ניקולאוס אסטרהאזי
שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית מנהיג ריקה. ניקולאוס אסטרהאזי (בגרמנית: Nikolaus Esterházy; 18 בדצמבר 1714 – 28 בספטמבר 1790) היה נסיך הונגרי, בן למשפחת אסטרהאזי הידועה. מפעלי הבניה המרשימים שלו, טעמו באופרה ותרומתו להפקות מוזיקה נוספות הקנו לו את התואר "המפואר". הוא זכור גם כמעסיקו העיקרי של המלחין יוזף היידן.
חייו
ניקולאוס היה בנו של הנסיך יוזף (יוסף שימון אנטל 1688–1721) ואחיו הצעיר של הנסיך פאול אנטון (פל אנטל 1711–1762). את התואר "נסיך" קיבל עם מותו של אחיו הבכור.
שמו בשפות השונות הוא: ניקולאוס יוזף בגרמנית (שפת האימפריה האוסטרית שבה היה נסיך), מיקלוש יוסף בהונגרית (ככל הנראה שפת אימו), וניקולס, באנגלית.
בצעירותו התחנך ניקולאוס במסדר הישועים. ב-4 במרץ 1737 נישא ניקולאוס לברונית מרי אליזבת (Marie Elisabet), בתו של הרייכסגראף (רוזן באימפריה הרומית הקדושה) פרדיננד פון וייזנוולף. מאוחר יותר הוא נעשה לקצין בצבא האימפריה האוסטרית. בקריירה הצבאית שלו השיג אסטרהאזי הצטיינות מרובה, בייחוד כקולונל בקרב קולין (1757) במלחמת שבע השנים, קרב שבו באומץ רב, הוביל ניקולאוס חיל פרשים מהוסס אל הניצחון. אחר כך עלה לדרגת לויטננט פילד-מרשל.
בתקופה שלפני מות אחיו החזיק ניקולאוס בתואר רוזן. הוא חי לרוב בנפרד מאחיו, בבית-ציד הסמוך לנויזידלרזה בהונגריה. האחים הסתדרו היטב האחד עם השני, לפחות על-פי התכתובת ביניהם. עם מותו של פאול אנטון ב-1762, הפך ניקולאוס לנסיך וקיבל לידיו את השליטה בנכסי המשפחה. ב-1766 החל בבניית ארמון מפואר באסטרהאזי (כיום ארטוד) באזור הונגריה הכפרית, על האתר שבו שכן בית הציד שלו. הארמון היה הבית האהוב עליו ביותר מבין כל הבתים של משפחת אסטרהאזי, והוא אף מכונה לעיתים "ורסאי ההונגרי", כאשר כיום הוא משמש גם כאטרקציה תיירותית. בתחילה, בילה הנסיך את תקופת הקיץ בארמונו החדש. אך החל בהדרגה לבלות שם את מרבית זמנו, עד כ-10 חודשים בשנה. ניקולאוס למעשה לא חי בווינה, ובזמן שבו לא גר באסטרהאזי, הוא בילה בבית המשפחה הישן הממוקם באייזנשטט.
לניקולאוס הייתה הכנסה גבוהה מאוד; לפי כמה מקורות, הוא אף היה עשיר מן הקיסר עצמו. פרט לכך, גם הוצאותיו היו גדולות מאוד, ועם מותו נאלץ בנו שירש אותו (הנסיך אנטון 1738–1794) לבצע שורה של קיצוצים כלכליים, ביניהם גם פיטור התזמורת וצמצום האירועים המוזיקליים בחצר.
אישיות והופעה
ניקולאוס ירש מנהגים ונוהלים מן הצבא שאותם החיל על משק הבית שלו ועל הנהלת נכסיו. מנהלו הכללי, פטר לודוויג פון ראהיר היה גם הוא איש צבא, ונותני השירות הבכירים במשק ביתו של הנסיך (ביניהם גם יוזף היידן) כונו "קציני הבית", וסעדו על שולחן מיוחד שהוקצה להם.
הנסיך שאף לניהול ישר ולהוצאה מדויקת לפועל של הפרוטוקול על ידי עובדיו. בשלב מסוים, הוא הפיץ מסמך מודפס לכפופים לו הכולל שורת הנחיות ונוהגים כמו: "על הפקידים לנהוג בנימוס", "שתייה לשוכרה היא מידה רעה", "יש לספור את הכוורות (בגנים)", "אורח החיים של פקידים יהיה ירא-שמיים" וכו'. למעשה, סגנון ניהול זה היה מוצלח, משום שעם מותו, השאיר אחריו הנסיך נכסים עשירים ויעילים יותר.
ניקולאוס תקצב בנדיבות את המלתחה שלו; הוא נהג ללבוש מקטורן משובץ יהלומים. בנוסף, נטה הנסיך חיבה למוזיקה. הוא ניגן על צ'לו, ויולה דה-גמבה ועל הבריטון, כלי מיתר נדיר וקשה לנגינה, שהיה אהוב עליו ביותר.
גתה, אשר פגש את בניקולאוס במשלחת דיפלומטית בפרנקפורט בשנת 1764 תיארו כ"לא גבוה אך בנוי היטב, חיוני ובאותו זמן מאוד מהוגן, חף מגאוותנות או מקרירות."
נדבנות
הוצאותיו הרבות של ניקולאוס לא נועדו בהכרח לכלכל אותו עצמו; קארל גיירינגר, בביבליוגרפיה שכתב על היידן תיעד תוכנית רווחה סוציאלית לעובדי הנסיך ובמימונו: "הנסיך הפגין פעמים רבות רוחב-לב ונדיבות, והציג קו-מחשבה חברתי שלא היה נפוץ בזמנו. הוא שילם פנסיה לעובדיו המזדקנים ואף הרעיף מענקים קטנים על אלמנותיהם. הוא גם תמך כלכלית בבית חולים צנוע באייזנשטט ובאחד נוסף באסטרהאזי, שהיה זמין לעובדי החצר. התרופות שחולקו על ידי מנזר האחים "מסדר הרחמים" מומנו ברוב המקרים על ידי הנסיך. כל עובד היה זכאי להתייעץ עם אחד משלושת המטפלים שבחצר. אם הרופא היה ממליץ, אותו חולה היה נשלח לספא על מנת לקבל טיפול, על חשבנו של הנסיך". בנוסף, נראה שגם ניקולאוס אסטרהאזי היה בין נותני החסות לשבע הקהילות היהודיות בחבל בורגנלנד שבאוסטריה.
ניקולאוס והיידן
ניקולאוס לא שכר את היידן לעבודה בחצר בעצמו, אלא יותר נכון קיבל אותו בירושה מאחיו, אשר הביא אותו לעבוד כמשנה לקאפלמייסטר ב-1761. ניקולאוס היה אחראי למעשה לקידומו של היידן למשרת הקאפלמייסטר עם מותו של הקאפלמייסטר הזקן גרגור ורנר, ב-1766. אחרי תקופת הסתגלות קשה (היידן ננזף על הזנחת עבודתו ב-1765), למד הנסיך לחבב את היידן ולנצור אותו. בין שאר הטובות שהרעיף הנסיך על היידן, ניתן למנות את בניית ביתו של היידן פעמיים, אחרי שזה נהרס בשריפה, תשלומי בונוסים על יצירות שהנסיך חיבב במיוחד. בנוסף, הורשה היידן לקבל לשורות החצר זמר טנור נוסף, הלא הוא אחיו הצעיר, יוהאן.
נזיפתו של היידן ב-1765 כללה הוראה שלפיה על היידן לכתוב יותר יצירות לכלי האהוב על הנסיך, הבריטון. היידן נענה מיד להוראה, והחל מאותו הזמן ועד לאמצע שנות ה-70 של אותה מאה, כתב 126 שלישיות לכלי זה, וכמה יצירות נוספות, ביניהם גם קונצ'רטי. במרוצת השנים נשכח הבריטון כמעט כליל, ויצירות אלו אינן מבוצעות לרוב. לקראת סוף ימיו ניגן ניקולאוס במידה מועטה מאוד, והפך למעין "בטטת כורסא", בהקשיבו ללא הרף להפקות אופרה של היידן והרכבו, וגם להפקות של התיאטרון הראשי ולתיאטרון המריונטות באסטרהאזי. חלק מן האופרות שבוצעו שם היו מפרי עטו של היידן, וחלקן האחר של מלחינים שונים. האופרות שכתב היידן נחשבות ליצירות הפחות ידועות כיום. ברם, לא ידוע שניקולאוס הביע עניין בסדרת הרביעיות שכתב היידן, אשר נמנות כיום עם יצירותיו המשובחות ביותר.
ובכל זאת, נחשב ניקולאוס לפטרון בלתי מעורער של האמנות, בהיותו המממן הראשי של סדרה ארוכה של סימפוניות אשר כתב היידן בזמן שירותו באסטרהאזי. כמעט כל הסימפוניות אשר נכתבו אחרי הסימפוניות למורצין ולפאול אנטון ולפני סימפוניות פריז נכתבו בדרבונו של ניקולאוס. סימפוניות אלו בוצעו לראשונה על ידי התזמורת הקטנה שסיפק ניקולאוס להיידן, בנוסף לזמן רב לחזרות, שכר גבוה לנגנים על מנת למשוך את הטובים שבהם, וחופש אמנותי. מלחינים מעטים לאורך ההיסטוריה זכו להזדמנות נדירה זו לטפח את רעיונותיהם ויצירתיותם. הסימפוניות שהיידן כתב להרכב זה יכולות להיחשב לתרומתו של ניקולאוס לנכסי צאן הברזל של המוזיקה.
התזמורת שהחזיק הנסיך הייתה קטנה אף מתזמורות סימפוניות בזמנו, ובשנות ה-60 של המאה ה-18 מנתה בין 13 ל-15 נגנים קבועים. מאוחר יותר, הודות להקמת בית האופרה של אסטרהאזי, גדלה התזמורת משמעותית עד שמנתה 22–24 נגנים.
מכתב מאת היידן מעיד על כך שניקולאוס היה שרוי באבל מתמשך לאחר פטירתה של אשתו (25 בפברואר 1790), הנסיכה מריה אליזבת. המלחין ניסה לרומם את רוחו של ניקולאוס בעזרת המוזיקה, במשך חודשי האבלות הראשונים. נאמנותו של היידן לנסיך הייתה נוגעת ללב, אך ייתכן שחש הקלה מועטה לאחר שזה נפטר לבסוף ב-28 בספטמבר 1790.
קישורים חיצוניים
