סוהא בשארה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

סוהא פואז בשארהערבית: سهى فواز بشارة, תעתיק מדויק: סֻהא פואז בשארה; נולדה ב-15 ביוני 1967) היא לבנונית שנודעה בעקבות ניסיון ההתנקשות שלה במפקד צד"ל השני, אנטואן לאחד, בשנת 1988, בשליחות המודיעין הסורי.

ביוגרפיה

סוהא בשארה נולדה בשנת 1967 בביירות, בירת לבנון, למשפחה יוונית אורתודוקסית, וגדלה בכפר הנוצרי דיר מימאס שבדרום לבנון. אביה, פואז בשארה, היה חבר במפלגה הקומוניסטית הלבנונית, מפלגה אליה הצטרפה בשארה עצמה בשנת 1982. בתום לימודיה התיכוניים, עברה בשארה לביירות והחלה ללמוד לתואר אקדמי בהנדסה אזרחית, אך סיימה את השנה הראשונה בלבד. מאוחר יותר פנתה ללימודי מדעים אך עזבה את לימודיה בטרם סיימה את השנה השנייה. בצעירותה, היא נהגה לקרוא כתבים קומוניסטיים והעריצה את אנטון סעאדה, קומוניסט-פשיסט לבנוני, מייסד המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית (SSNP), מפלגה לבנונית הנשענת על לאומנות סורית ורעיון סוריה הגדולה, כמו גם על אידאולוגיות קומוניסטיות ופשיסטיות.

בשארה נבחרה על ידי המפלגה הסורית הסוציאליסטית הלאומית לבצע את ההתנקשות באנטואן לאחד,[1] ועל-מנת להתקרב למשפחתו היא עברה להתגורר בעיר מרג' עיון שבדרום לבנון, עיר מגוריה של המשפחה. במרג' עיון הצטרפה בשארה לארגון האחווה "אל-מרג'", שבראשו עמדה מינרווה לאחד, אשתו של הגנרל אנטואן לאחד. פעילותה בארגון הסתכמה בהוראת מחול וחינוך גופני. בשארה התיידדה עם מינרווה לאחד, החלה ללמד את לאחד מחול אירובי במסגרת פרטית והייתה מגיעה תכופות לבית משפחת לאחד, ולעיתים אף שימשה כשמרטפית לילדי בני הזוג. בתקופה מסוימת התמנתה למאמנת הכושר האישית של אנטואן לאחד.[1]  

ניסיון ההתנקשות ואחריו

ב-7 בנובמבר 1988 הוזמנה בשארה על ידי מינרווה לאחד לביקור שגרתי בבית המשפחה. הגנרל לאחד היה באותה העת בבית. לקראת סוף הערב, בעודה מתכוונת לעזוב, שלפה בשארה אקדח, ולפי הכתוב באוטוביוגרפיה שלה, מיאנה לירות בראשו של הגנרל וירתה לעבר חזהו, קרוב ללב. לאחד שרד את ההתנקשות אך נפצע קשה בחזהו, וכתוצאה מההתנקשות סבל משיתוק כתפו וידו השמאלית.

לאחד הצליח להשתלט על בשארה, והיא נעצרה מיד על ידי שומרי ראשו, לוחמי צד"ל. לאחר מכן נכלאה, ללא משפט, בכלא אל-ח'יאם בכפר השיעי ח'יאם, והודתה בניסיון ההתנקשות. בעדות שמסרה לעורכת הדין לאה צמל סיפרה בשארה כי לאחר מעצרה היא נלקחה מיד לחקירה במתחם הכלא. החוקרים היו כולם לבנונים ובראשם עמד חוקר בשם סאמר. היא העידה כי בחקירות הופעלה נגדה אלימות קשה, היא עונתה ובלילה הראשון הופעלו עליה מכות חשמל שש פעמים. חקירתה נמשכה במשך שלושה חודשים.[2] עורך הדין שלה טען כי בשארה נחקרה בתחומי מדינת ישראל, אך גורמים רשמיים ואף בשארה עצמה לא התייחסו לדברים אלו.

במשך שבע השנים הראשונות למעצרה הוחזקה בשארה בצינוק ונאסר עליה לקבל אורחים ונציגים בינלאומיים, ובקשת הצלב האדום להיפגש עמה נדחתה. בשנת 1995 הועברה מהצינוק לאגף הנשים בכלא, ובאותה השנה היא הורשתה לראשונה להיפגש עם אמה. בעדות שמסרה בשארה היא סיפרה כי התנאים באגף הנשים ירודים ולא-הגיינים, כי אין רהיטים ואף בתי שימוש בחדרים, וכי חל איסור לקרוא ולעסוק בעבודת מלאכה. היא סיפרה כי לאחר שאושרו ביקורי הצלב האדום בכלא, התנאים השתפרו במקצת ואושר לה לקרוא ספרים וספרי דת, והיא אף נהגה לשחק כדורסל באמצעות כדור וסל שהכינה מבגדים ישנים.

המאבק לשחרורה

כליאתה של בשארה ללא משפט, והתנאים הירודים שבהם הוחזקה במשך עשר שנים גרמו לזעם רב בקרב ארגונים ופעילי זכויות אדם, ובמשך כל שנות מאסרה פעלו גורמים רבים למען שחרורה, בהם גורמים ישראליים. בישראל פעלו למען שחרורה הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל, האגודה לזכויות האזרח ו"העמותה לשחרורה של סוהא בשארה", שהוקמה בעקבות מעצרה. שלושת הארגונים אף עתרו לבג"ץ בנושא. בעולם מחו ארגונים רבים על מעצרה של בשארה, ביניהם ארגון אמנסטי.

בשנת 1999 חנן הגנרל אנטואן לאחד את בשארה, לדבריו, "משיקולים הומניטריים". עם זאת, מאוחר יותר התברר כי שחרורה היה אחד התנאים שהציבה ממשלת צרפת לגנרל לאחד כאשר ביקש שם מקלט מדיני, לאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון. בשארה שוחררה, אך צרפת חזרה בה מהבטחתה להעניק מקלט מדיני לגנרל.

לאחר שחרורה

לאחר שחרורה של בשארה מכלא אל-ח'יאם היא לא עסקה בטרור והתמקדה בעיקר בנושא זכויות האדם. היא החלה להרצות בנושא, והוזמנה לוועידות ולכנסים מהבולטים והחשובים ביותר שעסקו בנושא זה. כמו כן, היא הוציאה ספר אוטוביוגרפי בשם "Resistance - My life for Lebanon" (בעברית: "התנגדות - חיי למען לבנון"), הספר יצא לאור בשפה הערבית ותורגם לשפות שונות, בהן אנגלית וצרפתית. בשנת 2000 יצא סרט ביוגרפי על בשארה שביימה במאית הקולנוע הלבנונית רנדה שהל, פעילת שמאל לבנונית שנודעה בסרטיה הפמיניסטיים.

בשארה זוכה לאהדה רבה בעולם הערבי, ודמותה מוצגת באור חיובי כ"לוחמת חירות" אשר לחמה נגד ה"כיבוש הישראלי" בלבנון[דרוש מקור]. בלבנון עצמה, דמותה נחשבת לשנויה במחלוקת.[דרוש מקור] בקרב ארגונים קומוניסטיים והציבור המוסלמי בלבנון, אשר רובו ככולו נוטה לצד השמאלי של הפוליטיקה הלבנונית[דרוש מקור], נחשבת בשארה לדמות נערצת. בקרב הציבור הנוצרי בלבנון, המשתייך לרוב לזרם הלאומי הלבנוני, סולדים לרוב מבשארה ועל פי רוב תדמיתה שלילית. עם זאת, על אף שבלבנון, מולדתה, יש חילוקי דעות באשר לבשארה ופועלה, במדינות המערב היא מוצגת באור חיובי כלוחמת זכויות אדם ולרוב ישנה התעלמות מכוונת מניסיון הרצח שביצעה בצעירותה.[דרוש מקור]

חיים אישיים

לאחר שחרורה עברה לצרפת ומשם לשווייץ, בשווייץ נישאה למקומי ונולדו לה 2 ילדים.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סוהא בשארה בוויקישיתוף

הערות שוליים

Logo hamichlol 3.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0