החוק להגנת האומה
.jpg)
החוק להגנת האומה (בבולגרית: Закон за защита на нацията) היה חוק גזע אנטישמי, שהיה בתוקף בממלכת בולגריה מ-23 בינואר 1941 עד ביטולו ב-5 בספטמבר 1944. החוק דמה במתכונתו לחוקי נירנברג והגביל את זכויותיהם של יהודי בולגריה. הוא תאם את מדיניותו של בוריס השלישי, מלך בולגריה, שבאמצעות ממשלתו והעומד בראשה בוגדאן פילוב נקט בצעדי התקרבות לגרמניה הנאצית, במטרה לזכות בתמיכתה הכלכלית ובסיועה להשיב לבולגריה את השטחים שנגרעו ממנה במסגרת חוזה ניי בתום מלחמת העולם הראשונה.
ב-1935, לאחר הפיכת הליגה הצבאית, נטל המלך בוריס השלישי את מושכות השלטון וריסן את גורמי האופוזיציה למשטרו. שלטונו הפך אוטוקרטי, תוך הסתמכות על סיוע כלכלי וצבאי מגרמניה הנאצית בהיקפים שגדלו בהתמדה. כחלק מתהליך זה, החלה בולגריה לאמץ מדיניות גזע אנטי יהודית שהוחמרה בהדרגה עד להחלת החוק להגנת האומה.
גורמים שונים מקרב האליטה האינטלקטואלית, חברי פרלמנט וראשי הסינוד בבולגריה הביעו את התנגדותם לחוק, אך הוא אושר ברוב גדול בפרלמנט. במסגרת החוק נאסר על קיומם של ארגונים יהודיים שונים והופקע רכושם, הוטל נומרוס קלאוזוס במוסדות להשכלה גבוהה, ונקבעו מכסות העסקה במקצועות חופשיים. במקביל, הצטרפה בולגריה להסכם התלת צדדי והפכה לאחת ממדינות הציר.
בהמשך, תוקנו תקנות אשר הובילו בפועל להחרמת רכושם של יהודי בולגריה ולהטלת עבודות כפייה עליהם. בשלב הראשון פעלה הממשלה הבולגרית לקעקע את הבסיס הכלכלי של יהודי בולגריה ובשלב השני גם את הבסיס הקיומי שלהם. ב-10 במרץ 1943 נכשל ניסיון גירוש ראשון של יהודים מבולגריה, וב-26 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה אל ערי השדה כהכנה לגירושם אל מחוץ לממלכה, אך גם גירוש זה לא בוצע.
באוגוסט 1943, לאחר מותו של המלך בוריס השלישי, פסקו ניסיונות הגירוש של יהודי בולגריה. ההכרעה שהסתמנה בחזית המזרחית לטובת הצבא האדום, הובילה לפרגמטיות במדיניות בולגריה כלפי יהודי הממלכה. בשלהי אוגוסט 1944 בוטל החוק להגנת האומה על ידי ממשלו של איוון בגריאנוב ולביטול ניתן תוקף ברשומות הממלכה תחת ממשלתו קצרת הימים של קונסטנטין מוראבייב. ב-9 בספטמבר 1944 התחוללה הפיכה פרו-קומוניסטית בבולגריה שהובלה על ידי חזית המולדת. ראשי חזית המולדת נתנו ביטוי פומבי לביטול החוק בכלי התקשורת וברבות השנים נתפשו כגורם שביטל את החוק.
רקע
התגברות האנטישמיות הממוסדת בבולגריה
לאחר תבוסת בולגריה במלחמת העולם הראשונה נכפה על הבולגרים לחתום על חוזה ניי, ומכוחו נגרעו מהממלכה חבלי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ודרום דוברוג'ה. תנאי חוזה ניי נתפשו בבולגריה כהשפלה לאומית. בנוסף, חברה ממלכת יוגוסלביה לצרפתים וממלכת יוון חברה לאימפריה הבריטית, ובהשפעת ברית המועצות הופגנו עוינות וחתרנות כלפי שלטון המלך בוריס השלישי. גורמים אלו הביאו את המלך הבולגרי לפנות, החל מאמצע שנות ה-30, לבעלת הברית הוותיקה, גרמניה הנאצית, ששבה למעמד של מעצמה. הגרמנים, מצדם, היו מעוניינים באוצרות הטבע ובמשאבים החקלאיים של הבלקן, שהיו חיוניים לכלכלתם. במאי 1935 ביקר הרמן גרינג בסופיה, וביולי 1936 ביקר המלך הבולגרי בברלין ונפגש עם אדולף היטלר. מחמת התקרבות זו החלה להתקיים בממלכה הבולגרית מדיניות אנטישמית ממוסדת נגד יהדות בולגריה. ב-1935 הותרה רשמית פעילותם של ארגונים אנטישמיים[1]. בדצמבר 1937 נשא שר הפנים והבריאות איוון קראסנובסקי (Иван Красновски), נאום אנטי-יהודי בפני האקדמיה המדעית בסופיה. בעקבות הנאום יזמו נציגי הקונסיסטוריון פגישה עם קראסנובסקי, שבמהלכה טען השר שדבריו הוצאו מהקשרם[2].
ב-16 בספטמבר 1939 פרסם מפקד המשטרה הבולגרית, הקולונל אטאנאס פאנטב, בהנחייתו של ראש הממשלה גאורגי קיוסאיבנוב, צו המורה ל-4,022 נתינים זרים, רובם המוחלט יהודים, לעזוב את הממלכה. המשטרה הבולגרית פעלה בקשיחות רבה באכיפת הצו, תוך הכאת היהודים ובזיזת רכושם. נתיני יוון וטורקיה התקבלו חזרה במדינותיהם, אך מאות יהודים מחוסרי נתינות הובאו אל שטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה, והושארו שם, כשהם מותקפים בידי משמרות הגבול. בגבור הלחץ הציבורי הועברו היהודים לווארנה ומשם עלו חלקם לארץ ישראל על גבי ספינות מעפילים[3][4]. ב-20 בספטמבר 1939 יזם הארגון האנטישמי "ראטניק" מצעד בחוצות סופיה. בהסכמה שבשתיקה מצד המשטרה הבולגרית והעומד בראשה, הסתיים המצעד בהתקפה על בתי עסק בבעלות יהודית, ניפוץ שמשות והצתות. האירוע זכה לכינוי ליל הבדולח הבולגרי[5].
הרקע להצעת החוק
בראשית 1940 התפטר ראש הממשלה קיוסאיבנוב, בלחץ המלך בוריס השלישי, ובממלכה נערכו בחירות שתוצאותיהן העניקו רוב מוחלט למפלגת השלטון בפרלמנט. ב-15 בפברואר 1940 מונה בוגדאן פילוב לראש הממשלה. פילוב היה מלוכן, נחשב נאמנו של המלך בוריס השלישי, ובהתאם לקו שהתווה המלך נקט צעדי התקרבות לגרמניה הנאצית. פילוב מינה את פטר גברובסקי, יושב ראש הארגון האנטישמי "ראטניק", לשר הפנים. באמצע 1940 שלח גברובסקי לברלין את עורך הדין אלכסנדר בלב, מראשי הארגון "ראטניק", כדי ללמוד את חוקי נירנברג ואת מנגנוני יישומם[6].
ב-10 באוקטובר הודיע השר גברובסקי על הגשת הצעת החוק להגנת האומה לאישור הפרלמנט. החוק דמה במתכונתו לחוקי נירנברג, וגברובסקי ציין בהודעה לעיתונות, כי הוא מכוון נגד המיעוט היהודי במדינה. גברובסקי סירב לבקשת נציגי הקונסיסטוריה היהודית של בולגריה להיפגש עמו ולדון בהצעת החוק[7].
אישור החוק והפולמוס הציבורי סביבו
המאבק בהחלת החוק
עותק מהצעת החוק הגיע לידי ראשי הקונסיסטוריה היהודית, שהחלו לפעול בקרב אישי ציבור ופוליטיקאים בולגרים במטרה למנוע את החלתו. ראשי הקונסיסטוריה נפגשו עם ראש הממשלה בוגדאן פילוב, שהבטיח כי הערותיהם תילקחנה בחשבון בהצעת החוק שתוגש לפרלמנט. לפילוב לא הייתה כל כוונה להיענות לבקשות ראשי הקהילה, והצעת החוק הוגשה לאישור הפרלמנט במתכונתה הראשונית. פגישות המשך נערכו עם שר האוצר דוברי בוז'ילוב, עם שר המלחמה ועם שורת פוליטיקאים כגון פטקו סטאינוב, אלכסנדר צאנקוב וסטויאן דאנב. כן הוכן מכתב מפורט ובו נסקרה תרומת יהודי בולגריה לתקומתה המחודשת של הממלכה ומוסדותיה, והוא נשלח ל-120 אנשי ציבור, חברי פרלמנט, שרים ועיתונאים וכן למלך בוריס השלישי. ככלל, לא תמכה המערכת הפוליטית הבולגרית במאבק בני הקהילה, הן מחוסר הרצון להתעמת עם המלך, והן מאחר שחוק זה נתפש כ"מס שפתיים" לגרמניה, שיוביל להשבת השטחים שנגרעו מבולגריה לאחר מלחמת העולם הראשונה[8].
בקרב השכבה האינטלקטואלית מצאו בני הקהילה תמיכה. מספר ימים לפני הגשת הצעת החוק לאישור הפרלמנט, שלחו 21 מחשובי סופרי בולגריה, מכתב לראש הממשלה פילוב שבו צוין כי סופרי בולגריה נבוכים מעצם הצעת החוק, והם הוסיפו שאישורו ירשום פרק אפל בהיסטוריה הבולגרית. אגודת הרופאים הבולגרית שלחה מכתב לשר הפנים והבריאות גברובסקי, שבו נכתב כי אין הם יכולים להישאר אדישים לנוכח המתחולל, וכי יהודי בולגריה הם אזרחים נאמנים לממלכה. התאחדות עורכי הדין הבולגרית שלחה מכתב לראש הממשלה פילוב ובו בקשה לשורת הבהרות משפטיות בהתייחס להצעת החוק, תוך ציון שלתפישתם החוק מנוגד לחוקה הבולגרית, האוסרת על פילוחה של האוכלוסייה הבולגרית לגזעים עליונים ולגזעים נחותים.
הסינוד הבולגרי (ועידה כנסייתית בכירה), בהשראת המטרופוליט סטפן, העביר מחאה רשמית לארמון המלך, שבה נאמר כי במסגרת חתירת הממשלה הבולגרית להגנת האומה מסכנות, אסור להשלים עם אלימות ועם חוסר צדק כפי שהם מבוטאים כלפי המיעוט היהודי[9]. עוצמת תגובת האליטה הבולגרית הפתיעה את הממשלה הבולגרית, וראש הממשלה פילוב הורה לצנזור הראשי להפיץ כרוזים בערי בולגריה נגד הסופרים הבולגרים, תוך טענה שקיבלו שוחד נכבד מבני הקהילה היהודית וכי הם משרתים אינטרסים זרים. בתגובה לכרוזים, שלח הפוליטיקאי דימו קזאסוב מכתב יוצא דופן בחריפותו לראש הממשלה בוגדאן פילוב. במכתבו ציין קזאסוב, כי בהשראת הממשלה הבולגרית "חוסה הזוהמה תחת כנפי הצנזורה". קזאסוב תקף אישית את פילוב, ומתח ביקורת סרקסטית על כך שבמסגרת תפקידו כנשיא האקדמיה הבולגרית למדעים, מכהן פילוב גם כמגן האמת והצדק בבולגריה[10]. בהנחיית הממשלה הבולגרית הוטלה צנזורה על כתביהם של הסופרים שחתמו על המכתב ועד לספטמבר 1944 לא פורסמו יצירותיהם.
גם פטר דנוב – ראש האחווה הלבנה האוניברסלית, שכונתה גם "כת הדנוביסטים" ולתורתה נודעה השפעה על יועצו של המלך הקולונל ליובומיר לולצ'ב – גילה יוזמה דומה. הלה העביר מכתב מחאה, מלווה באזהרה מרומזת בדבר גורל משותף אפשרי של המלך בוריס ושל אביו המלך פרדיננד.
אך למלך בוריס לא הייתה כל כוונה להתערב במהלכי החקיקה, והוא ציפה לסיומם המהיר לקראת תחילת הדיונים על הצטרפות בולגריה להסכם התלת-צדדי[11]. למרות ההתנגדות הרחבה בקרב שכבות האליטה בבולגריה, היו ארגונים שתמכו בהחלת החוק, ובכללם איגוד קציני המילואים, ארגון הסטודנטים הלאומי[12], התאחדות הסוחרים הבולגרית, בנקאים מובילים וראשי הצבא[10].
סוגיית ההתנצרות
בעקבות פרסום הצעת החוק ובתוכו, במסגרת הפרק העוסק במגבלות הכלכליות, סעיף הקובע שהוא לא יחול על יהודים שהתנצרו בטרם יכנס החוק לתוקפו, החלו פניות של מקצת מבני הקהילה אל נציגי הכנסייה במקומות יישוב שונים בבקשה להתנצר ובכך לשמור על מקורות פרנסתם. הנושא עורר פולמוס נוקב בקרב הקהילה היהודית והנהגתה, וכן בקרב הכנסייה הבולגרית, וזאת אף על פי שראש הכנסייה המטרופוליט סטפן ברך על התופעה והנחה את כמריו לסייע ליהודים ולנצרם בהליך מזורז. מעריכים שכ-500 ראשי משפחה מקרב יהודי בולגריה התנצרו עד להחלת החוק. לאחר החלת החוק פסקה התופעה[13].
ברומניה השכנה, בת ברית נוספת של גרמניה הנאצית, התפתח תהליך חקיקה דומה, אך יותר אכזרי. ברומניה נאסרה המרת הדת ונרדפו גם המומרים.
אישור החוק בפרלמנט הבולגרי
ב-12 בנובמבר הובא החוק לאישור הפרלמנט הבולגרי, ונדון במהלכן של מספר ישיבות עד למועד אישורו בינואר 1941. החוק זכה לתמיכה רחבה בפרלמנט, ורק לקומץ מתנגדים קולני בראשות פטקו סטאינוב וניקולה מושאנוב, שהפכו את הדיונים סביב אישורו לסוערים[14]. עוד נמנו עם המתנגדים צירים שהוגדרו "בלתי תלויים", כגון טודור פוליאקוב, שהיו למעשה נציגי המפלגה הקומוניסטית הבולגרית. עם תחילת הדיונים שלח יושב ראש הקונסיסטוריה של יהודי בולגריה יוסף גירון חוברת ליושב ראש הפרלמנט הבולגרי, ובה נימוקים מפורטים נגד הצעת החוק[15].
ב-21 בינואר 1941 אושר החוק בפרלמנט ברוב גדול, והועבר על ידי השר גברובסקי לאישורו של המלך בוריס השלישי אשר שחתם עליו בו ביום. עם המצביעים בעד החוק נמנה דימיטר פשב, שהפך לימים למוביל המאבק נגד גירוש יהודי בולגריה למחנות ההשמדה. שנים מאוחר יותר ציין פשב בראיונות לעיתונות, כי העריך שהחוק הוא סיומו של מהלך שנועד להגשים את מטרותיה הפוליטיות של בולגריה, ולא תחילתו של מהלך שיוביל לניסיון השמדת יהודי הממלכה[14]. ב-23 בינואר פורסם החוק להגנת האומה ברשומות הממלכה[15].
החוק ומהותו
החוק כלל שלושה חלקים. חלקו הראשון התייחס לארגונים יהודיים פנים-בולגריים ולארגונים בינלאומיים. חלקו השני היה קובץ תקנות גזע. חלקו השלישי התייחס לטיפול בגורמים חתרניים.
החלק הראשון
החלק הראשון של החוק אסר על קיומם של ארגונים יהודיים בינלאומיים "סודיים", ופירט את צורת פירוקם ואת אופן הפקעת רכושם לאחר הפירוק. החוק קבע כי ארגונים ציוניים שהוכרו על ידי חבר הלאומים יוכלו להמשיך בפעילותם. כך, נאלץ ארגון "בני ברית" להפסיק מיד את פעילותו, בעוד שהתנועה הציונית בבולגריה המשיכה לזמן מסוים את פעילותה. בהמשך, במסגרת תקנות החירום שפורסמו בבולגריה, נאסר גם על המשך פעילות התנועה הציונית[16].
החלק השני
החלק השני של החוק הכיל קובץ תקנות גזע. נקבע שיהודי הוא כל אדם שלפחות אחד מהוריו הוא יהודי. על היהודים הוטל להגיע ללשכות משרד הפנים ולהצהיר על יהדותם. נאסר על בעלי מוצא בולגרי לאמץ יהודים. היהודים חויבו במחיקת סיומות סלאביות כגון איץ' או אוב משמות משפחתם. על היהודים נאסר לבחור ולהיבחר למוסדות ציבור, ומי שביום החלת החוק כיהן במשרה כזו, פוטר לאלתר. על היהודים נאסר להתחתן או להתרועע עם גברים או עם נשים ממוצא בולגרי. במוסדות להשכלה גבוהה הוטל נומרוס קלאוזוס (שהגביל את מספר היהודים הלומדים במוסדות אקדמיים), בהתאם לאחוז היחסי של היהודים בכלל האוכלוסייה.
על בני הקהילה נאסר להעתיק את מקום מגוריהם ללא אישור המשטרה, נאסרה הגירת יהודים לסופיה והופקעו או נמכרו במחירי הפסד משמעותיים נכסי מקרקעין בבעלות יהודית באזורים החקלאיים. עוד הוטלה מכסת עיסוק במקצועות חופשיים ובמקצועות מסחר ותעשייה, בהתאם לאחוז היחסי של בני הקהילה היהודית באוכלוסייה הכללית. כל בעלי העסקים הנוספים מעבר לאחוז הנזכר לעיל חויבו לחסל את עסקיהם. הוטלה חובת הצהרה על כל נִכְסֵי הנָיְדֵי והדְלָא נָיְדֵי של בני הקהילה. הכסף המזומן עליו הוצהר הופקד בחשבונות בנק מוגבלים בבנק הממלכתי הבולגרי ומשיכת הכספים מהם הותנתה באישור הבנק. כל רכוש שלא הוצהר עליו, הוחרם. עוד נאסר על בני הקהילה לעסוק בעמילות מכס, ראיית חשבון, להיות בעלי בתי מרקחת וברוקרים וכן לנהל בתי עסק, להיות חברים במועצות מנהלים ולעסוק בייעוץ משפטי. החוק קבע הקלות מסוימות לנכי וגיבורי מלחמה. עוד נקבע בחוק, שלבני הקהילה אסור לשרת בצבא הבולגרי, ובני הגיוס יתייצבו לפלוגות עבודה[15]. בנוסף נקבע כי המגבלות הכלכליות לא יחולו על יהודים שהתנצרו בטרם נכנס החוק לתוקפו[13].
החלק השלישי
החלק השלישי הגדיר שורת פעולות אנטי-לאומיות ופעולות החשודות כבגידה או כהמרדה, שעשויות להתבצע הן על ידי בני הקהילה היהודית והן על ידי כלל האוכלוסייה, ופירט את הענישה הצפויה לכל פעולה.
יישום החוק והרחבתו
חלות החוק
ככלל, הוחל החוק על בני הקהילה היהודית אזרחי בולגריה. עם החלת החוק ולאחריה התעוררו סוגיות הקשורות לחלותו ועסקו בעיקרן במעמד היהודים תושבי החבלים שסופחו לבולגריה, ואלו המתגוררים מחוץ לממלכה. ליהודי חבל דרום דוברוג'ה שהוחזר לבולגריה במסגרת הסכם קראיובה הוענקה אזרחות בולגרית משום שלשיטתה של ממשלת בולגריה, הוחזר החבל לבולגרים בהליך דיפלומטי, בהסכמתה המלאה של ממלכת רומניה ובתמיכת הקהילייה הבינלאומית[17]. כך, הוחל החוק באופן רשמי גם על תושביו היהודים של חבל זה.
באפריל 1941 פלש הוורמאכט לשטחי ממלכת יוגוסלביה וממלכת יוון והכניע אותן תוך זמן קצר. עד לסוף אפריל הועברו חבלי מקדוניה הווארדארית ותראקיה היוונית לחזקת הבולגרים, ויחידות צבא בולגריות נכנסו לחבלים אלו. לאוכלוסייה היוונית והיוגוסלבית הוענקה מיד אזרחות בולגרית, אך היא נמנעה מהיהודים. אף על פי שלא היו אזרחים בולגרים הוטלו על יהודי תראקיה ומקדוניה מגבלות בכפוף לסעיפי החוק להגנת האומה, ובכלל זה הגבלת תנועה, החרמת רכוש, הגבלת תעסוקות ועבודות כפייה. בהמשך, ב-10 ביוני 1942 נתנה הממשלה הבולגרית תוקף רשמי להחלטה להעניק אזרחות בולגרית לכל הנתינים היוגוסלבים והיוונים בשטחים שסופחו לבולגריה. בנוסף, נכתב בהחלטה כי: "פקודה זו לא מיועדת לאנשים ממוצא יהודי"[18].
סוגיה נוספת הייתה מעמדם של היהודים אזרחי בולגריה ששהו מחוץ לממלכה והתגוררו במדינות אשר נכבשו על ידי גרמניה הנאצית. ביולי 1942 הודיעו נציגי הממשלה הבולגרית בתשובה לפנייה גרמנית כי הם "מוותרים" על אזרחיהם המתגוררים בשטחי גרמניה, בארצות הכבושות על ידי גרמניה, ובאלו הנתונות להשפעתה. בגרמניה שהו כמה מאות יהודים נתיני בולגריה, והם נעצרו וגורשו למחנות ההשמדה. בצרפת שהו 178 יהודים נתיני בולגריה, הם נעצרו, הובלו למחנה הריכוז דראנסי ובהמשך גורשו לאושוויץ. כמה עשרות התגוררו בצ'כוסלובקיה. הנושא עלה שוב על סדר היום עם מעצרו ביוון של ד"ר שאול מיזאן. ב-11 ביוני 1943, בתשובה לשאלת נציגי הממשל הנאצי, הודיע משרד החוץ הבולגרי, כי: "בולגריה איננה מתעניינת לחלוטין במצב היהודים נתיני בולגריה, הנמצאים בגרמניה ובארצות הכבושות ואין לפקפק בהחלטה לגרשם"[19].
יישום החוק
ב-17 בפברואר 1941 פורסמו ברשומות הממלכה התקנות המיוחדות ליישום החוק. התקנות החמירו והוסיפו על החוק שאושר בפרלמנט, אך המלך אישר את פרסומן. התקנות קבעו הליך מהיר לפיזור של כל הארגונים היהודיים, ובכלל זה ארגונים שהוכרו על ידי חבר הלאומים, הן כללו הגדרה מתוקנת לגבי זהות היהודים וביטלו את ההקלות לגיבורי מלחמה. בנוסף, נאסר על משפחות יהודיות לגור ביחד עם משפחות בולגריות באותו מבנה ללא היתר מיוחד. בני הקהילה חויבו להצהיר על כל פריט רכוש ששוויו עולה על 500 לבות, במקום 5,000 לפי נוסח החוק המקורי, ונקבע מנגנון להעברת הכספים, שיתקבלו ממכירת העסקים בבעלות יהודית לבנק הבולגרי המרכזי.
מיד עם פרסום התקנות החלו בפיטורי כל החיילים והקצינים ממוצא יהודי ששירתו בצבא הבולגרי. בהמשך פוטרו פקידי הציבור, ולאחר מכן שכירים שהועסקו בבתי עסק פרטיים. על יהודי בולגריה הוטלה הגבלת תנועה, ובסופיה הבירה החל מבצע פינוים מרחבי העיר וריכוזם ברובעי מגורים שהיו בעלי אחוז גבוה של אוכלוסייה ממוצא יהודי. נקבעה מכסה של ארבע נפשות לכל חדר בבית שבו התגוררו יהודים, פורסמו הגבלות על רכישת מוצרי מזון שונים ורשימת חנויות המורשות למכור מזון ליהודים. נקבע שלבני הקהילה היהודית יונפקו תעודות זהות מיוחדות בצבע ורוד. הופקעו כל מכשירי הרדיו וכלי הרכב שהיו ברשותם. נאסר השימוש בטלפון ללא היתר מיוחד. פורסם קובץ עונשין, המפרט את הענישה שתוטל על יהודי בולגריה בגין עבירה על כל אחת מתקנות יישום החוק להגנת האומה.
ב-1 במאי 1941 נקראו 8,000 גברים יהודים, בגילאים 20 עד 40, לביצוע עבודות כפייה במסגרת פלוגות עבודה, והם הועסקו בסלילה ובהרחבת צירי תנועה בסמיכות לגבול עם ממלכת יוון[20].
הרחבת החוק
ב-29 בספטמבר שוחררו עובדי הכפייה לבתיהם, אך ב-29 בינואר 1942 נקראו לפלוגות העבודה 9,000 גברים יהודים בגילאי 20–42, ללא כל הקלות בגין מצב רפואי מסוים[20]. ב-29 בדצמבר 1941 נשלח אלכסנדר בלב לברלין, כדי לבחון את הרחבת האמצעים לטיפול ב"בעיה היהודית". עם שובו, ב-14 בפברואר 1942, הגיש בלב לשר הפנים גברובסקי המלצות לתיקון החוק להגנת האומה. בעקבות המלצותיו הגיש ביולי 1942 ראש הממשלה בוגדאן פילוב הצעת חוק חירום, שיתיר לממשלה הבולגרית לנקוט בכל האמצעים כדי לפתור את סוגיית יהודי הממלכה. ב-26 באוגוסט, עם אישורו של חוק החירום, הוקם הקומיסריון לענייני יהודים וב-3 בספטמבר הועמד אלכסנדר בלב בראשו[21]. התקנות נגד יהודי הממלכה הוחמרו, הוחלה חובת ענידת כוכב צהוב בהופעה פומבית של יהודים בבולגריה, וכן דירות ובתי עסק בבעלות יהודית סומנו בסימון מיוחד[22].
במטרה להפקיע את כל הרכוש היהודי, פורסמה תקנה שחייבה את היהודים להצהיר על כל פריטי רכושם ושהכריזה על הטלת מס על הרכוש, בשיעור שנע בין 20 ל-25 אחוזים. חישוב המס בוצע על פי הערכת שוק מופרזת במתכוון, כך שבפועל מדובר היה בהחרמת הרכוש. בעקבות התקנה הוגשה מחאה רשמית מטעם נציגי הסגל הדיפלומטי בבולגריה שייצגו את איטליה, את ספרד, את ממלכת רומניה ואת הונגריה, תוך דרישה לפטור את נתיניהן מיישום תקנה זו. ב-18 באפריל 1942 הוצא צו לפיזור ההסתדרות הציונית בבולגריה, וב-19 ביולי הוחרם כל רכוש התנועה[20].
סוגיית בתי הספר הקהילתיים
ב-1938 התקיימו בקהילות יהודי בולגריה 8 בתי ספר יסודיים (כיתות א'-ד'), 5 פרו-גמנסיות (כיתות ה'-ו') ו-11 גני ילדים, בהם למדו 2,814 תלמידים. לאחר החלת החוק להגנת האומה לא נאסרה פעילות בתי הספר הקהילתיים משום שבהתאם ל"חוק השכלת העם" מ-1909 הם הוגדרו חלק ממערכת החינוך הארצית. בנוסף, התיר משרד הפנים לבתי הספר להמשיך וללמד תכנים לאומיים ודתיים וכן להמשיך בלימודי העברית. מפקחי משרד החינוך הבולגרי המשיכו לפקוד את בתי הספר ולבקר את פעולותיהם. בחלק מהמקרים, בשל האיסור על פעילות תנועות הנוער הוגברה הפעילות הציונית בין כותלי בתי הספר השונים ללא כל הפרעה מצד השלטונות. במאי 1943, לאחר גירוש יהודי סופיה לערי השדה והצורך בשיכונם של הפליטים הרבים במבני ציבור של הקהילות השונות, הופסקה כמעט לחלוטין פעילות בתי הספר הקהילתיים בבולגריה. בהמשך גורשו מאות יהודים מערים נוספות ובכללן פלובדיב ופאזארגי'ק ומצב הקהילות היהודיות לא אפשר את פתיחת שנת הלימודים 1943/1944 במועדה. במרבית הקהילות הוחלט לבטל את שנת הלימודים ובמקצתן, כגון בווידין התקיימו לימודים באופן מקוטע ובמספר אתרים. באביב 1944 הופסקו הלימודים גם בקהילות אלו בשל ההפצצות הכבדות של חיל האוויר האמריקאי על בולגריה. בספטמבר, אחר הפיכת חזית המולדת הבולגרית חודשו בהדרגה הלימודים בבתי הספר הקהילתיים[23].
ביטול החוק
רקע
בפברואר 1943 חתם אלכסנדר בלב, בשם ממלכת בולגריה, על הסכם עם תיאודור דנקר, בשם גרמניה הנאצית, בדבר גירושם של 20,000 יהודים מהשטחים שסופחו לבולגריה, אל השטחים הנתונים לשליטת הגרמנים בפולין. במהלך מרץ 1943 גורשו 11,343 יהודי תראקיה, מקדוניה הווארדארית ופּירוֹט אל מחנות ההשמדה, ועם זאת נכשל ניסיון גירושם של לפחות 6,365 יהודים מבני "בולגריה הישנה", לאחר מאבק שניהלו מנהיגי הקהילה היהודית תוך שהם מסתייעים בקומץ פוליטיקאים בראשות דימיטר פשב וראשי הכנסייה המטרופוליטנים סטפן וקיריל. ב-26 במאי 1943 גורשו יהודי סופיה לערי השדה, כצעד ראשון לקראת גירושם אל מחוץ לגבולות הממלכה.
ב-28 באוגוסט 1943 נפטר המלך בוריס השלישי במפתיע. מפאת גילו של בנו סימאון השני (שהיה בן שש באותה עת) מונתה מועצת עוצרים, שכללה גם את בוגדאן פילוב. פילוב התפטר מראשות הממשלה, ולתפקיד מונה דוברי בוז'ילוב. נטיית החזית המזרחית לרעת הגרמנים הביאה לשינוי במדיניות הבולגרית כלפי בני הקהילה היהודית, ובכלל זה להפסקת ניסיונות גירושם אל מחוץ לגבולות הממלכה.
מהלכי הביטול
ב-31 במאי 1944 התפטר ראש הממשלה דוברי בוז'ילוב, ולמחרת מונה לתפקיד איוון בגריאנוב. בגריאנוב, שהיה בעל עמדות פרו-מערביות, החל במשא ומתן חשאי עם נציגי בעלות הברית, וב-26 באוגוסט הכריז על חזרת ממלכת בולגריה לעמדת נייטרליות במלחמה[24].
ימים ספורים לאחר מינויו, נועד בגריאנוב עם נציגי הקונסיסטוריה של יהודי בולגריה, ומסר להם שבכוונת הממשלה להחזיר ליהודים את כל זכויותיהם, אם כי בהדרגה ובזהירות, בשל הנוכחות הצבאית הגרמנית בממלכה. לתפקיד הממונה על הקומיסריון לענייני יהודים מונה השופט דימיטר פרוטיץ' מסופיה, אשר בתיאום עם בגריאנוב, שר המשפטים החדש אלכסנדר סטאלייסקי (Александър Сталийски) ונציגי הקהילה היהודית, הכין טיוטת חוק שבמסגרתו יבוטלו החוקים והתקנות שהוטלו על יהודי בולגריה[24][25].
בנאומו הראשון ברדיו הבולגרי, הצהיר בגריאנוב שהחוקים נגד היהודים עומדים בסתירה "ליושר בין העמים ולצדק בין הבריות"[25]. ב-27 ביולי 1944 הודיע בגריאנוב, בנאום בפני האסיפה הלאומית הבולגרית, על כוונתו לבטל את החוק. ב-22 באוגוסט בוטלה חובת ענידת הכוכב הצהוב והושב חופש התנועה ליהודים. עם זאת, המגבלות הכלכליות לא הוסרו, והרכוש שהופקע לא הושב[26]. בנוסף, לא בוטלו מחנות העבודה לעובדי הכפייה היהודים[27]. ב-30 באוגוסט אושרה בפרלמנט הצעת החוק שניסח השופט פרוטיץ'. למחרת התפטר בגריאנוב, ופרסום החוק החדש התעכב במספר ימים[25].
ב-5 בספטמבר 1944 פרסם ממשלו של קונסטנטין מוראבייב את תקנות ביטול החוק ברשומות הממלכה, ובכך בוטל רשמית החוק להגנת האומה. ב-9 בספטמבר התחוללה ברחבי בולגריה הפיכה בחסות הצבא האדום, שאותה הובילה חזית המולדת הבולגרית, ובמהלכה הודח מוראבייב וירד למחתרת. קימון גאורגייב מונה לראש הממשלה, ודימו קזאסוב לשר התעמולה והמידע. למחרת היום נאם השר קזאסוב ברדיו הממלכתי הבולגרי, והודיע בשם ממשלת בולגריה על החזרת כל הזכויות למיעוטים ובכלל זה על ביטולו המוחלט של החוק להגנת האומה. בכך נתנה ממשלת חזית המולדת ביטוי פומבי לחוק שבוטל רשמית מספר ימים קודם. העניין הוביל לתפישת חזית המולדת בנרטיב ההיסטורי של יהודי בולגריה, כגורם שביטל את החוק[28].
השלכות החוק וביטולו על הקהילה היהודית
עם שחרור עובדי הכפייה והחזרת המגורשים לערים השונות, הוחזרו דירות המגורים שהופקעו לידי בעליהן. חלק מהדירות אוכלסו בידי משפחות בולגריות. רובן פינו מרצונן את הדירות, ובמקצת המקרים התערבה המשטרה ופינתה אותן. תכולתן של מספר לא מבוטל של דירות נשדדה. מפעלים, חנויות וקרקעות לא הושבו לבעליהם, אך הותר לחדש את פעילותם של מקצת הבנקים בבעלות יהודית[29]. בדצמבר 1946 נחקק חוק לשיקומם הכלכלי של יהודי בולגריה, שבמסגרתו הוחלט להעניק לבני הקהילה אשראי בסך מיליארד לבות, שייפרש על פני 6 שנים. ב-17 במרץ 1947 ביצעה הממשלה הבולגרית רפורמה מוניטרית שכללה החלפה של שטרות הכסף והטלת מס חובה חדש על כל נכסיהם ורכושם של אזרחי בולגריה ובכלל זה בני הקהילה היהודית. שיעור המס על בני הקהילה חושב לפי הערך העתידי של נכסיהם, כולל מיליארד הלבות שאותם התכוונה הממשלה הבולגרית להעביר לבני הקהילה בשש השנים הבאות. כך נוצר מצב שבני הקהילה נדרשו לשלם מס על כספים שכלל לא התקבלו, ומצבם הכלכלי החמיר עוד יותר[30].
בבחינת התמהיל הכלכלי של יהודי בולגריה, עולה כי לפני מלחמת העולם השנייה הוא הורכב משכירים, מעובדי מדינה בשירות הציבורי, מסוחרים ומאומנים. בנוסף, לצד שכבה אמידה של תעשיינים, בנקאים ובעלי קרקעות, הייתה גם שכבה ענייה, שכללה בחלקה רוכלים וקבצנים שנתמכו בידי מוסדות הקהילה. בתקופת חלותו של החוק להגנת האומה, הוחרם רכושה של השכבה האמידה בקהילה. חלק מכספי בני הקהילה הוחרם באמצעות מנגנון מיסוי, וחלקו הופקד בחשבונות בנקים מוגבלים. בתי העסק ומפעלי התעשייה נסגרו. לאחר עליית ממשלת חזית המולדת לשלטון, נוצרה ציפייה בקרב בני הקהילה להחזרת מצבם הכלכלי לקדמותו, בנוסף להשבת זכויות האזרח הבסיסיות שלהם. ציפייה זו נתבדתה, הן בשל מצבה הכלכלי של המדינה, והן בשל מדיניותה הכלכלית של ממשלת חזית המולדת, שהלכה ונטתה לכיוון הקומוניסטי עד כינונה של כלכלה ריכוזית.
כאמור, לא הותר לבעלי המפעלים לשוב ולעמוד בראשם, לא הוחזר כספם, ובפועל לא ניתן להם אשראי לפיתוח מחדש של עסקיהם. בשלהי 1947 השתלטו למעשה הקומוניסטים על בולגריה, והחל תהליך מדורג של הלאמת עסקים פרטיים. בנוסף, המעבר למשטר קומוניסטי פגע בחופש הביטוי, ומחאות בקרב בני הקהילה הובילו לשלילת רישיונם של עורכי דין ולפיטורי עשרות פקידי ציבור יהודים בטענת חתרנות נגד השלטון.
עם כינונה של ממשלת חזית המולדת, החלה עליית יהודים הדרגתית מבולגריה לארץ ישראל, תהליך שהואץ מאד עם כינונה של מדינת ישראל. ב-31 בדצמבר 1951 נותרו בבולגריה 7,676 יהודים, כ-15 אחוזים מאוכלוסיית הקהילה בתום מלחמת העולם השנייה[31]. השילוב בין אי-ביטולו המלא בפועל של החוק להגנת האומה, בעיקר בתחום הכלכלי, ובין אופייה הציוני של יהדות בולגריה, הוביל לשיעור גבוה במיוחד של עולים למדינת ישראל מקרבה[32].
ראו גם
לקריאה נוספת
- שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת: עלייה והעפלה מבולגריה ודרכה בשנים 1949-1939, העמותה לחקר מערכות ההעפלה ע״ש שאול אביגור, אוניברסיטת תל אביב, 2004.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 טקסט בוויקיטקסט: נוסח החוק (בולגרית) |
- מיכל כספי, 60 שנה להצלת יהדות בולגריה, באתר הכנסת.
- שלמה שאלתיאל, מהצלה לעלייה – יהודי בולגריה מן התהום אל שירת "התקווה", באתר הערוץ האקדמי, 1 באפריל 2008
- ז'קלין סופרמן, החקיקה האנטי-יהודית בבולגאריה 1940–1942, והתגובות עליה, פעמים 27, תשמ"ו
- משה מוסק, יהודי בולגריה - כפשע בינם לבין המוות, באתר יד ושם
הערות שוליים
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930 - 1940, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 567.
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, עמוד 605.
- ^ ז'קלין סופרמן, החקיקה האנטי-יהודית בבולגאריה, 1940-1942, והתגובות עליה, פעמים, 27, תשמ"ו 1986, עמ' 143–168. חוברת שהוקדשה לנושא יהדות ספרד והמזרח בתקופת השואה, עמוד 147.
- ^ אלברט רומנו, המשבר והפילוג בתנועה הציונית 1930-1940, עמודים 591-592.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג'-תקופת השואה, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 21-20.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, הוצאת הד ארצי, אור יהודה, 1999, עמודים 37-34.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 42-40.
- ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, בתוך: אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 790-789.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות עמוד 42.
- ^ 10.0 10.1 חיים קשלס, החוק להגנת האומה, עמודים 797-793.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 47.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 43.
- ^ 13.0 13.1 שלמה שאלתיאל, החקיקה האנטי-יהודית והשלכותיה, באתר "כולנו בולגרים" אתר הבית של יהודי בולגריה.
- ^ 14.0 14.1 מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמוד 45.
- ^ 15.0 15.1 15.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 56-51.
- ^ חיים קשלס, החוק להגנת האומה, עמוד 800.
- ^ אלברט רומנו, מאבק בין מתונים וקיצונים בהסתדרות הציונית, בתוך אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 291-289.
- ^ ג'ני לבל, גאות ושבר - פרקים בתולדות יהודי מקדוניה הווארדארית, הוצאת מורשת, 1986,עמודים 201-196.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 74-73.
- ^ 20.0 20.1 20.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 64-58.
- ^ ג'ני לבל, גאות ושבר - פרקים בתולדות יהודי מקדוניה הווארדארית, עמוד 201.
- ^ מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 61-57.
- ^ אנגל צ'וראפצ'יאב, קווים כלליים בהתפתחות בתי ספר יהודיים בבולגריה אחרי מלה"ע הראשונה, באתר "כולנו בולגרים", אוחזר ב-25 בנובמבר 2012.
- ^ 24.0 24.1 מיכאל בר-זוהר, הרכבות יצאו ריקות, עמודים 213-212.
- ^ 25.0 25.1 25.2 חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, עמודים 219-222.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, הוצאת דבר, תל אביב, 1969, עמודים 23-27.
- ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות - יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 925.
- ^ יוסף בן, לחרות ולעלייה, בתוך:אנציקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמוד 926.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 18-17.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 171-170.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמוד 299.
- ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ד' - מאחורי מסך הברזל, עמודים 305-301.
