עזה

עזה
غزة

סמל עזה
מרכז העיר עזה, 2007
מרכז העיר עזה, 2007
מדינה / טריטוריה	רצועת עזה
נפה	עזה
ראש העיר	יחיא אלסראג'
תאריך ייסוד	לא ברור; אזכור ראשון במאה ה-15 לפנה"ס
שמות קודמים	ḫa-az-zu-tu, Γαζα
שטח	45 קמ"ר
גובה	45 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ צפיפות	8,153 נפש לקמ"ר
אזור זמן	UTC +2
www.gaza-city.org

עַזָּה (כיום בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רַ'זַּה, גַֿזַּה; בימי קדם: באכדית: ḫa-za-ti או az-za-ti, באשורית: ḫa-az-zu-tu, ביוונית: Γαζα) היא העיר הגדולה ביותר ברצועת עזה, עם אוכלוסייה של 590,481 אנשים נכון לשנת 2017. בחודשיה האחרונים של 2023, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חלקים נרחבים מהעיר חרבו וחלק מתושביה ברחו לדרום הרצועה.

השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו בשפה הכנענית. שם העיר עבר גלגולים רבים. עזה הייתה עיר גדולה וחשובה עוד מתקופת הברונזה, והמשיכה להתקיים אלפי שנים עד לימינו. במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר מהאימפריה העות'מאנית ונכללה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות מלחמת העצמאות עברה לשלטון מצרים, תחילה תחת שליטת ממשלת כל פלסטין ולאחר מכן בשליטת הנציב הצבאי המצרי. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך הועברה בשנת 1994 לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ ברצועת עזה עימות בין חמאס לפת"ח, ובסופו השתלט ארגון חמאס על העיר וקרע פוליטי נוצר בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז השתלטות חמאס על העיר, פיקחו ישראל ומצרים על מעבר סחורות ובני אדם לרצועת עזה. המטרה המוצהרת של ישראל הייתה מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה. במתקפת הפתע על ישראל, בשמחת תורה ה'תשפ"ד 7 באוקטובר 2023 תקף חמאס את יישובי עוטף עזה, ורצח 1,163 ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה על מלחמת חרבות ברזל נגד חמאס, ויצאה להשמדתו. במהלך הלחימה חרבה העיר עזה ונכון לינואר 2024 נכבשה בידי כוחות צה"ל.

היסטוריה

בעת העתיקה

עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור והייתה מיושבת לפני כ-3,500 שנה ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפוריה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה.

העיר עזה נזכרת בפרשת נח בדור שאחר המבול: ”וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה.” (ספר בראשית, פרק י', פסוק י"ט)

תחת שלטון מצרים

האזכור ההיסטורי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפנה"ס. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפנה"ס את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה במכתבי אחתאתן (אל-עמארנה) בשם az-za-ti במכתב ששלח מלך העיר ia[ḫ]tiri למלך מצרים, בו הוא מביע נאמנות למלך, מזכיר מקרה בו הובא למצרים והבטיח למלך לשמור על שערי עזה ויפו, ומספר שמאז הלך עם חיל מלך מצרים; ובשם ḫa-za-ti במכתב מעבדיחבה ובמכתב ממושל תענך שנקרא להתייצב בה בפני אמנחותפ השלישי. על־פי תעודות אלה ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים.

עזה הפלישתית

במאה ה־13 לפנה"ס (במשבר תקופת הברונזה המאוחרת) גויי הים – שחלקם נעשו בהמשך לפלשתים – השתלטו על חוף כנען וכבשו גם את עזה. עזה הייתה אחת מערי הפלשתים הגדולות. עיר הפלשתים נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון. הפלשתים מופיעים במקרא כאויביהם המרים של ישראל בסוף תקופת השופטים ובתקופת ממלכת ישראל המאוחדת. במשך שנים הם שלטו על שטחים נרחבים בארץ ישראל וערכו עם ישראל מלחמות רבות, בין השאר בימי שמשון, שמואל ושאול, עד שהוכרעו על ידי דוד. שלמה בנו כבר שלט על כל ארץ פלשתים, ועזה הייתה העיר הדרומית ביותר בגבול ממשלתו: ”כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר, מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה”.

תחת שלטון אשור, בבל ופרס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: חסר מידע על העיר תחת האימפריות האשורית, הבבלית והפרסית.

ההיסטוריון היווני הרודוטוס (המאה ה-5 לפנה"ס) מזכיר את עזה בשם "קאדיטיס". נראה שהיגוי זה לשמה של העיר הוא מצרי. לדברי הרודוטוס: "מן העיר קאדיטיס, שלדעתי אינה קטנה בהרבה מסארדיס, מרכזי המסחר שעל חוף הים ועד לעיר יניסוס, הם בידי הערבים" (סארדיס הייתה עיר גדולה באסיה הקטנה ויניסוס היא כנראה אל-עריש). לעזה הייתה חשיבות בשל היותה נמל-מוצא לסחר הבשמים, שהגיע אליה מחצי האי ערב באמצעות סוחרים ערבים ושווק ממנה אל הארצות שלחופי הים התיכון. עובדה זאת העניקה לעיר חשיבות עבור הערבים, והשפעתם בה הייתה ניכרת. ישנו שפע של מטבעות העיר מהתקופה הפרסית, מה שמלמד על חשיבותה הכלכלית.

התקופה ההלניסטית

בשנת 332 לפנה"ס הטיל אלכסנדר מוקדון מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.^{[דרוש מקור]}

בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים. המלך החשמונאי אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר.

התקופה הרומית והביזנטית

ערך מורחב – עזה הביזנטית

דויד המלך מנגן בכינור בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (רפליקה במוזיאון ישראל)

מבחינה גאוגרפית ראו הרומאים את עזה, שעל רצועת החוף בין ארוד לפלוסיום, כחלק מפיניקיה. עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר.

בעזה הייתה קהילה יהודית גדולה. אחד מבתי הכנסת המפוארים בארץ מתקופה זו התגלה ב 1965. כתובת ההקדשה של בית הכנסת העתיק בעזה מעידה שרצפת הפסיפס שלו נתרמה על ידי מנחם וישוע בני ישי בשנת 508. בין יתר האלמנטים והדמוויות בפסיפס מתואר דוד המלך (בפסיפס כתוב דויד) מנגן בכינור.

ערך מורחב – עזה בתקופה הערבית

עזה נכבשה על ידי הערבים ביולי 634 לאחר מצור קצר. הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה דרך הבשמים שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.

ב-1077 כבש אתסיז אבן אוק במהלך דיכוי מרד נגד הסלג'וקים את עזה, הוא החריב את העיר כליל והיישוב בה התחדש רק כעבור שני דורות.

העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אולם לאחר מכן נכבשה שוב על ידי המוסלמים, בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

בעת החדשה

עזה בציורו של הארי פן, 1880

האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 7–1516 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעיתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושלי ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי. בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. מחשובי יהודי עזה הוא רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומשורר, שכיהן כפוסק בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.

בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897–1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה. עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה (כשם העיר באירופה) ושימש בעיקר לחבישה. ענף חקלאי חשוב אותו הובילו יהודי עזה היה המסחר באבטיח הפקועה לתעשיית התרופות באירופה.

במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי

סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917

ערכים מורחבים – קרב עזה הראשון, קרב עזה השני, קרב באר שבע

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים. במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני פרידריך קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים. הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר.

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות

רוכל ברחוב בעזה, 1956

בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי.

תחת השלטון המצרי

ממשלת כל פלסטין

10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן-אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.

עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלה הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם האחרונה החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זאת את ממשלת כל פלסטין. בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אספה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זאת סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זאת חדלה מלפעול.

תחת נציב צבאי מצרי

במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משוריין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון ח'אן יונס. את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.

במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים. בשעות בוקר 6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור ח'אן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור ח'אן יונס. בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.

לאחר מלחמת ששת הימים

עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל על בסיס הזיכיון ההיסטורי של חברת החשמל. ביולי 1969 חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צווי גירוש לפייסל חוסייני, אברהים אבו סיטה וחיידר עבדול שאפי.

בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. בין השאר הוקמה בדרך זאת שכונת קנדה ברפיח שנמצאת כיום בצידו המצרי של הגבול. מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

הרשות הפלסטינית

ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 1998 החלה לפעול המכללה האוניברסיטאית למדעים שימושיים.

בשנת 2005, לפי תוכנית ההתנתקות, פונו היישובים היהודיים ברצועת עזה, וצה"ל יצא ממנה יציאה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל, התגבר ירי רקטות קסאם משטח הרצועה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.

תחת שלטון החמאס

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

מלחמת חרבות ברזל

ב-7 באוקטובר 2023, החמאס תקף את ישובי עוטף עזה, ורצח כ-1400 ישראלים. בעקבות כך, ישראל הכריזה מלחמה על החמאס, ויצאה למיגורו. המלחמה נקראה מלחמת חרבות ברזל.

היישוב היהודי

ערך מורחב – היישוב היהודי בעזה

היישוב היהודי בעזה התקיים לסירוגין מהמאה השנייה לפנה"ס ועד מאורעות תרפ"ט והקמת מדינת ישראל כעבור שני עשורים. הקהילה היהודית בעיר הוציאה מקרבה רבנים ואישים ידועי שם, אך לאורך כל ההיסטוריה הייתה קהילת מיעוט בעיר שרוב אוכלוסייתה אינה יהודי.

קיומה של קהילה יהודית בעזה נזכר לראשונה בתקופת החשמונאים, הקהילה פרחה בשלהי התקופה הביזנטית בארץ ישראל ושוב במאה ה-17. בראשית המאה ה-19 התבטל היישוב היהודי בעיר והוא הוקם שוב כהתיישבות חדשה בעיר ערבית רק בשנות ה-80 של המאה, במשך כמה עשורים ידעה הקהילה עליות ומורדות, וחרבה סופית בשלהי שנות הארבעים, לקראת סיום המנדט הבריטי.

בסקר הכפרים (1945) נמנו בנפת עזה 150 יהודים, מהם 80 בעיר עזה עצמה. אך מאז מלחמת העצמאות, בה נכבשה הרצועה ועזה בתוכה על ידי מצרים, אין עוד יישוב יהודי בעיר.

מבנה

שיקום

בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה ב-1937 את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה.

מבנה מוניציפלי

שכונות העיר עזה

בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה לשמונה שכונות:

• א-תורכמאן (חלקה הדרום מערבי של שג'אעייה)
• ג'דיידה (חלקה הצפון מזרחי של שג'אעייה)
• א-תופאח
• א-דרג'
• זייתון
• רימאל הצפונית
• רימאל הדרומית
• א-שאטי

נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:

1. מדינת אל-עוודה
2. שיח' רדואן
3. א-נאצר
4. א-שאטי
5. רימאל הצפונית
6. רימאל הדרומית
7. א-דרג'
8. א-תופאח
9. סברה
10. העיר העתיקה
11. תל אל-הווא
12. זייתון
13. שיח' עג'לין
14. א-תורכמאן (חלקה המערבי של שג'אעייה)
15. תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של שג'אעייה)
16. ג'דיידה (חלקה הצפוני של שג'אעייה)
17. ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של שג'אעייה)
18. הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)

יישובים סמוכים

במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:

• ג'באליה – עיר מצפון לעזה
• מחנה הפליטים ג'באליה – מחנה פליטים מצפון לעזה
• בית לאהיא – עיר מצפון לעזה
• א-נזלה – יישוב מצפון לעזה
• אל קובה – ישוב מדרום מזרח לעזה

ערים תאומות

• דנקרק, צרפת
• טבריז, איראן
• טורינו, איטליה
• טרומסה, נורווגיה
• קשקאיש, פורטוגל
• ברצלונה, ספרד
• לפקושה, הרפובליקה הטורקית של צפון קפריסין^{[דרוש מקור]}
• תל אביב-יפו, ישראל (מ־1998) – הברית הוקפאה ב-2008

לקריאה נוספת

• אילן מאירי, הנשק הטורקי והבריטי בקרבות עזה, 1917, בתוך: 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל; שחזור האיגוף הגדול והקרב על באר שבע, 31-27 באוקטובר 2007 והכנס השישי על מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל מבאר שבע לשפלת פלשת, מכללה אקדמית ספיר, 1–2 בנובמבר 2007. ירושלים: הוצאת אריאל, תשס"ט-2009
• דרור זאבי, המאה העות'מאנית - מחוז ירושלים במאה ה-17, (תשנ"ז)
• כהן ולואיס: (Cohen A. & Lewis B. Population and Revenue of Towns in Ottoman Palestine (1978
• מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה, כסלו תשנ"ה - דצמבר 1994.
• ברוך תאנה, ערי נחלתנו - מאמרים על . . . עזה , תשנ"ז (1997).
• חגי הוברמן, הקהילה היהודית מתקופת החשמונאים ועד פרעות תרפ"ט, מדרשת ראשית ירושלים, 2020
• אריה כשר, ‏ציוני דרך של העיר עזה בימי בית שני, קתדרה 15, אפריל 1980
• יעקב אשכנזי, ‏פגאניות בעזה במאה החמישית והשישית לספירה, קתדרה 60, יוני 1991, עמ' 115-106
• רנה הברון, ‏מוחמד רוּשדי – משרתם של שני שלטונות, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 107-98 (באתר סנונית)

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של עזה
• "עַזָּה", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ח, עמודים 42–43, באתר HebrewBooks
• גאוגרפיה והיסטוריה של עזה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
• עזה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• עזה (רצועת עזה), דף שער בספרייה הלאומית
• אסף גבור, ‏החיים עצמם: עזה, מבט מבפנים, בעיתון מקור ראשון, 24 באפריל 2019
• מיכאל טוכפלד, ‏קודש וחולות, בעיתון מקור ראשון, 30 באפריל 2019
• מפות עזה 1843-1946, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, בקטלוג הספרייה הלאומית
• צבי מיתר, עזה של פעם, בלוג צילום 1857 - 1967, באתר הארץ, 27 בפברואר 2022
• אוריאל לוי, ‏עזה. 100 שנה של מלחמות, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, 20 באוקטובר 2023
• קובי מיכאל, גרסת חמאס לאירועי 7 באוקטובר - מאפיינים ומשמעויות, באתר המכון למחקרי ביטחון לאומי, 28 בינואר 2024.

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

עזה38570135Q47492