סאטע אל-חוסרי
 | |
| תמונתו של סאטע אל-חוסרי סביב 1920 | |
| לידה |
1880 (על פי מקורות אחרים 1882) צנעא, תימן |
|---|---|
| פטירה |
24 בדצמבר 1968 בגדאד, עיראק |
| ידוע בשל | מנכ"ל משרד החינוך העיראקי, מבולטי ההוגים של הלאומיות הערבית |
סאטע אל-חוסרי (בערבית: ساطع الحصري, תעתיק מדויק: סאטע אל-חצרי; 1880/1882–24 בדצמבר 1968) היה מחנך, הוגה דעות וסופר ערבי. נמנה עם מקורביו של פייסל הראשון, מלך עיראק. מוכר כאחד הדוברים והמנסחים הבולטים ביותר של הלאומיות הפאן-ערבית והיה מהראשונים לעסוק ברעיונות הלאומיות הערבית והאחדות הערבית המבוססות על קשרים חילוניים של נאמנות והזדהות עם האומה הערבית. בזכות פעילותו הענפה כמנכ"ל משרד החינוך ובתפקידים בכירים נוספים במערכת החינוך העיראקית בין השנים 1921–1941, זכה לכינוי "אדריכל מדיניות החינוך העיראקית".[1]
קורות חייו
אל-חוסרי נולד ב-1880 או 1882 בתימן למשפחה מוסלמית אמידה שמוצאה בעיר חלב. אביו, שקיבל חינוך מוסלמי-מסורתי כיהן כקאדי בכיר מטעם השלטון העות'מאני בתימן.[2] תפקידו הרם של האב גרם לכך שמשפחת אל-חוסרי עברה באופן תכוף בין חלקים שונים של האימפריה עות'מאנית, דבר שהוביל לכך שבצעירותו לא קיבל אל-חוסרי חינוך דתי-מסורתי במדרסה, אלא חינוך אזרחי. טורקית הייתה שפתו הראשונה ורק אחריה למד צרפתית וערבית. עניין זה גרם לכך שאל-חוסרי דיבר ערבית עם מבטא טורקי במשך כל חייו.[3]
בשנת 1900, לאחר שהשלים את לימודיו בבית הספר העות'מאני לפקידים באיסטנבול, החל אל-חוסרי לעבוד כמחנך ופקיד במערכת החינוך העות'מאנית בבלקן. לאחר שמונה שנים הוא כבר הוכר כאחד המחנכים המשפיעים באימפריה. בשנים אלו הוא נחשף ללאומיות הבלקנית ולדגש שששמו מנסחיה על הלשון הלאומית ועל הוראתה. את שנות מלחמת העולם הראשונה אל-חוסרי העביר באיסטנבול, וב-1919 עבר לממלכה ההאשמית של סוריה, ממלכת חסות של הבריטים בראשותו של המלך פייסל.[4] אל-חוסרי הסביר את החלטתו לעבור מאיסטנבול לתחומי הממלכה הערבית ההאשמית בכך שהוא ערבי, ומשהערבים הופרדו מהאימפריה העות'מאנית, לא נותרה לו ברירה אלא להצטרף אליהם.[5]
לאחר מלחמת סוריה-צרפת שהובילה לסיום השלטון ההאשמי בסוריה וגירוש המלך פייסל ב-1920, הבריטים העניקו לפייסל את השליטה על עיראק, ואל-חוסרי עבר איתו גם לשם. ב-1921 נתן פייסל לאל-חוסרי הזדמנות לממש את התיאוריה הלאומית שלו, ומינה אותו למנכ"ל משרד החינוך, תפקיד שהעניק לבעליו יתר יציבות ואוטונומיה ביחס לתפקיד שר החינוך.[6] בתפקיד זה ובתפקידיו הבאים אל-חוסרי יישם את השקפת עולמו- הקניית ערכים פטריוטיים לבני הלאום באמצעות חינוך ובעיקר באמצעות הוראת הלשון וההיסטוריה הערביות.[7] אחד האמצעים המרכזיים להקניית ערכים של פטריוטיזם ואחדות לאומית היה הבאת מורים מסוריה ופלסטין לבתי הספר העיראקיים, במטרה שאלו ילמדו היסטוריה ולשון ערבית. מעבר להקניית ערכים לאומיים, מדיניותו של אל-חוסרי תרמה להגדלה ניכרת במספר בוגרי בתי הספר והמכללות העיראקיים.[8]
בתחילת שנות ה-20, היה המלך פייסל נחוש לשלב את האוכלוסייה השיעית הגדולה בממלכתו בזהות הלאומית העיראקית. כחלק ממגמה זו, שר החינוך העיראקי שהמלך פייסל מינה היה באופן קבוע שיעי, דבר שיצר חיכוכים עם המנכ"ל, אל-חוסרי, שראה בשיעים בוגדים במטרה הערבית לטובת איראן ולטובת שיקולים עדתיים שיעיים. לכן, אל-חוסרי מיאן לשלב שיעים במערכת החינוך הריכוזית והלאומית מאוד שיצר, מה שגרם לחיכוכים רבים עם השיעים בעיראק. דוגמה מובהקת לחיכוך כזה הוא הסכסוך שהתגלע בין אל-חוסרי לבין אחד המשוררים הבולטים של תקופתו, מוחמד מהדי אל-ג'וואהרי, שמונה למורה בבית ספר, שפיאר באחד משיריו את הריה של איראן, למורת רוחו של אל-חוסרי.[9]
בשל האוטונומיה הפנימית ממנה נהנתה הממלכה ההאשמית תחת השלטון הבריטי, הייתה לאל-חוסרי אפשרות להוביל מערכת חינוך ריכוזית מאוד, שמטרתה המרכזית הייתה הענקת חינוך לאומי לתלמידיה, למורת רוחם של הנציגים הבריטיים.[10] בחסות האוטונומיה על ענייניה הפנימיים שניתנה לה בימי המנדט, וביתר שאת לאחר עצמאותה, עיראק הפכה למרכז הפעילות הלאומית-ערבית ומשכה אליה פעילים לאומיים סורים ופלסטינים שהוגלו על-ידי השלטונות המנדטוריים באותן טריטוריות. המאבק האמיתי שניהל אל-חוסרי על שליטה במערכת החינוך היה עם גורמים אחרים במשרד החינוך, שהתנגדו לדרכו. בסופו של דבר המאבקים הכריעו אותו והוא התפטר ממשרת המנכ"ל ב-1927.
לאחר התפטרותו המשיך אל-חוסרי לעמוד בשורה של משרות בכירות ומשפיעות בבגדד במסגרת מערכת החינוך והתרבות העיראקית. בשנים 1927–1937 הוא שימש כמרצה במכללה הגבוהה להכשרת מורים. במקביל, בשנים 1931–1935 הוא כיהן כדיקן הפקולטה למשפטים, וב-1934–1941 כמנהל אגף העתיקות במדינה. ב-1941, בעקבות הפיכת "הריבוע המוזהב", פלשה בריטניה לעיראק והפילה את השלטון הפרו-גרמני בראשות רשיד עאלי אל-כילאני. אירוע זה גרם לאובדן לגיטימיות לפאן-ערביות ההאשמית, והמענה של בית המלוכה ההאשמי לכך היה בהכרזה על רפורמות בתוכנית הלימודים העיראקית. כחלק מרפורמה זו, אל-חוסרי, שכתביו היו ההשראה להפיכת "הריבוע המוזהב", פוטר ממשרותיו, אזרחותו העיראקית נשללה והוא הוגלה לסוריה. המורים שהביא לעיראק מסוריה ופלסטין גורשו גם הם.
אל-חוסרי המשיך לעבוד כמורה בסוריה, ועם הכרזת העצמאות הסורית ב-1945, הוא כיהן כבכיר במערכת החינוך במדינה, והייתה לו השפעה רבה על תוכנית הלימודים ועל האופי הפטריוטי הבולט שלה. לאחר כשנתיים עבר אל-חוסרי למצרים, שם עבד במחלקה התרבותית של הליגה הערבית במשרה שבמסגרתה דאג לכך שבכל מדינות ערב תופעל מערכת חינוך ריכוזית שתתרכז בהקניית זהות לאומית פאן-ערבית. ב-1953 הקים מוסד ללימודים ערביים מתקדמים בקהיר, שבו בוגרי תארים אקדמיים קיבלו חינוך לאומי, ושימש כדיקן הקבוע שלו. ב-1966 חזר אל-חוסרי לעיראק, כעת כבר מגינה עצמאית תחת שלטון הבעת', ובה בילה את השנתיים האחרונות לחייו. עם מותו הוכרז על אבל לאומי במדינה והוא נקבר בהלוויה מכובדת שהעידה על עוצמת השפעתו וחשיבותו.[11]
הגותו
עקב החינוך שקיבל ועבודתו כפקיד עות'מאני, האמין אל-חוסרי לפני מלחמת העולם הראשונה בנאמנות לאימפריה העות'מאנית. לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה הלאומיות הטורקית והערבית נעשו דומיננטיות בטורקיה ובמרחב דובר הערבית בהתאמה, והעות'מאניוּת שבה האמין אל-חוסרי עד כה פסקה להיות אפשרות ריאלית, והוא הפך לאחד הדוברים הבולטים של הלאומיות הערבית למשך שארית חייו.[12]
אל-חוסרי הלך בדרכם של פילוסופים גרמנים מהזרם הרומנטי, כדוגמת פיכטה והרדר, שהגותם היוותה את התשתית התאורטית ללאומיות הגרמנית. כמותם, אל-חוסרי האמין שהלאום הוא ישות אורגנית שמעוצבת על-ידי הטבע וההיסטוריה. בניגוד להוגים צרפתיים ובריטים, האמינו ההוגים מהזרם הגרמני שהלאום הוא שיוצר את המדינה ולא להפך. שני המרכיבים העיקריים להחייאת הלאום וליצירת זהות לאומית משותפת הם הלשון וההיסטוריה הלאומיות, וחוסרי ייחס חשיבות רבה לשני מרכיבים אלה בהגותו:
"...(היסטוריה ולשון משותפות) מהוות את היסוד ליצירת אומה. האיחוד בין שני המרכיבים הללו מוביל להיתוך של רגשות ושאיפות, של סבל ותקוות ושל תרבות. כך, אנשים רואים עצמם כבני אומה מאוחדת הנבדלת מאומות אחרות... השפה היא נשמתה וחייה של האומה, ההיסטוריה היא הזיכרון והשכל שלה."[13]
אל-חוסרי ראה בשפה הערבית ובהיסטוריה של הערבים שני מרכיבים בגדולתו של העם הערבי. השפה הערבית התפתחה בלב המדבר הערבי המבודד, ולכן היא טהורה וחפה מהשפעות חיצוניות. ההיסטוריה הערבית, שהחלה הרבה לפני הולדת הנביא מוחמד, מפוארת ומלאה בהצלחות ובניצחונות.
לתפישתו של אל-חוסרי, הדרך המרכזית להקניית לשון לאומית והיסטוריה לאומית לבני הלאום היא חינוך. מכאן נגזרת החשיבות הרבה של החינוך הלאומי בהגותו ובפועלו:
"המטרה הבסיסית של הוראת היסטוריה בבתי הספר היסודיים היא ללמד את ההיסטוריה של המולדת ואת העבר של האומה. המטרה הסופית לכך היא חיזוק הרגשות הלאומיים והפטריוטיים בלבבות התלמידים. לכן, ההיסטוריה של עיראק ושל האומה הערבית צריכה להיות ליבת הוראת ההיסטוריה... הרעיונות של אחדות העולם הערבי וערביוּתה של עיראק צריכים להילמד באופן ברור ישר מההתחלה."[14]
כמו ההוגים הגרמניים מהם הושפע, אל-חוסרי לא ראה בזהות לאומית דבר שכפוף לרצון חופשי. לטעמו, הלאומיות והתרבות הן דברים שמוכתבים על-ידי דברים שלפרט אין שליטה עליהם, כמו שפת האם וההיסטוריה. על כן, גם אלה הדוברים ערבית אך מתכחשים להיותם חלק מהלאום הערבי, הם, לשיטתו של אל-חוסרי, חלק מהלאום הערבי. מעבר לכך, על הפרט להקריב את טובתו וחירותו האישית למען הלאום. אל-חוסרי כותב זאת בצורה חד משמעית:
"... פטריוטיות ולאומיות מעל הכל ולפני הכל... אפילו מעל ולפני החופש."[15]
בכתביו, גילה אל-חוסרי יחס עוין לדת, אולי בשל החינוך החילוני שקיבל מגיל צעיר, מה שגרם לו לראות בדת כזהות המתחרה בזהות הלאומית. הוא צפה שהסולידריות הדתית תפסיד ללאומיות התרבותית-חילונית. אחד האמצעים הרטוריים שבאמצעותם ביקש אל-חוסרי להמחיש את החלפת הסולידריות הדתית בזהות לאומית-חילונית הוא השימוש במושג "אל-אומה" (האומה) באופן לאומי-חילוני. אם משמעותו המקורית של המושג "אל-אומה אל-אסלאמיה" (האומה האסלאמית) היא קהילה שחבריה מאמינים בערכי האסלאם ובאים מרקעים תרבותיים, לשוניים ואתניים שונים, אצל אל-חוסרי "אל-אומה אל-ערביה" (האומה הערבית) היא אומה על-פי הדגם הגרמני המאוחדת בלשון ובהיסטוריה שלה. אל-חוסרי הדגיש את ההבדל בין הערביות לבין האסלאם ואת העובדה שהערבים התקיימו הרבה לפני הופעת האסלאם. הישגי האסלאם הם רק עוד ראייה לגאונותם של הערבים. זו גם הסיבה שלתפישתו ערבים נוצרים הם חלק אינטגרלי מן האומה הערבית.[16]
השפעה וביקורת
הגותו של אל-חוסרי זכתה לשבחים רבים על מקוריותה והשפעתה לאורך השנים. כתביו העניקו השראה לתאורטיקנים לאומיים-ערבים רבים, בין השאר למישל עפלק, הוגה האידאולוגיה הבעת'יסטית, שתפסה בסופו של דבר את ההנהגה בעיראק ובסוריה. הכתבים שפרסם היו מהמשפיעים ביותר בתקופתם בעולם הערבי והפכו לקריאת חובה בבתי הספר, באוניברסיטאות ובשורות המפלגות הלאומיות. הוא כונה "הפילוסוף של הלאומיות הערבית" ואף "פיכטה הערבי".[17] דוגמה מיידית להשפעת הגותו של אל-חוסרי על האליטה העיראקית הייתה במהפכת "הריבוע המוזהב", שנעשתה על-ידי קצינים בצבא העיראקי שהושפעו מרעיונותיו של אל-חוסרי.
אולם ההישגים העיקריים של אל-חוסרי היו בתחום החינוך. ראשית, בתקופתו חלה גדילה ניכרת במספר התלמידים בבתי הספר ובמוסדות להשכלה גבוהה בעיראק.[18] שנית, באמצעות המדיניות שהתווה, מי שיהיו בבגרותם לאליטות הפוליטיות והצבאיות של עיראק הפכו מחויבים לחזון של עיראק חזקה ומאוחדת שנועדה להוביל את העולם הערבי כולו.[19]
על אף ההישגים הרבים, הגותו ופועלו של אל-חוסרי ספגו ביקורת רבה. אחת הביקורות הבולטות היא התלישות של אל-חוסרי עצמו והגותו מהעולם הערבי בכלל ומעיראק בפרט. העובדה שאל-חוסרי דיבר ערבית במבטא טורקי, ביחד עם כך שנתפש בעיראק כמערבי מדי, חילוני מדי ומסוגר בעצמו, הובילה לכך שהוא נתפש כנטע זר בנוף העיראקי והערבי.[20] ההשראה שאל-חוסרי שאב מרעיונות אירופאיים הובילה לביקורת רבה על הגותו בשנות ה-50 וה-60. מבקריו הציגו את הלאומיות כרעיון מערבי שאינו מתאים למזרח התיכון. על אף יומרתה לאותנטיות, עם כישלון הלאומיות הפאן-ערבית בשנים אלה היא הוצגה יותר ויותר כייבוא כושל מהמערב ואפילו כניסיון של המערב להכשיל את העולם הערבי ולזרוע בו סכסוכים פנימיים.[21]
ביקורת מסוג אחר התמקדה בפרקטיקה של מדיניות החינוך שהנהיג אל-חוסרי. לטענת המבקרים, תוכנית הלימודים שאל-חוסרי התווה לא סיפקה לתלמידי עיראק חינוך פרקטי, כלומר חינוך לחיי יום-יום טובים יותר. תוכנית הלימודים שלו, שעוצבה בהשראת תוכניות החינוך הלאומית הצרפתית והעות'מאנית בתקופה שלאחר התנזימאת, שמה דגש על שיעורי היסטוריה לאומית ולשון ערבית על חשבון מקצועות מעשיים יותר.[22]
ביקורת אחרת התמקדה באופי המתבדל והמסוגר שאל-חוסרי ביקש מהעולם הערבי לאמץ, כפי שניתן לראות למשל ביחסו העוין לשיעים, שאמנם היו חלק מהלאום הערבי, אך נחשדו מצדו בהעדפת האינטרסים הדתיים והעדתיים שלהם על פני האינטרס הלאומי. אל-חוסרי סלד מכל גורם, פנימי או חיצוני, שהחזיק בערכים שהיו לא מספיק ערביים בשבילו. סלידה זו מכל מה שזר עלולה להוביל מצד אחד לפילוג והחלשת המדינה העיראקית ומצד שני לפגיעה ביחסיה עם שכנות לא-ערביות כמו איראן.[23]
ראו גם
הערות שוליים
- ^ Malik Mufti, Sovereign Creations: Pan-Arabism and Political Order in Syria and Iraq, (Ithaca, NY: Cornell University Press, 1996) p. 28.
- ^ Bassam Tibi, Arab Nationalism, (London: Macmillan, 1990), p. 118.
- ^ Sami Zubaida, The Fragments Imagine the Nation: The Case of Iraq, In International Journal of Middle East Studies, 34:2 (2002), p. 213.
- ^ Simon, p. 29.
- ^ William L. Cleveland, The Making of an Arab Nationalist Ottomanism and Arabism in the Life and Thought of Sati' Al-Husri, (Princeton Studies on the Near East, 2015), p.45.
- ^ Simon, p. 69.
- ^ Clevealand, p. 178.
- ^ Mufti, p. 28-29.
- ^ Zubaida, p. 212.
- ^ Simon, p. 73-78
- ^ Tibi, p. 121-122
- ^ Cleveland, p. 176-177.
- ^ Adeed Dawisha, Arab Nationalism in the Twentieth Century: From Triumph to Despair, (Princeton, N.J: Princeton University Press, 2003), p. 68
- ^ Dawisha, p. 73-74
- ^ Dawisha, p. 70-71
- ^ Dawisha, p. 56-74.
- ^ Tibi, p. 118-122.
- ^ Simon, p. 76.
- ^ Mufti, p. 29.
- ^ Simon, p. 77.
- ^ Dawisha, p. 51
- ^ Mufti, p. 71
- ^ Simon, p. 31.
