הליגה הערבית

הליגה הערבית

שפה רשמית	ערבית
מטה הארגון	קהיר - מצרים
מקום פעילות	מדינות ערב
מייסדים	מצרים,סוריה, עיראק, ערב הסעודית, לבנון, ירדן,
חברים	מצרים, עיראק, ירדן, לבנון, ערב הסעודית, סוריה, תימן, לוב, סודאן, מרוקו, תוניסיה, כווית, אלג'יר, איחוד האמירויות הערביות, בחריין, קטר, עומאן, מאוריטניה, קומורו, סומליה, ג'יבוטי
יושב ראש	אחמד אבו אל-רייט
תקופת הפעילות	22 במרץ 1945 – הווה (80 שנה)
פרסים והוקרה	חבר כבוד של מסדר ההצטיינות (פורטוגל)
https://www.leagueofarabstates.net

הליגה הערבית (בערבית: الجامعة العربية; בעבר: جَامِعَة الدُّوَل الْعَرَبِيَّة גַ׳אמִעַת אַ-דֻוַל אַלְ-עַרַבִּיַה, באנגלית: Arab League) היא ארגון בינלאומי לשיתוף פעולה אזורי ולתיאום מהלכים חברתיים ופוליטיים משותפים הכולל את כל מדינות ערב ומדינות בעלות זיקה למדינות ערב. בסך הכול מונה הארגון כיום 22 חברות, מהן 18 מדינות דוברות-ערבית, שלוש מדינות שהן כן מדינות מוסלמיות והערבית היא אומנם כן אחת השפות הרשמיות בהן אך לא השפה הראשית, (סומליה, ג'יבוטי וקומורו), ו"הארגון לשחרור פלסטין" (אש"ף) שהייתה לו חברות מלאה מאז 1976 כ'ארגון', ומאז 1988 נציגותו בליגה נקראת בשם "מדינת פלסטין". משנת 2011 הושעתה חברותה של סוריה בליגה הערבית עד לשנת 2023. מקום מושבה הקבוע של הליגה הערבית הוא בקהיר.

היסטוריה

חתימת אמנת הליגה הערבית, 22 במרץ 1945

הליגה הערבית נוסדה ב-22 במרץ 1945 בקהיר שבמצרים. לארגון הצטרפו שש מדינות ערביות, שכבר היו אז עצמאיות, או קרובות לכך: מצרים, סוריה, עיראק, ערב הסעודית, לבנון וירדן. בנספח לאמנת הליגה, נקבע שכל עוד אין מדינה לפלסטינים, הם ייוצגו בליגה על ידי "מייצג פלסטין" שימונה על ידה. תימן הצטרפה לארגון ב-5 במאי 1945. מטרתה הראשית של הליגה מוגדרת כך:

לשמש את טובת כל המדינות הערביות, להבטיח תנאים טובים יותר לכל המדינות הערביות, להבטיח את עתידן של כל המדינות הערביות ולמלא את התקוות והציפיות של כל המדינות הערביות.

בשנות החמישים הצטרפו לארגון לוב, סודאן, מרוקו ותוניסיה, בשנות השישים כווית ואלג'יריה, בשנות השבעים איחוד האמירויות, בחרין, קטר, עומאן, מאוריטניה, סומאליה וג'יבוטי. קומורו הצטרפו בשנת 1993. אש"ף הצטרף לארגון בשנת 1976 כ"מדינת פלסטין", לאחר שמשנת הקמתו (בוועידת הפסגה הראשונה של הליגה), 1964, היווה משקיף.

כבר בשנת 1942 החלה הממלכה המאוחדת לפעול להקמת הליגה הערבית על מנת לשמור על האינטרסים שלה במזרח התיכון. היוזמה להקמת הארגון הייתה של ממשלת מצרים, בתמיכת בריטניה, ששלטה על חלקים גדולים מן המזרח-התיכון בשנות הארבעים. בשנת 1942 ניסתה בריטניה ליצור שיתוף-פעולה בינה לבין מדינות ערב במלחמת העולם השנייה. שיתוף-פעולה כזה היה חיוני, כיוון שחלק גדול מהמנהיגים הערביים נטו לתמוך בגרמניה, ומכיוון שקרבות קשים התנהלו בצפון אפריקה והיו עלולים להתפשט לתוך המזרח התיכון. בין השנים 1942–1944 נערכו פגישות הכנה בין המדינות המייסדות כאשר מצרים היא זו שהובילה את השיחות. בספטמבר-אוקטובר 1944 נערכה באלכסנדריה שבמצרים ועידה מכינה, שהמליצה על הקמת ליגה של מדינות ערב. הוועידה הסתימה ב-7 באוקטובר 1944, אז נוסח "פרוטוקול אלכסנדריה", שעליו חתמו נציגי מצרים, עיראק, עבר הירדן, סוריה ולבנון (לנציגי ערב הסעודית ותימן לא הייתה סמכות לחתום ללא אישור מלכיהם). הפרוטוקול כלל את עקרונות האיחוד, והסעיפים העיקריים שלו נכללו לאחר מכן באמנת הליגה הערבית. הפרוטוקול כלל נספח על פלסטין, בו הודגשה זכותם של הערבים לעצמאות והובטח סיוע למאבקם. בוועידת היסוד של הארגון ב-1945, ייצג את הפלסטינים נציג שמונה על ידי הוועדה, במעמד של משקיף. בכך למעשה, נטלו לעצמן מדינות ערב חסות על הפלסטינים ועל מאבקם בציונות.

עד שנת 1950 נחתמו בין המדינות המייסדות הסכמי תרבות, הסכמים כלכליים והסכמי הגנה הדדית, ובשנת 1953 הוקמה מועצה כלכלית-חברתית. סמכויותיה של הליגה הערבית מוגבלות, ויכולת ההשפעה שלה אינה גדולה. לפי תקנות הארגון (עד פסגת אלג'יריה – 22-23 במרץ 2005), חובה לקבל החלטות על דעת כל חברות הארגון. עובדה זאת שיתקה את היכולת לקבל החלטות רבות. בפסגת אלג'יריה הוחלט כי התקנות ישונו, ובחלק מההחלטות יידרש רוב של שני-שלישים בלבד, ואף רוב רגיל (בסוגיות מנהלתיות). כמו כן, הוחלט לאפשר קבלת החלטות בהצבעה במקרה של העדר קונצנזוס. שינויים אלה בעתיד אולי יאפשרו לליגה הערבית לעמוד בקצב האירועים והאתגרים ולהכריע בסוגיות בלי להזדקק לקונצנזוס, שתמיד עיכב את קבלת ההחלטות.

בתקופה שבין תום מלחמת העולם השנייה ובין מלחמת העצמאות עסקה הליגה הערבית באופן תכוף בשאלת ארץ ישראל. הכינוסים שעסקו בכך התקיימו באינשאס (מצרים, מאי 1946), בלודאן (סוריה, יוני 1946), צופאר (לבנון, ספטמבר 1947) ועאליה (לבנון, אוקטובר 1947). בשנת 1946 הכריזה הליגה על חרם של מדינות ערב על סחר עם היישוב היהודי בארץ ישראל. בשנים 1947–1949, התנהלו כינוסי הליגה באופן שוטף. הליגה הייתה המפעילה להלכה של "צבא ההצלה", אם כי בפועל הפיקוד היה בידי פאוזי אל קאוקג'י. ברקע דיוני הליגה התגבשה התוכנית להצטרפות הצבאות הסדירים של מדינות ערב למלחמה. מנהיג הפלסטינים אמין אל-חוסייני טען בזיכרונותיו ב-1954, כי החלטות המושב השלישי של מועצת הליגה בעאליה בלבנון בין ה-7 וה-9 באוקטובר 1947, בו הוחלט על תמרונים צבאיים ועל הכנות לפלישה לארץ ישראל, היו ראשית הבגידה של מדינות ערב בעניין הפלסטיני. מושב מועצת הליגה בקהיר ב-7 בפברואר 1948 דחה את דרישת הוועד הערבי העליון להקמת ממשלה פלסטינית זמנית במקביל לפינוי הבריטי, ולמסירת השלטון באזורים המפונים לידי "ועדות לאומיות". כמו כן, הוא לא אישר מינוי נציג של הוועד ליד המפקדה הכללית של צבאות הפלישה לארץ ישראל. על סף הפלישה, אמר מזכ"ל הליגה עבד א-רחמן עזאם לדיפלומט הבריטי אלק קירקברייד על היהודים: "אנחנו נטאטא אותם אל הים".

לאחר סיומה של המלחמה, הפעילה הליגה את ועדת "החרם הערבי", שמקום מושבה בדמשק. על אף מרכזיותו של הסכסוך הישראלי-ערבי בסדר היום של הליגה הערבית, לא הצליח הארגון לגבש מדיניות אחידה בנושא זה או בנושא בעיית הפליטים הפלסטינים. בשנת 1949 סיפחה ירדן את הגדה המערבית והעניקה אזרחות לפליטים הפלסטינים שישבו בתחומה, בניגוד לדעת מדינות ערב האחרות.

ב-1964 נערכו שתי פגישות פסגה בקהיר, בירת מצרים, בין ראשי המדינות החברות. בפגישה הראשונה הוקמו ארגוני-משנה בין-ערביים לחינוך, תרבות ומדע. בפגישה השנייה הוקם "הארגון לשחרור פלסטין". ארגון זה התקבל מאוחר יותר, ב-1976 כמדינה חברה בארגון. בשנה זו נדרש הארגון למשבר בלבנון שהידרדר למלחמת אזרחים והוסכם על הקמת כוח בין-ערבי לשמירת השלום בלבנון. הצלחתו של כוח זה בהרגעת הרוחות בלבנון לא הייתה משמעותית.

ב-1979 התחולל משבר בארגון עקב חתימת הסכם השלום בין מצרים לישראל, הסכם שבא בעקבות ביקורו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בכנסת בירושלים ב-1977, להפתעת כל מדינות הליגה. מצרים הורחקה מהארגון, ומטה הארגון הועבר מקהיר לתוניס. מצרים הוחזרה לארגון עשר שנים מאוחר יותר ב-1989, ובאותה שנה חזר מטה הארגון לקהיר. גם "הסכם אוסלו" בין ישראל לאש"ף ב-1993 לא נעשה בתיאום עם הליגה הערבית.

בשנת 1990 התחולל משבר נוסף בארגון כתוצאה מפלישת עיראק לכווית וניסיונה לספח את כווית לשטחה. הארגון קיבל החלטה המגנה את עיראק, ומאוחר יותר שיתף פעולה עם ארצות הברית ששלחה כוחות צבא לכווית ולעיראק. עם התחדשות המשבר בעיראק ב-2003 התנגד הארגון לפלישה המחודשת של ארצות הברית לעיראק ולהחזקת כוחות צבאיים אמריקניים בה, אך לא הצליח להוציא מקרבו פעולה ממשית, למרות הסכמים בינערביים המכוונים למקרים מסוג זה ממש (הסכם ההגנה ההדדית). לוב הכריזה, על רקע זה, על כוונתה לפרוש מהארגון באוקטובר 2002 עקב התנגדותו של מנהיגה, מועמר קדאפי, למדיניות הארגון, ועקב רצונו לשתף פעולה עם מדינות וארגונים אפריקניים תוך צמצום הזיקה למדינות ערב האחרות. לאחר משא ומתן אינטנסיבי שניהלו מזכ"ל הליגה, עמר מוסא, ושל נשיא מצרים, חוסני מובארכ, חזרה בה לוב מכוונת הפרישה, אף שהיא ממשיכה למחות על פעולותיה ומחדליה.

בשנת 1992 התחולל משבר בסומליה שהביא לרעב כבד, ולהתמוטטות המשטר בה. גם במקרה זה, לא הצליחו חברות הליגה לגבש מענה למשבר. המצב בסומליה התייצב בעקבות סיוע מארצות הברית ומאירופה, ללא שיתוף פעולה משמעותי מצד מדינות הליגה הערבית.

על אף כל זאת, משמש הארגון פורום חשוב למפגשים קבועים בין ראשי מדינות ערב ולהתייעצויות ותיאומים ביניהם. במצבי משבר יש חשיבות גדולה ליכולתו של הארגון לכנס בחסותו את כל ראשי מדינות ערב. הליגה הערבית גם משמשת פורום לגיבוש עמדה ערבית אחידה, בעיקר בעניינים בעלי חשיבות הסברתית, ולהצגתה בפני מדינות אחרות או ארגונים בינלאומיים אחרים. היא גם מספקת מראית-עין של שיתוף פעולה בין-ערבי, דבר שעדיין נתפס כבעל חשיבות, אפילו ברמה הסמלית, בקרב הציבור הערבי.

בשנת 2011 החלו גלי מחאות בעולם הערבי. המחאות הגיעו ללוב, והסלימו למלחמת אזרחים בין המורדים למנהיג לוב מועמר קדאפי ותומכיו. קדאפי הורה לצבא להשתמש בכל האמצעים כדי לדכא ולהרוג את המורדים, ובעקבות ההוראה הושעתה לוב מהליגה הערבית. לאחר הדחתו של קדאפי מהשלטון בחודש אוגוסט 2011 והוצאתו להורג באכזריות בידי המורדים הלובים, החזירה הליגה הערבית את לוב לחיק המדינות החברות, כאשר את המדינה מייצגת מועצת המעבר הלאומית. בחודש נובמבר 2011 השעתה הליגה הערבית את סוריה בעקבות הדיכוי האלים של אזרחיה בידי משטרו של אסד.

בשנת 2016 התמנה שר החוץ לשעבר של מצרים אחמד אבו אל-רייט למזכיר הכללי של הליגה הערבית. כל המזכירים הכלליים של הארגון, למעט אחד, היו מצריים. בשנים 1979–1990 כיהן בתפקיד שאד'לי קליבי מתוניסיה.

הנהגה

המזכירים הכלליים של הליגה הערבית

שם	שם בערבית	אזרחות	התחלה	סיום
עבד א-רחמן עזאם	عبد الرحمن حسن عزام	מצרים	1945	1952
מוחמד עבד אל-ח'אלק חסונה	محمد عبد الخالق حسونة	מצרים	1952	1972
מחמוד ריאד	محمود رياض	מצרים	1972	1979
א-שאד'לי אל-גליבי	الشاذلي القليبي	תוניסיה	1979	1990
ד"ר אחמד עצמת עבד אל-מגיד	د. أحمد عصمت عبد المجيد	מצרים	1991	2001
עמר מוסא	عمرو موسى	מצרים	2001	2011
ד"ר נביל אל-ערבי	نبيل العربي	מצרים	2011	2016
אחמד אבו אל-רייט	أحمد أبو الغيط	מצרים	2016	מכהן

חברות

המדינות החברות בליגה הערבית

החברות הנוכחיות (ובעבר) בליגה (ותאריך הצטרפותן):

• – 22 במרץ 1945 (מייסדת) (מושעית, 1989-1979)
• – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• – 22 במרץ 1945 (מייסדת)
• – 22 במרץ 1945 (מייסדת) (מושעית, 2011-2023)
• – 22 במאי 1945 (מייסדת)
• – 28 במרץ 1953 (הודיעה על פרישה מהליגה הערבית באוקטובר 2002, אך חזרה בה)
• – 19 בינואר 1956
• – 1 באוקטובר 1958
• – 1 באוקטובר 1958
• – 20 ביולי 1961
• – 16 באוגוסט 1962
• – 12 ביוני 1971
• – 11 בספטמבר 1971
• – 11 בספטמבר 1971
• – 29 בספטמבר 1971
• – 26 בנובמבר 1973
• – 20 בנובמבר 1993
• – 14 בפברואר 1974
• – 9 באפריל 1977
• – 9 בספטמבר 1976 (מיוצגת על ידי אש"ף)

מטה הליגה הערבית נמצא בקהיר שבמצרים. במהלך השעייתה של מצרים, תוניס שבתוניסיה שימשה כמטה הליגה.

מדינות משקיפות

כיום בליגה הערבית ישנן חמש מדינות משקיפות:

ראו גם

• דגל הליגה הערבית
• ארצות ערב
• יוזמת השלום הערבית
• החרם הערבי
• ערבים
• תרבות ערבית
• הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא הליגה הערבית בוויקישיתוף

• אתר האינטרנט הרשמי של הליגה הערבית

• הליגה הערבית, ברשת החברתית פייסבוק
• הליגה הערבית, ברשת החברתית אקס (טוויטר)
• הליגה הערבית, חברה ברשת החברתית LinkedIn
• מיסט, אתר סיכומי מאמרים ומידע של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב
• אלי הרץ, מי את, הליגה הערבית?, באתר News1 מחלקה ראשונה‏
• אחדות שבורה: הליגה הערבית והמשבר האזורי, מגזין המזרח הקרוב, אוקטובר 31, 2014
• הליגה הערבית, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• הליגה הערבית, דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

הליגה הערבית36301746Q7172