (או בקיצור T2 phage), סוג של נגיף שמבנהו פוענח זמן קצר לפני כן באמצעות מיקרוסקופ אלקטרוני. מבנה הבקטריופאג' פשוט והוא בנוי ממעטפת חלבון המכילה את החומר התורשתי. הבקטריופאג' תוקף חיידקים באמצעות היצמדות לממברנה החיצונית שלהם והזרקת החומר התורשתי שלו לתוכם, ובכך גורם למנגנון התורשה של החיידק לייצר עוד נגיפים, כשהוא מותיר את מעטפת החלבון הריקה דבוקה לחיידק.
בניסוי הראשון, הם סימנו את ה-DNA של הבקטריופאג'ים בזרחן רדיואקטיבי (P32), יסוד הקיים ב-DNA, אבל לא באף אחת מ-20 חומצות האמינו, אבני הבניין של החלבונים. הם אפשרו לבקטריופאג'ים לתקוף את החיידק Escherichia coli (או בקיצור E.coli), ואז הסירו את מעטפות החלבון מהתאים שהותקפו באמצעות בלנדר וצנטריפוגה. הם מצאו כי הסמן הרדיואקטיבי היה קיים רק בתוך תאי החיידקים ולא בקליפת החלבון.
בניסוי השני הם סימנו את הבקטריופאג'ים באמצעות גופרית רדיואקטיבית (S35), יסוד הקיים בחומצות האמינו ציסטאין ומתיונין, אבל לא ב-DNA. לאחר ההפרדה, נמצאו הסמן הרדיואקטיבי במעטפות החלבון בלבד, אך לא בחיידק הנגוע, ובכך אישרו כי החומר התורשתי הגורם לחיידק להידבק הוא DNA.
ב-1969 זכה הרשי בפרס נובל לפיזיולוגיה ולרפואה בשל "תגליותיו בקשר למבנה התורשתי של נגיפים".
ראו גם
קישורים חיצוניים
- Independent functions of viral protein and nucleic acid in growth of bacteriophage המאמר המקורי של הרשי וצ'ייס משנת 1952 שבו הם מתארים את הניסויים שעשו
