סטיבן לויצקי
 | |
| סטיבן לויצקי בשנת 2013 | |
| ענף מדעי | מדע המדינה |
|---|---|
| מקום מגורים | ברוקליין (מסצ'וסטס) |
סטיבן לויצקי (באנגלית: Steven Levitsky; נולד ב-17 בינואר 1968) הוא מדען מדינה יהודי-אמריקאי,[1] מומחה לפוליטיקה השוואתית, פרופסור לממשל וללימודי אמריקה הלטינית באוניברסיטת הרווארד. הוא עוסק בדמוקרטיזציה וסמכותנות, מפלגות פוליטיות ובמוסדות חלשים ובלתי פורמליים, בדגש על פוליטיקה באמריקה הלטינית.[2] לויצקי ידוע בעיקר בשל מחקריו אודות "סמכותנות תחרותית" (Competitive Authoritarianism) ומוסדות פוליטיים בלתי פורמליים.[3]
לויצקי מכהן גם בוועדות המנהלות של מרכז ווט'רהאד ליחסים בינלאומיים (Weatherhead Center for International Affairs)[4] ושל מרכז דייוויד רוקפלר ללימודי אמריקה הלטינית (David Rockefeller Center for Latin American Studies), שניהם בהרווארד.[5]
ביוגרפיה
ב-1990 השלים לויצקי לימודי תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת סטנפורד, וב-1999 השלים דוקטורט במדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה בברקלי בהנחיית דייוויד קולייר (אנ').[3] לאחר מכן לויצקי היה עמית אורח במכון קלוג למחקרים בינלאומיים באוניברסיטת נוטרדאם.[6]
ב-2000 לויצקי הצטרף לסגל ההוראה של אוניברסיטת הרווארד כעוזר הוראה בממשל. שם, הוא המשיך לשמש מרצה חבר למדעי החברה בין השנים עד לקבלת קביעות ב-2008.[3][6] לויצקי גם יועץ למספר ארגוני סטודנטים, כולל אגודת הרווארד לטיפוח דמוקרטיה בין-אמריקאית (HACIA Democracy).[7]
חיים אישיים
לויצקי נשוי לליז מינאו (Liz Mineo), עיתונאית פרואנית בוגרת האוניברסיטה הלאומית של סן מרקוס ואוניברסיטת קולומביה, שעובדת בהרווארד.[8] לויצקי ואשתו מתגוררים עם בתם בברוקליין, מסצ'וסטס.
הגותו
לויצקי ידוע בעבודתו עם לוקאן ואי (Lucan Way) אודות סוג של משטרי כלאיים שהם מאפיינים כ"סמכותנות תחרותית". במשטרים אלו מקובל מצד אחד להתייחס למוסדות הדמוקרטיים כאמצעי להשגה ולהפעלה של כוח פוליטי, ומצד שני בעלי תפקידים מפרים את הנורמות של אותם מוסדות באופן תדיר, עד שהמשטר לא מצליח לעמוד בתנאי ההבסיס של דמוקרטיה. במערכת כזו, בעלי תפקידים כמעט תמיד שומרים על אחיזתם בשלטון, כי הם משתמשים במנגוני המדינה כדי לדכא אופוזיציה, לעצור ולהפחיד יריבים פוליטיים, לשלוט בסיקור התקשורתי ולהתערב בתוצאות הבחירות.[9] כשהשניים כתבו אודות התופעה ב-2002, הם ניתחו את סרביה תחת סלובודן מילושביץ' ורוסיה תחת ולדימיר פוטין, כמקרים מייצגים של משטרי סמכותנות תחרותית.[10]
בשנת 2015 פרסם יחד עם גלן וויל (Glen Weyl) מאמר דעה בוושינגטון פוסט שכותרתו "אנחנו ציונים כל חיינו. זו הסיבה שבחרנו להחרים את ישראל". בפתחו של המאמר כתבו:
בדומה ליהודים פרוגרסיבים אחרים, תמיכתנו בישראל הושתתה על שתי קונבנציות: ראשית, ש[הקמת] מדינה הייתה הכרחית כדי להגן על עמנו מפני אסון עתידי; ושנית, שכל מדינה יהודית תהיה דמוקרטית, ותאמץ את ערכי זכויות האדם האוניברסליות שרבים החשיבו כלקח מהשואה. צעדים לא דמוקרטיים שננקטו במרדף אחר הישרדותה של ישראל, כמו כיבוש הגדה המערבית ועזה ושלילת זכויות בסיסיות לפלסטינים החיים שם, נתפסו כזמניים. אבל עלינו להתמודד עם המציאות: הכיבוש הפך קבוע. כמעט חצי מאה לאחר מלחמת ששת הימים, ישראל מסדירה משטר דמוי האפרטהייד שכנגדו הזהירו רבים ממנהיגיה לשעבר.[11]
בשנת 2018, פרסם לויצקי עם עמיתו בהרווארד דניאל זיבלט (אנ') את הספר איך דמוקרטיות מתות (How Democracies Die). בספר זה נבחנים התנאים שיכולים להוביל דמוקרטיות להתמוטטות מבפנים בהפיכה עצמית, בשונה מהטמוטטות בעקבות אירועים חיצוניים כמו הפיכות צבאיות או פלישות זרות.
דיקטטורות מובהקות נעלמו מרוב מדינות העולם. הפיכות צבאיות והשתלטויות אלימות אחרות על השלטון הן דבר נדיר. ברוב המדינות מתקיימות בחירות סדירות. דמוקרטיות עדיין מתות, אך באמצעים שונים. מאז תום המלחמה הקרה, רוב התמוטטויות הדמוקרטיות לא נגרמו בידי גנרלים וחיילים, אלא בידי הממשלות הנבחרות עצמן. כמו צ'אווס בונצואלה, מנהיגים נבחרים ערערו את המוסדות הדמוקרטיים בגאורגיה, הונגריה, ניקרגואה, פרו, הפיליפינים, פולין, רוסיה, סרי לנקה, טורקיה ואוקראינה. נסיגתן לאחור של דמוקרטיות מתחילה כיום בתיבת הקלפי. [...] מאחר שאין רגע יחיד – לא הפיכה, לא הכרזה על המשפט הצבאי ולא השעייה של החוקה – שבו המשטר 'חוצה את הקווים' בצורה ברורה לעבר דיקטטורה, דבר אינו מדליק את נורות האזהרה של החברה. התרעות על ניצול לרעה של השלטון עלולות להיתפס כהגזמות או קריאות 'זאב זאב'. עבור רבים, שחיקתה של הדמוקרטיה כמעט ואינה מובחנת.
— How Democracies Die p.13
הספר זכה לשבחים רבים, ובילה מספר שבועות ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וברשימת רבי המכר של השבועון הגרמני דר שפיגל.[12] הספר הוכר כאחד מספרי העיון הטובים ביותר של 2018 על ידי הוושינגטון פוסט, טיים ו-Foreign Affairs.[13] לויצקי וזיבלט גם כתבו יחד מאמרי דעה רבים על הדמוקרטיה האמריקאית בניו יורק טיימס.[14]
ספריו
- 2022. Revolution and Dictatorship: The Violent Origins of Durable Authoritarianism. (with Lucan Way). Princeton University Press.
- 2018. How Democracies Die. (with Daniel Ziblatt). New York: Crown.
- 2010. Competitive Authoritarianism: Hybrid Regimes after the Cold War. (with Lucan A. Way). New York: Cambridge University Press. . 2006. Informal Institutions and Democracy: Lessons from Latin America. (edited with Gretchen Helmke). Baltimore: Johns Hopkins University Press.
- 2005. Argentine Democracy: The Politics of Institutional Weakness. (edited with M. Victoria Murillo). University Park: Penn State University Press.
- 2003. Transforming Labor-Based Parties in Latin America: Argentine Peronism in Comparative Perspective. New York: Cambridge University Press.
קישורים חיצוניים
- דף המרצה באתר אוניברסיטת הרווארד
- סטיבן לויצקי ולוקאן וואי, בחירות ללא דמוקרטיה: עליית הסמכותיות התחרותית, 2002. (באנגלית)
- מיקי גיצין, העשור הפופוליסטי: כיצד מתגברים על הפגיעה בדמוקרטיה ובונים סדר אזרחי נכון , באתר ליברל, ה-17 בדצמבר 2020
הערות שוליים
- ^ Friedman, Gabe (27 באוקטובר 2015). "The 'lifelong Zionists' who called for an Israel boycott. In a Washington Post op-ed, professors Steven Levitsky and Glen Weyl urged economic sanctions on Jewish state". The Times of Israel.
An Op-Ed co-written last Friday by two American Jewish professors has stirred Internet controversy, with the focus largely on their use of four words: “We are lifelong Zionists.”
{{cite news}}: (עזרה) - ^ "Steve Levitsky, Professor of Government". Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
- ^ 3.0 3.1 3.2 Balakrishna, Aditi (December 12, 2007). "Popular Levitsky Awarded Tenure". Harvard Crimson. Retrieved 2022-03-31.
- ^ "Senior Advisers and Executive Committee". Weatherhead Center for International Affairs. Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
- ^ "Faculty Governance". David Rockefeller Center for Latin American Studies. Harvard University. Retrieved 2016-10-23.
- ^ 6.0 6.1 Steven Levitsky curriculum vitae, 2009. Via Harvard University website. Retrieved 2016-10-23.
- ^ HACIA: XXII Summit of the Americas: Faculty advisor guide (2016). p. 2. Available as a PDF file at the HACIA Democracy website. Retrieved 2016-10-23.
- ^ "Daily News reporter chosen for Harvard fellowship". The MetroWest Daily News. נבדק ב-18 באוגוסט 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Levitsky Steven; Way, Lucan A. (2002). "The Rise of Competitive Authoritarianism.". Journal of Democracy, Vol. 13, No. 2, p. 51-66; here: p. 52-53. Available as PDF file via Harvard faculty page. Retrieved 2016-10-23.
- ^ Levitsky & Way (2002), p. 52.
- ^ Steven Levitsky and Glen Weyl, "We are lifelong Zionists. Here’s why we’ve chosen to boycott Israel", the Washington Post, October 23, 2015
- ^ "Sachbuch". Spiegel Online. Der Spiegel. 25 באוגוסט 2018. נבדק ב-8 בדצמבר 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ "How Democracies Die". Penguin Random House. נבדק ב-13 במרץ 2019.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Levitsky, Steven; Ziblatt, Daniel (20 בספטמבר 2019). "Why Republicans Play Dirty: They fear that…". The New York Times. נבדק ב-8 בדצמבר 2019.
{{cite news}}: (עזרה)
