סומוביט (מחנה ריכוז)
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה מעצר, מחנה ריכוז |
| מדינה | בולגריה |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 26 במאי 1943 |
| תאריך סגירה | 17 בינואר 1944 |
| אוכלוסייה | |
| מספר אסירים בשיא | לפחות 521[1] |
| השתייכות האסירים | יהודים |
| נתונים | |
| קואורדינטות | 43°41′11″N 24°46′21″E / 43.68639°N 24.77250°E |
מחנה הריכוז סוֹמוֹבִיט (בבולגרית: Лагер Cомовит), היה מחנה ריכוז אשר הוקם על ידי הקומיסריון לענייני יהודים בכפר סומוביט אשר בממלכת בולגריה ופעל בין 26 במאי 1943 ועד 17 בינואר 1944. מספר הכלואים בו בזמן נתון עמד על כמה מאות. ייעודו היה כליאתם של מנהיגי יהדות סופיה ובהמשך נוספו אנשי ציבור מקהילות נוספות וחשודים בסיוע לפרטיזנים ולקומוניסטים. במקום נכלאו גם משפחות שלמות, גברים נשים וטף.
רקע והקמת המחנה
ב-15 במאי 1943 הציג אלכסנדר בלב את תוכניתו החדשה לגרש את כל יהודי בולגריה אל מחוץ לגבולות הממלכה עד ל-30 בספטמבר. סומוביט נקבע כאחד מיעדי השילוח של היהודים באמצעות מעבורות על הדנובה. ב-21 במאי אישרה הממשלה הבולגרית רק את הגליית יהודי סופיה לערי השדה.[2]
צווי הגירוש הראשונים החלו להמסר לבני הקהילה וראשיה החלו לפעול לביטול הצו. הרב דניאל ציון הכריז על ה-24 במרץ כיום צום ותפילה ונאם בפני קהל המונים בבית הכנסת ברובע יוצ'בונאר. לאחר התפילה החל הקהל לנוע לכוון ארמון המלך ופוזר בכח רב על ידי המשטרה הבולגרית. 412 מבני קהילת סופיה וראשיה נעצרו. ראשי הקומיסריון לענייני יהודים החליטו להקים מחנה ריכוז בסומוביט ובשלב הראשון לעצור בו את הנהגת קהילת סופיה מתוך הנחה, שללא מנהיגות תקטן מאד התנגדות הקהילה היהודית לגירוש ויעלה בידם לממש את "התוכנית הגדולה" ולגרש את יהודי בולגריה אל מחוץ לגבולות הממלכה.
בשלב ראשון נשלחו 170 מקרב בני הקהילה שנעצרו ובכללם הרב ציון והובלו לסומוביט ברכבת משא כשהם דחוסים בשני קרונות. ב-26 במאי הגיעו העצורים למקום. המחנה הוקם בתוך בית ספר יסודי שהוקף חומה גבוהה ואובטח על ידי חיילי הצבא הבולגרי.
המחנה בתקופת פעילותו
בהגיע העצירים, נערך חיפוש על גופם והוחרמו מהם כל חפציהם האישיים. הכלואים ישנו בתוך כיתות בית הספר על הרצפה וקיבלו 2 פרוסות לחם ו-2 כוסות מרק ליום ובנוסף מימיית מים אחת ליום לשתייה ושטיפה. לאחר שבועיים הגיעו למחנה עצורים נוספים מסופיה ובאמצע יוני גדל מספר האסירים ל-250, בכללם הנער שלמה קאלו. בשל הדוחק ובהיעדר תנאי סניטציה החלו רבים לסבול ממחלות זיהומיות. בנוסף, הכו חיילי המשמר הבולגרי את העצורים מעת לעת בקתות רוביהם והטרידו אותם[3] וכן הרבו להתעלל ברב דניאל ציון.[4] בראשית יולי הוחלפה האבטחה ובמקום חיילי הצבא הבולגרי הוצבו במקום אנשי משטרה.
בנוסף, הנחה מפקח מטעם הקומיסריון לשאלות יהודיות להקל את תנאי הכלואים ובכפוף להנחייתו הוגדלה כמות המזון שסופקה להם. בהמשך, נשלחו למחנה יהודים מקהילות יהודיות נוספות ובכללם עסקנים ואנשי ציבור שהפרו לכאורה את החוק להגנת האומה או נחשדו בסיוע לפרטיזנים. העצורים כללו 101 מבני קהילת פלובדיב, 21 מפאזארדז'יק ו-44 מרוסה. לקראת אמצע יולי הגיעה קבוצת עצירים נוספת מדופניצה וקיוסטנדיל שכללה משפחות שלמות. לקראת סוף יולי שוחררה קבוצת עצירים בני קהילת סופיה ומספר הכלואים במחנה הגיע ל-500 נפשות. החל מה-5 באוגוסט נשלחו הגברים לעבודות כפייה.
בין הכלואים נמנו גם ילדים ואחת העצורות הפעילה עבורם גן ילדים מאולתר. בראשית אוקטובר שוחררה קבוצת עצירים נוספת ומספר העצירים במחנה ירד לכדי 200 נפשות ובסוף החודש הגיעה שוב קבוצה גדולה של עצירים וחלקם שוכנו בצריפים שהוקמו במקום.[3]
סגירת המחנה
ב-17 בינואר 1944 הועברו עצורי סומוביט לכפר "טאבאקובה צ'שמה" הסמוך יותר לפלבן. מאוחר יותר הועברו חלקם מ"טאבאקובה צ'שמה" לקאייליקה ושם נספו 11 מהם בשרפה שככל הנראה נגרמה מהצתה. ב-9 בספטמבר 1944 לאחר ההפיכה שחוללה חזית המולדת הבולגרית בחסות הצבא האדום, שוחררו עצירי המחנות.[3][5] לאחר המלחמה הוקם בית דין מיוחד לשפיטת "משתפי הפעולה עם הנאצים". ארבעה מהנאשמים היו מפקדי מחנות סומוביט, טאבאקובה צ'שמה וקאייליקה.
מבין הארבעה, אחד נפטר, שניים הוכרזו "נעדרים" ורק מפקד מחנה קאייליקה הועמד לדין וזוכה. עוד הועמדו לדין 18 מראשי הקומיסריון לשאלות יהודיות אשר להם בין השאר, היה חלק בהקמת המחנה. אלכסנדר בלב שכבר נורה למוות בידי פרטיזנים נדון למוות וכן נדון למוות קיריל דאלקצ'ייב מפקד משטרת דופניצה, אשר בין השאר גירש משפחות שלמות של בני הקהילה היהודית מעירו לסומוביט. השאר נדונו לתקופות מאסר שונות או זוכו.[6]
הערות שוליים
- ^ רשימת הכלואים בסומוביט, באתר יד ושם, אוחזר ב-12 באוקטובר 2014.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב יפו, עמודים 167-166.
- ^ 3.0 3.1 3.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 208-205.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמוד 190.
- ^ אלברט ורסאנו, זכרונות - פרשת מחנה סומוביט, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים 1967, עמודים 912-909.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 254-242, 265-264.
