הליגה הערבית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


הליגה הערביתערבית: جَامِعَة الدُّوَل الْعَرَبِيَّة גַ׳אמִעַת אַ-דֻוַל אַלְ-עַרַבִּיַה, באנגלית: League of Arab States או LAS) היא ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב. בסך הכול מונה הארגון 22 חברות, מהן 18 מדינות דוברות-ערבית, 3 מדינות שאינן דוברות-ערבית (סומליה, ג'יבוטי ואיי קומורו), ו"הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) שיש לו חברות מלאה כמדינה בשם "מדינת פלסטין". מקום מושבה של הליגה הערבית הוא בקהיר.

היסטוריה

חתימת אמנת הליגה הערבית ביום 22 במרץ 1945

הליגה הערבית נוסדה ב-22 במרץ 1945 בקהיר שבמצרים. לארגון הצטרפו שבע מדינות ערביות, שכבר היו אז עצמאיות, או קרובות לכך: מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, לבנון, ירדן ותימן.[1] מטרתה הראשית מוגדרת כך:

לשמש את טובת כל המדינות הערביות, להבטיח תנאים טובים יותר לכל המדינות הערביות, להבטיח את עתידן של כל המדינות הערביות ולמלא את התקוות והציפיות של כל המדינות הערביות.

בשנות החמישים הצטרפו לארגון לוב, סודאן, מרוקו ותוניסיה, בשנות השישים כווית ואלג'יריה, בשנות השבעים איחוד האמירויות, בחרין, קטר, עומאן, מאוריטניה, סומאליה וג'יבוטי. איי קומורו הצטרפו בשנת 1993. אש"ף הצטרף לארגון בשנת 1976 כ"מדינת פלסטין", לאחר שמשנת הקמתו (בוועידת הפסגה הראשונה של הליגה), 1964, היווה משקיף.

כבר בשנת 1942 החלה הממלכה המאוחדת לפעול להקמת הליגה הערבית על מנת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון.[2] היוזמה להקמת הארגון הייתה של ממשלת מצרים, בתמיכת בריטניה, ששלטה על חלקים גדולים מן המזרח-התיכון בשנות הארבעים. בשנת 1942 ניסתה בריטניה ליצור שיתוף-פעולה בינה לבין מדינות ערב במלחמת העולם השנייה. שיתוף-פעולה כזה היה חיוני, כיוון שחלק גדול מהמנהיגים הערביים נטו לתמוך בגרמניה, ומכיוון שקרבות קשים התנהלו בצפון אפריקה והיו עלולים להתפשט לתוך המזרח התיכון. בין השנים 1944-1942 נערכו פגישות הכנה בין המדינות המייסדות שמצרים היא זו שהובילה את השיחות[3]. בספטמבר-אוקטובר 1944 נערכה באלכסנדריה שבמצרים ועידה מכינה, שהמליצה על הקמת ליגה של מדינות ערב. הועידה הסתימה ב-7 באוקטובר 1944, אז נוסח "פרוטוקול אלכסנדריה", שעליו חתמו נציגי מצרים, עיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון (לנציגי ערב הסעודית ותימן לא הייתה סמכות לחתום ללא אישור מלכיהם). הפרוטוקול כלל את עקרונות האיחוד, והסעיפים העיקריים שלו נכללו לאחר מכן באמנת הליגה הערבית. הפרוטוקול כלל נספח על פלסטין, בו הודגשה זכותם של הערבים לעצמאות והובטח סיוע למאבקם. בוועידת היסוד של הארגון ב-1945, ייצג את הפלסטינים נציג שמונה על ידי הוועדה, במעמד של משקיף.[4]

עד שנת 1950 נחתמו בין המדינות המייסדות הסכמי תרבות, הסכמים כלכליים והסכמי הגנה הדדית, ובשנת 1953 הוקמה מועצה כלכלית-חברתית. סמכויותיה של הליגה הערבית מוגבלות, ויכולת ההשפעה שלה אינה גדולה. לפי תקנות הארגון (עד פסגת אלג'יריה - 22-23 במרץ 2005), חובה לקבל החלטות על דעת כל חברות הארגון. עובדה זאת שיתקה את היכולת לקבל החלטות רבות. בפסגת אלג'יריה הוחלט כי התקנות ישונו, ובחלק מההחלטות יידרש רוב של שני-שלישים בלבד, ואף רוב רגיל (בסוגיות מנהלתיות). כמו כן, הוחלט לאפשר קבלת החלטות בהצבעה במקרה של העדר קונצנזוס. שינויים אלה בעתיד אולי יאפשרו לליגה הערבית לעמוד בקצב האירועים והאתגרים ולהכריע בסוגיות בלי להזדקק לקונצנזוס, שתמיד עיכב את קבלת ההחלטות.

בתקופת מלחמת העצמאות, בשנים 1947–1949, התנהלו כינוסי הליגה באופן שוטף. הליגה הייתה המפעילה להלכה של "צבא ההצלה", אם כי בפועל הפיקוד היה בידי פאוזי אל קאוקג'י. ברקע דיוני הליגה התגבשה התוכנית להצטרפות הצבאות הסדירים של מדינות ערב למלחמה. מנהיג הפלסטינים אמין אל-חוסייני טען בזיכרונותיו ב-1954, כי החלטות המושב השלישי של מועצת הליגה בעאליה בלבנון בין ה-7 וה-9 באוקטובר 1947, בו הוחלט על תמרונים צבאיים ועל הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני. מושב מועצת הליגה בקהיר ב-7 בפברואר 1948 דחה את דרישת הוועד הערבי העליון להקמת ממשלה פלסטינית זמנית במקביל לפינוי הבריטי, ולמסירת השלטון באזורים המפונים לידי "ועדות לאומיות". כמו כן, הוא לא אישר מינוי נציג של הוועד ליד המפקדה הכללית של צבאות הפלישה לארץ ישראל.[5] על סף הפלישה, אמר מזכ"ל הליגה עבד א-רחמן עזאם לדיפלומט הבריטי אלק קירקברייד על היהודים: "אנחנו נטאטא אותם אל הים".[6]

לאחר סיומה של המלחמה, הפעילה הליגה את ועדת "החרם הערבי", שמקום מושבה בדמשק. על אף מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי בסדר היום של הליגה הערבית, לא הצליח הארגון לגבש מדיניות אחידה בנושא זה או בנושא בעיית הפליטים הפלסטינים. בשנת 1949 סיפחה ירדן את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לפליטים הפלסטינים שישבו בתחומה, בניגוד לדעת מדינות ערב האחרות.

סמל הליגה הערבית

ב-1964 נערכו שתי פגישות פסגה בקהיר, בירת מצרים, בין ראשי המדינות החברות. בפגישה הראשונה הוקמו ארגוני-משנה בין-ערביים לחינוך, תרבות ומדע. בפגישה השנייה הוקם "הארגון לשחרור פלסטין". ארגון זה התקבל מאוחר יותר, ב-1976 כמדינה חברה בארגון. בשנה זו נדרש הארגון למשבר בלבנון שהידרדר למלחמת אזרחים והוסכם על הקמת כוח בין-ערבי לשמירת השלום בלבנון. הצלחתו של כוח זה בהרגעת הרוחות בלבנון לא הייתה משמעותית.

ב-1979 התחולל משבר בארגון עקב חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, הסכם שבא בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בירושלים ב-1977, להפתעת כל מדינות הליגה. מצרים הורחקה מהארגון, ומטה הארגון הועבר מקהיר לתוניס. מצרים הוחזרה לארגון 10 שנים מאוחר יותר ב-1989, ובאותה שנה חזר מטה הארגון לקהיר. גם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"ף ב-1993 לא נעשה בתיאום עם הליגה הערבית.

בשנת 1990 התחולל משבר נוסף בארגון כתוצאה מפלישת עיראק לכווית וניסיונה לספח את כווית לשטחה. הארגון קיבל החלטה המגנה את עיראק, ומאוחר יותר שיתף פעולה עם ארצות הברית ששלחה כוחות צבא לכווית ולעיראק. עם התחדשות המשבר בעיראק ב-2003 התנגד הארגון לפלישה המחודשת של ארצות הברית לעיראק ולהחזקת כוחות צבאיים אמריקניים בה, אך לא הצליח להוציא מקרבו פעולה ממשית, למרות הסכמים בינערביים המכוונים למקרים מסוג זה ממש (הסכם ההגנה ההדדית). לוב הכריזה, על רקע זה, על כוונתה לפרוש מהארגון באוקטובר 2002 עקב התנגדותו של מנהיגה, מעמר אל-קד'אפי, למדיניות הארגון, ועקב רצונו לשתף פעולה עם מדינות וארגונים אפריקניים תוך צמצום הזיקה למדינות ערב האחרות. לאחר משא ומתן אינטנסיבי שניהלו מזכ"ל הליגה, עמר מוסא, ושל נשיא מצרים, חוסני מובארק, חזרה בה לוב מכוונת הפרישה, אף שהיא ממשיכה למחות על פעולותיה ומחדליה.

בשנת 1992 התחולל משבר בסומליה שהביא לרעב כבד, ולהתמוטטות המשטר בה. גם במקרה זה, לא הצליחו חברות הליגה לגבש מענה למשבר. המצב בסומליה התייצב בעקבות סיוע מארצות הברית ומאירופה, ללא שיתוף פעולה משמעותי מצד מדינות הליגה הערבית.

על אף כל זאת, משמש הארגון פורום חשוב למפגשים קבועים בין ראשי מדינות ערב ולהתייעצויות ותיאומים ביניהם. במצבי משבר יש חשיבות גדולה ליכולתו של הארגון לכנס בחסותו את כל ראשי מדינות ערב. הליגה הערבית גם משמשת פורום לגיבוש עמדה ערבית אחידה, בעיקר בעניינים בעלי חשיבות הסברתית, ולהצגתה בפני מדינות אחרות או ארגונים בינלאומיים אחרים. היא גם מספקת מראית-עין של שיתוף פעולה בין-ערבי, דבר שעדיין נתפס כבעל חשיבות, אפילו ברמה הסמלית, בקרב הציבור הערבי.

בשנת 2011 החלו גלי מחאות בעולם הערבי. המחאות הגיעו ללוב, והסלימו למלחמת אזרחים בין המורדים למנהיג לוב מועמר קדאפי ותומכיו. קדאפי הורה לצבא להשתמש בכל האמצעים כדי לדכא ולהרוג את המורדים, ובעקבות ההוראה הושעתה לוב מהליגה הערבית. לאחר הדחתו של קדאפי מהשלטון בחודש אוגוסט 2011 והוצאתו להורג באכזריות בידיי המורדים הלובים, החזירה הליגה הערבית את לוב לחיק המדינות החברות, כאשר את המדינה מייצגת מועצת המעבר הלאומית. בחודש נובמבר 2011 השעתה הליגה הערבית את סוריה בעקבות הדיכוי האלים של אזרחיה בידי משטרו של אסד.[7]

בשנת 2016 התמנה שר החוץ לשעבר של מצרים אחמד אבו אל-רייט למזכיר הכללי של הליגה הערבית. כל המזכירים הכלליים של הארגון, למעט אחד, היו מצריים. בין 1979 ל-1990 כיהן בתפקיד שאד'לי קליבי מתוניסיה.

הנהגה

המזכירים הכלליים של הליגה הערבית
שם שם בערבית אזרחות התחלה סיום
עבד א-רחמן עזאם عبد الرحمن حسن عزام מצרים 1945 1952
מוחמד עבד אל-ח'אלק חסונה محمد عبد الخالق حسونة מצרים 1952 1972
מחמוד ריאד محمود رياض מצרים 1972 1979
א-שאד'לי אל-קליבי الشاذلي القليبي תוניסיה 1979 1990
ד"ר אחמד עצמת עבד אל-מגיד د. أحمد عصمت عبد المجيد מצרים 1991 2001
עמר מוסא عمرو موسى מצרים 2001 2011
ד"ר נביל אל-ערבי نبيل العربي מצרים 2011 2016
אחמד אבו אל-רייט أحمد أبو الغيط מצרים 2016 מכהן

חברות

המדינות החברות בליגה הערבית

החברות הנוכחיות (ובעבר) בליגה (ותאריך הצטרפותן):

מטה הליגה הערבית נמצא בקהיר שבמצרים. במהלך השעייתה של מצרים, תוניס שבתוניסיה שימשה כמטה הליגה.

ראו גם

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הליגה הערבית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אביגיל אורן וחיה רגב, "מפת המדינות החברות בליגה הערבית", מסע אל העבר: לכיתות ט': תולדות המאה ה-20, באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית
  2. ^ לוח זמנים של המזרח התיכון - אתר ה-BBC
  3. ^ יהושע פורת, אגדה ומציאות בתהליך הקמת הליגה הערבית, זמנים 5, 1981, עמ' 43
  4. ^ ג'ני לבל, חאג' אמין וברלין, עמ' 192.
  5. ^ שמואל דותן, המאבק על ארץ ישראל, עמ' 374-373.
  6. ^ בני מוריס, 1948, עמ' 523, הערה 20.
  7. ^ ג'קי חורי, הליגה הערבית השעתה את סוריה, באתר הארץ, 12 בנובמבר 2011
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0