עזה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פירוש נוסף ערך זה עוסק בעיר עזה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו עזה (פירושונים).
עזה
غزة
סמל עיריית עזה
סמל עזה
Gaza City.JPG
מרכז העיר עזה
טריטוריה הרשות הפלסטיניתהרשות הפלסטינית הרשות הפלסטינית
נפה עזה
ראש העיר יחיא אלסראג'
תאריך ייסוד לא ברור; אזכור ראשון במאה ה-15 לפנה"ס
שמות קודמים ḫa-az-zu-tu, Γαζα
שטח 45 קמ"ר
גובה 45[1] מטרים
אוכלוסייה ‏
 ‑ בעיר 590,481 (2017)
 ‑ צפיפות 8,153 נפש לקמ"ר (2017)
אזור זמן UTC +2
www.gaza-city.org

עַזָּה (בערבית: غزة, תעתיק מדויק: עַ'זַּה, תעתיק חופשי: רזה, גזה; בשפות נוספות:[4]) היא עיר הבירה של רצועת עזה והעיר הגדולה ברשות הפלסטינית, עם אוכלוסייה של 590,481 אנשים (נכון לשנת 2017).[5] השם "עזה" מופיע בתנ"ך 22 פעמים ומקורו כנראה בשפה הכנענית.

במלחמת העולם הראשונה נכבשה העיר ונכללה בשטחי המנדט הבריטי על ארץ ישראל. בעקבות מלחמת העצמאות עברה לשלטון מצרים. במלחמת ששת הימים נכבשה העיר על ידי ישראל, אך הועברה בשנת 1994 לידי הרשות הפלסטינית. בעקבות בחירות 2006, פרץ ברצועת עזה עימות בין חמאס לפת"ח, ובסופו השתלט ארגון חמאס על העיר וקרע פוליטי נוצר בין רצועת עזה לרשות הפלסטינית.

מאז השתלטות חמאס על העיר, ישראל ומצרים מפקחות על מעבר סחורות ובני אדם לרצועת עזה. המטרה המוצהרת של ישראל היא מניעת מעבר חומרים אשר יכולים לשמש לייצור אמצעי לחימה.

היסטוריה

בעת העתיקה

עזה היא אחת הערים העתיקות ביותר באזור והייתה מיושבת לפני כ-3,500 שנה ואולי אף מוקדם יותר. עקב מיקומה על דרך הים, בין אסיה ואפריקה, אדמתה הפוריה, וערכה בתור עיר נמל נחשבה עזה כנקודה אסטרטגית וניטשו סביבה קרבות ומערכות לאורך ההיסטוריה.

העיר עזה נזכרת בפרשת נח בדור שאחר המבול: ”וַיְהִי גְּבוּל הַכְּנַעֲנִי מִצִּידֹן בֹּאֲכָה גְרָרָה עַד עַזָּה.” (ספר בראשית, פרק י', פסוק י"ט)

תחת שלטון מצרים

האזכור ההיסטורי המוקדם ביותר לעזה נמצא בהקשר לפרעה תחותמס השלישי במאה ה-15 לפני הספירה. תחותמס השלישי כבש ב-1468 לפני הספירה את העיר המכונה בשם "גצת" במסעו לדיכוי המרידה שהונהגה על ידי מלכי מגידו וקדש. העיר גם נזכרה בתעודות אל עמרנה בשם "Ha-za-ti" עת מושל תענך נקרא להתייצב בה בפני אמנחותפ השלישי. על פי תעודות אלו ואחרות עולה כי עזה הייתה המרכז הצבאי והאדמיניסטרטיבי בשלטון המצרי בכנען שנמשך 300 שנים.

עזה הפלישתית

במאה ה-13 לפני הספירה השתלטו הפלשתים על שפלת החוף הדרומי של ארץ ישראל וכבשו גם את עזה. עזה הייתה אחת מהערים הגדולות של הפלשתים. עיר הפלשתים נבנתה על גבעה בגובה של 45 מטרים מעל פני הים, כ-2.4 קילומטרים מהים התיכון.

תחת שלטון אשור, בבל ופרס

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. הסיבה היא: חסר מידע על העיר תחת האימפריות האשורית,[6] הבבלית והפרסית.

התקופה ההלניסטית

בשנת 332 לפנה"ס הטיל אלכסנדר מוקדון מצור על עזה. המצור נמשך כ-9 שָבועות, ואחריהם טבח צבאו של אלכסנדר בכל הגברים הלוחמים. הנשים והילדים נמכרו לעבדות.

בסוף התקופה ההלניסטית היו לעיר עזה קשרים פוליטיים וכלכליים הדוקים עם הנבטים[7]. המלך אלכסנדר ינאי כבש את עזה בשנת 101 לפנה"ס לאחר מצור שנמשך שנה והסתיים בטבח שבוצע בתושבי העיר. אלכסנדר ינאי הרג את מועצת העיר שברחה למקדש אפולו, והחריב את העיר[8].

התקופה הרומית והביזנטית

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עזה הביזנטית

עם כיבוש האזור על ידי פומפיוס, בשנת 63 לפנה"ס, עברה העיר להיות תחת שלטון רומי באזור שקיבל מאוחר יותר את השם פרובינקיית פלשתינה ולאחר פיצול הקיסרות במאה הרביעית הפך השלטון המרכזי לביזנטי. בתהליך ניצור הקיסרות הביזנטית, בלטה עזה הביזנטית כעיר שהתנגדה בצורה המשמעותית ביותר לוויתור על התרבות והדת הפגאנית ורק בכוח הזרוע של השלטון המרכזי בביזנטיון הצליחה הנצרות להתבסס כדת השלטת בעיר[9].

בימי הביניים

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – עזה בתקופה הערבית

עזה נכבשה על ידי הערבים בשנת 635. הם החלו ליישב בה תושבים מוסלמים, לצד התושבים הנוצרים והיהודים ששכנו בה לפָנים. עזה הייתה הנמל החשוב והגדול ביותר באזור, ובה הסתיימה דרך הבשמים שדרכה הובלו סחורות יקרות מאסיה. דרך נמל עזה שווקו סחורות אלה לאירופה.

העיר נכבשה על ידי הצלבנים במאה ה-12, אולם לאחר מכן נכבשה שוב על ידי המוסלמים, בשנת 1187. בשנות השלטון הממלוכי 1250-1516 עזה הייתה בירת מחוז ארץ ישראל. חלק מן התקופה היא חלקה את הראשות עם צפת. היישוב היהודי בעזה בשלהי התקופה הממלוכית ובראשית התקופה העות'מאנית היה השלישי בגדלו בארץ ישראל (אחרי צפת וירושלים).

בעת החדשה

עזה בציורו של הארי פן, 1880

האימפריה העות'מאנית נטלה את השליטה על עזה לאחר כיבוש הסולטנות הממלוכית בשנים 7–1516 ובתחילה מינתה מושלים עות'מאנים, לעיתים משותפים למחוז ירושלים. במחצית השנייה של המאה ה-16 מונו מושלים מבית רד'ואן (בערבית: رضوان) שהיה קשור למושלי ירושלים מבית פרוח' ולשבט טורבאי[10]. בשנת 1662 בקירוב הודחו בני שושלת בית רד'ואן בעקבות כישלונם לאבטח את שיירות החג' שעברו בתחומן והשלטון על עזה עבר לפקידים עות'מאנים. מחשובי יהודי עזה הוא רבי ישראל נג'ארה, פייטן ומשורר, שכיהן כפוסק בעזה, וכרבה הראשי. מנגד נודע גם נתן העזתי, מפיץ דבריו של משיח השקר שבתי צבי שפעל בשנות השישים של המאה ה-17. במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל כבש נפוליאון את העיר לאחר קרב קצר ב-24 בפברואר 1799.

בתחילת המאה ה-20 מנתה העיר כ-16,000 תושבים ומצבה הכלכלי היה טוב. אחת הסיבות למצב זה הייתה יצוא שעורה שגודלה בשטחים החקלאיים בסביבתה. בשנים 1897–1899 עמדה הכמות הממוצעת של יצוא השעורה לבריטניה על כ-30,000 טון בשנה[11]. עזה נודעה גם בבד המשי הארוג בקלילות, ששווק באירופה כבד גאזה (כשם העיר באירופה) ושימש בעיקר לחבישה[12]. ענף חקלאי חשוב אותו הובילו יהודי עזה היה המסחר באבטיח הפקועה לתעשיית התרופות באירופה.[13]

במלחמת העולם הראשונה ובתקופת המנדט הבריטי

סוללת תותחים בריטית מול עזה, 1917
Postscript-viewer-blue.svg ערכים מורחבים – קרב עזה הראשון, קרב עזה השני, קרב באר שבע

באפריל 1915 הפגיזו ספינות מלחמה צרפתיות את העיר מן הים[14]. במהלך 1916 נאבקו האימפריה הבריטית והאימפריה העות'מאנית על השליטה בתעלת סואץ ובחצי האי סיני. הכוחות הבריטיים הצליחו לדחוק את הטורקים מחצי האי סיני מזרחה ובתחילת 1917 עמדו באזור רפיח. הטורקים נערכו בקו הגנה בין עזה ובין באר שבע. על הכוח הטורקי פיקד הקצין הגרמני קרס פון קרסנשטיין. שלושה קרבות נערכו באזור עזה, אשר נחשבה כנקודת מפתח לכיבוש ארץ ישראל.

כוחותיו של צ'ארלס דובל, מפקד הכוח הבריטי, נעו בחסות החשכה והערפל ב-26 במרץ לעמדות התקיפה שלהם. דיוויזיית רגלים מתוגברת תקפה את רכס עלי מונטר הסמוך לעזה ואילו יחידות הפרשים תקפו את העיר ממזרח ומצפון. לאחר קרב קשה, הצליחו הרגלים הבריטיים לכבוש את אתר עלי מונטר והפרשים האוסטרלים כיתרו את העיר מכל עבריה. דובל, אשר לא היה בטוח בהצלחת כוחותיו, נתן עם ערב פקודת נסיגה ובכך מסר בעצם את הניצחון בקרב לכוחות הטורקים. הבריטים, אשר היו מעודדים מהגעת מסילת הברזל וקו המים שסללו בסיני עד למפקדתם בדיר אל בלח, החליטו לתקוף את עזה בשנית. אלא שבמשך שלושת השבועות שחלפו מהקרב הראשון, חיזק קרס פון קרסנשטיין את עמדותיו בציר עזה-באר שבע והכוח שבפיקודו הצליח להדוף את התקפת הכוח הבריטי תוך שהוא גורם לו אבדות קשות. רק לאחר נפילת באר שבע בסוף אוקטובר 1917, נפלה גם עזה בידי הכוחות הבריטים ב-7 בנובמבר[15].

בעזה נמצא בית קברות צבאי, הגדול ביותר לחללי האימפריה הבריטית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. בבית הקברות קבורים 3,215 חללים. מתוכם: 2,049 בריטיים, 120 מאנזא"ק ו-40 מהודו. מתוך 3,217 או 3,215 חללים, 781 חללים לא זוהו. בבית הקברות הצבאי קבורים עוד 210 חללים ממלחמת העולם השנייה, 30 חללים מהתקופה שאחריה ו-234 חללים מאומות אחרות[16]

רוכל ברחוב בעזה, 1956

בעת מלחמת העולם השנייה היו בעזה בתי חולים של יחידות אוסטרליות ובריטיות וכן שדה תעופה של חיל האוויר הבריטי[14].

תחת השלטון המצרי

10 בדצמבר 1956, המושל הצבאי של עזה, סגן-אלוף חיים גאון, חונך את סניף הדואר בעיר.

עוד לפני עזיבת כוחות המנדט הבריטי במאי 1948, נכנסו יחידות של חיל המשלוח המצרי לרצועת עזה ואף נטלו חלק בהתקפות על כפר דרום. במהלך קרבות מלחמת העצמאות ברחו פליטים ערבים רבים, מאזור השפלה הדרומית ומאזור הנגב לאזור העיר עזה ולערים האחרות ברצועת עזה. בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות, שויכה רצועת עזה לשטח מצרים, אולם זו, החילה בה ממשל צבאי ולא ראתה בה טריטוריה מצרית.

לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים, היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעיר עזה "מועצה מנהלית לפלסטין", בספטמבר אותה שנה הקים הוועד הערבי העליון במקום מועצה זו את "ממשלת כל פלסטין". בזאת התיימר הוועד הערבי העליון כי לממשלה זאת תהיה סמכות גם בגדה המערבית שנכבשה על ידי ממלכת ירדן. בראש ממשלה זאת הועמד אחמד חילמי, שר החוץ שלה היה ג'מאל חוסייני והממונה על ביטחון הציבור היה פאיז ביי אידריסי. הוקמה גם אספה מכוננת שבראשה הועמד המופתי חג' אמין אל-חוסייני. הניסיון להקים בעזה ממשלה כל-פלסטינית נכשל מחמת התנגדותה של ממשלת ירדן, שעמדה לספח את הגדה המערבית וראתה עצמה כנציגה הבלעדית של הפלסטינים. גם המצרים לא מסרו לממשלה זו סמכויות של ממש ובספטמבר 1952 הצהירה מועצת הליגה הערבית כי ממשלה זו חדלה מלפעול.

במבצע קדש ב-1956, נכבשה עזה ב-2 בנובמבר על ידי כוח ישראלי שכלל את חטיבת החי"ר 11, בפיקוד אהרון דורון, שתוגברה בצוות גדודי משוריין מחטיבה 37. כוח זה החל בפעולתו בשעות הבוקר המוקדמות ובצהרי אותו יום נכנעה העיר. אותו כוח השתלט גם על צפון רצועת עזה ואז נע דרומה לכיוון ח'אן יונס[17]. את מקומה של חטיבה 11 תפסה חטיבה 12 שעסקה בהחזקת רצועת עזה ובהשלטת סדר בה. על החטיבה פיקד דוד אלעזר שאף קיבל את כתב הכניעה לעיר מהגנרל המצרי פואד דיגווי שהיה מושל רצועת עזה[18]. כוחות צה"ל נסוגו מהעיר בעת הנסיגה מסיני בתחילת 1957.

במלחמת ששת הימים ב-1967, כבשה ישראל שנית את רצועת עזה מידי המצרים. על מבואותיה הדרומיים של עזה נערך ב-5 ביוני קרב קשה בין מגני העיר שנמנו על הדיוויזיה ה-20 "הפלסטינית" של הצבא המצרי ובין חטיבה 11 וגדוד 202 של חטיבת הצנחנים[19]. בשעות בוקר 6 ביוני, לאחר שחיל האוויר הישראלי הפציץ מטרות בעיר, תקפו הכוחות מחטיבה 11 ומגדוד 202 ממזרח. במקביל, לאחר שנתקל בהתנגדות קשה באזור ח'אן יונס, נע צפונה גדוד צנחנים נוסף בפיקוד מפקד החטיבה רפאל איתן, מתוגבר בפלוגת טנקים. כוח הצנחנים הרכוב נע במהירות, שטף מצפון לדרום וחזרה את רחוב צלאח א-דין לכל אורכו, תוך ירי בלתי פוסק ונע חזרה דרומה לאזור ח'אן יונס[20]. בעיר עצמה החלו להופיע דגלים לבנים מונפים ונערכו קרבות מועטים בלבד. בצהרי היום הושלם כיבוש העיר ומושלה הצבאי המצרי חתם על כניעת העיר בטקס שנערך בבית החולים שיפא.

לאחר מלחמת ששת הימים

עזה שימשה כמפקדה הראשית עבור כוחות צה"ל שהחזיקו את רצועת עזה בין השנים 1967 ל-1994. בשנת 1969 חוברה העיר לרשת החשמל של ישראל על בסיס הזיכיון ההיסטורי של חברת החשמל[21]. ביולי 1969 חתם המושל הצבאי של עזה, מוטה גור, על צווי גירוש לפייסל חוסייני, אברהים אבו סיטה וחיידר עבדול שאפי[22].

בשנת 1971 החליטה ממשלת ישראל לפעול לשיקום מחנות הפליטים שברצועת עזה, מתוך מחשבה שמהלך זה יעזור להרגעת המתיחות הביטחונית ושינוי דעת הקהל לטובת ישראל, לאחר שתחת השלטון המצרי לא נעשה מאמץ לשקם את הרצועה. כחלק מהתוכנית הוקמה שכונות חדשות לפליטים בעזה, כשמע"ץ מבצעת את עבודת התשתית. בין השאר הוקמה בדרך זו שכונת קנדה ברפיח שנמצאת כיום בצידו המצרי של הגבול[23]. מתחילת שנות ה-70 החלו עימותים תכופים בין כוחות הביטחון הישראלים לבין הפלסטינים. ב-1971, בעת שאריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום פעל צה"ל בצורה נרחבת למיגור הטרור ברצועת עזה, והביא לשקט יחסי שנמשך מספר שנים. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה והעיר עזה הייתה אחד ממוקדי העימות. בעקבות האינתיפאדה והגבלת חופש התנועה של עובדים עזתיים אל מעבר לקו הירוק התדרדר המצב הכלכלי בעזה.

ב-1994, כתוצאה מהסכמי אוסלו, נסוג צה"ל מהעיר עזה והשליטה בעיר עברה לידי הרשות הפלסטינית. מנהיג הרשות הפלסטינית, יאסר ערפאת, קבע את מפקדתו בעזה וישיבתה הראשונה של המועצה הלאומית הפלסטינית נערכה בעזה במרץ 1996. בשנת 2005 פונו היושבים היהודיים ברצועת עזה, בנסיגה חד צדדית. לאחר יציאת צה"ל מעזה, התגבר ירי רקטות קסאם משטח רצועת עזה, כאשר הירי מהעיר עזה והעיירות הסמוכות אליה כוון בעיקר אל העיר שדרות וליישובים סביבה.

Postscript-viewer-blue.svg ערך מורחב – תוכנית ההתנתקות
תחת שלטון החמאס

לאחר ניצחון החמאס בבחירות שנערכו ברצועת עזה ב-2006 ועימות חמאס-פת"ח ברצועת עזה בו הורחקו פעילי הפת"ח, החמיר המצב הביטחוני בעיר. ישראל הפעילה סגר על רצועת עזה ומנגד התגבר ירי הרקטות ופצצות המרגמה על יישובי עוטף עזה, שהפכו את העיר ליעד עיקרי של הפצצות חיל האוויר הישראלי. בדצמבר 2008 פתח צה"ל במבצע עופרת יצוקה שבו פעלו כוחות יבשה, אוויר וים כנגד מטרות פלסטיניות ברצועת עזה. עיקר המאמץ הישראלי היה סביב העיר עזה: בעיר ג'באליה, במחנה הפליטים שאטי ובשכונות המזרחיות והדרומיות של העיר עצמה. הכוחות הישראלים נסוגו לאחר כשלושה שבועות. במהלך המבצע נגרם הרס רב בעיר, כתוצאה מתקיפות של צה"ל ונהרגו מאות מתושבי העיר, חלקם חמושים וחלקם אזרחים.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי דרום בשבועות שקדמו לו. ביולי 2014 פתח צה"ל במבצע צוק איתן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך על יישובי הדרום בשבועות שקדמו לו, במבצע שכלל גם כוחות אוויר וים, וב-17 ביולי 2014 נכנס צה"ל קרקעית לרצועת עזה בעקבות חדירה תת-קרקעית לשטח ישראל. במהלך המבצע הושמדו אלפי רקטות מסוגים שונים, נגרם הרס רב בעיר ונהרגו 2,203 פלסטינים במהלך המבצע. מתוכם, בין 1,068 ל-1,408 פעילי טרור ובין 805–1473 אזרחים הרוגים, ומעל ל-11,000 פלסטינים פצועים, מעל ל-200 פעילי טרור נשבו בידי ישראל.

היישוב היהודי בעזה

תקופת בית שני וימי המשנה והתלמוד

יונתן החשמונאי, אחיו של יהודה המכבי כבש את עזה בשנת 145 לפנה"ס ושמעון אחיו יישב בה קהילה יהודית, שהתקיימה עד שנת 61 לפנה"ס אז גירש את המתיישבים נציב סוריה הרומי אולוס גביניוס. בתקופת המשנה והתלמוד הייתה בעזה קהילה יהודית גדולה למדי. היה ניתן לראות על אחד העמודים במסגד הגדול בעזה את הכתובת "חנניה בר יעקב" בעברית וביוונית ומעליה חקוקה מנורה עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר עד להשחתתה בתחילת האינתיפאדה[24].

התקופה הביזנטית

דוד מנגן בנבל בפסיפס בית הכנסת העתיק בעזה (העתק)

סמוך לנמל עזה התגלו שרידי בית הכנסת העתיק בעזה הימית שנבנה בסביבות שנת 508 לספירה, בתקופה הביזנטית. על רצפת הפסיפס של בית הכנסת ניתן להבחין בבעלי חיים אפריקאים שונים עדויי מדליונים ובכניסה מתוארת דמות פורטת בנבל המקסימה את החיות, ומעליה מופיע השם "דויד". בכתובת המרכזית של הפסיפס מופיעות המילים הבאות ביוונית: "אנחנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569" (ספירת יהודי עזה החלה מהגירוש של גביניוס). קהילת עזה מוזכרת גם בכתבי גניזת קהיר.

התקופה הערבית הקדומה

ישנן עדויות על יישוב יהודי בעזה הן בסמוך לכיבוש הערבי המוקדם של ארץ ישראל והן במהלכו. כגון בעדותו של הקראי סהל בן מצליח הכהן: "עת עדיין נאסר רשמית על יהודים לעלות לרגל לירושלים היו נוהגים יהודי הפזורה להתקבץ בשלוש הרגלים מארבע כנפות שמיים, מדרום לצוער, ממזרח לטבריה וממערב לעזה, לשוח את שיחם בפני הבורא תחת לבוא אל עיר הקודש"[25]. אישוש נוסף לקיומו של יישוב יהודי בעזה במהלך הכיבוש הערבי המוקדם ולאחריו הוא אזכורם של אישים כמשה הנקדן העזתי[26] שחי בעזה סביב שנת ד´תק"ס, (800 לספירת הנוצרים). וכן של אפרים בן שמריה, מנהיגם של יהודי פוסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, שהיה בן עזה והוא היה נוהג לחתום על מכתביו כך: "אפרים... בן שמריה המלמד בן יחיה העזתי". נראה שאביו או סבו הגיעו למצרים מעזה. בגניזה הקהירית ישנם כתבים רבים המזכירים את היישוב היהודי בעזה באותן שנים. יישוב יהודי בעזה עולה גם על פי הוויכוח שנתגלע בין דוד בן דניאל מזרע ראשי הגולה בבבל ובין משפחת הגאונים לבית הכוהנים אודות השאלה האם עזה ואשקלון נכללות בגבולות ארץ ישראל או מחוץ לה[27].

התקופה הממלוכית והעות'מאנית

ייתכן שהיישוב היהודי במקום חרב שוב, אולם עם הכיבוש הממלוכי הגיעו אליה יהודים ובעיר קמה קהילה יהודית שוקקת. נוסעים נוצרים דיווחו על קיומה של קהילה יהודית בעיר כבר בסוף המאה ה-14. היהודים התגוררו באותו רחוב, וברחוב סמוך התגוררו השומרונים. בני העדות השונות חבשו כיסויי-ראש בצבעים שונים: המוסלמים במטפחת לבנה, הנוצרים במטפחת בצבע כחלחל, השומרונים במטפחת לבנה בגוון אדום בהיר ואילו היהודים במטפחת צהובה[28].

משולם מוולטרה מתאר במסעו לארץ ישראל בשנת 1481 את העיר עזה: "ארץ טובה ושמנה ופרותיה משובחים מאד. יש שם לחם ויין, שרק היהודים מכינים. היא בעלת אוכלוסייה גדולה. יש בה כ-70 משפחות יהודיות וכן ארבע משפחות של שומרונים[29]. הוא מספר כי היהודים יושבים בחלק העליון של העיר - "בראש (נמצאת) הייודיקה[30] ובה הבית של דלילה (הפלישתית), והיה דר בתוכה שמשון הגיבור". כמו כן הוא ראה את "החצר הגדול אשר הפיל בחוזקתו ובתוקפו" והוא מוצא כי הבתים ההם עדיין חרבות ושוממות "כי יראה כי החצר ההוא היה דבר גדול לפי מה שיראה עד היום הזה". על קהילת היהודים הוא מספר כי יש בית כנסת יפה וקטן. יש להם שדות וכרמים. הנוסע הזכיר שמות של שני יהודים מעזה: ר' משה ב"ר יהודה ספרדי וחותנו ר' מאיר ספרדי צורף.

בתחילת המאה ה-17 כיהן המקובל והפייטן ר' ישראל נג'ארה כרבה של הקהילה עד לפטירתו ב-1628 וקבורתו בבית העלמין היהודי שבה לאחריו כיהן בנו ר' משה בן ישראל נג'ארה.

בתקופת האימפריה העות'מאנית יצא מעזה נתן העזתי שהכריז על שבתי צבי כעל משיח בליל חג השבועות בשנת 1660.

בשנת 1674 דיווח כומר ישועי שהגיע אל העיר, שליהודים יש רובע משלהם. כומר נוצרי אחר שהגיע לעזה בשנת 1726 דיווח על קהילה יהודית בעיר, שבניה עוסקים במסחר ומשמשים כמתורגמנים[31]. בפברואר 1799 עם כיבוש הכוחות הצרפתיים בראשות נפוליאון את העיר, פרצה בה מגפת דבר והיהודים נטשו את העיר.

העת החדשה

בשנת 1885 קרא זאב קלונימוס ויסוצקי, מראשי חובבי ציון, להקים התיישבויות יהודיות בלב ערים ערביות (עזה, לוד ושכם) כדי לתת מענה נוסף, מלבד המושבות שקמו אז, לפרנסת העולים. בשנת 1886 כבר גרו 30 משפחות יהודיות בעזה, אם כי קודם לכן, בשנת תר"ל 1869, התגוררו בה שתי משפחות מיוצאי מרוקו שהיו הגרעין המייסד להתיישבות היהודית החדשה. החל מ-1907 כיהן הרב ניסים אוחנה כרב קהילת עזה, ייסד בה בית ספר ללימוד תנ"ך ותלמוד בשפה העברית, ואליעזר בן-יהודה נכח בפתיחה שלו. בנוסף, הוא התקין שם מקווה טהרה לנשים, ויזם הקמה של בית עלמין.

ואולם, במלחמת העולם הראשונה גורשו יהודי עזה, וחלקם אף הוגלו מן הארץ[32]. בגל התיישבות זה, ידוע כי חלק גדול מיהודי עזה עסקו במסחר וכי בין היתר החזיקו במונופול על יצוא אבטיח הפקועה ("חנדל") דרך הים מנמל עזה לנמל המבורג. את הירק גידלו הבדווים שבנגב בחולות, והוא שימש גם תרופה פופולרית לעצירות. ענף חקלאי אחר, גידול דגן שעורה שהייתה מבוקשת לתעשיית הבירה, משך הרבה משפחות יהודיות נוספות עד לשנת 1916, השנה שבה פינו צבאות הטורקים והגרמנים את כל תושבי האזור לקראת ההתמודדות מול צבאות בריטניה ובני בריתה. לאחר המלחמה חזרו יהודים לעזה (במפקד 1922 נרשמו בה כ-50 יהודים[33]), אך הם הוכרחו שוב לעזוב בעקבות מאורעות תרפ"ט[34].

מבנה העיר

שיקום העיר

בעקבות הקרבות שנערכו על כיבוש עזה במלחמת העולם הראשונה, כתוצאה מהירי הארטילרי של הכוחות הבריטיים והרס פנימי של הבתים על ידי המגנים הטורקים, חרבה העיר ותושביה נטשוה. רק ביולי 1920, לאחר שנסתיים השלטון הצבאי הבריטי בעיר, החלו התושבים לחזור אל העיר. המנדט הבריטי מינה ב-1937 את הנרי קנדל (שתכנן את תוכנית האב של ירושלים ב-1944) לתכנן את תוכנית האב לעיר, הקצה כספים והחל לבנות את עזה מחדש. בבנייה התמקד קנדל בשיקום חלק קטן ממרכז העיר, כולל הפיכת רחוב עומאר אל-מוכתאר לרחוב המרכזי בעיר, ובמקביל, שם את הדגש על הקמת שכונות מתוכננות בפרברי העיר הישנה[35].

מבנה מוניציפלי

שכונות העיר עזה

בשנות שלטונו הראשונות של השלטון הישראלי בעיר חולקה עזה ל-8 שכונות:[36]

נכון ל-2014 מחולקת עזה ל-18 רבעים:

  1. מדינת אל-עוודה (אנ')
  2. שיח' רדואן
  3. א-נסר (אנ')
  4. א-שאטי
  5. רימאל הצפונית
  6. רימאל הדרומית
  7. א-דרג' (אנ')
  8. א-תופאח
  9. סברה
  10. העיר העתיקה
  11. תל אל-הווא
  12. זייתון
  13. שיח' עג'לין
  14. א-תורכמאן (חלקה המערבי של שג'אעיה)
  15. תורכמאן המזרחית (חלקה הדרומי של שג'אעיה)
  16. ג'דיידה (חלקה הצפוני של שג'אעיה)
  17. ג'דיידה המזרחית (חלקה המזרחי של שג'אעיה)
  18. הרחבה מוניציפלית מדרום מערב לעיר (שטח שנוסף לעיר ב-2009)

יישובים סמוכים

במשך השנים התפתחה עזה והתפשטה לכל הכיוונים, והיא גובלת ביישובים עצמאיים אחרים הסמוכים אליה כגון:

ערים תאומות

לקריאה נוספת

  • אילן מאירי, הנשק הטורקי והבריטי בקרבות עזה, 1917, בתוך: 90 שנה למלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל; שחזור האיגוף הגדול והקרב על באר שבע, 31-27 באוקטובר 2007 והכנס השישי על מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל מבאר שבע לשפלת פלשת, מכללה אקדמית ספיר 1–2 בנובמבר 2007. ירושלים: הוצאת אריאל, תשס"ט-2009
  • דרור זאבי, המאה העות'מאנית - מחוז ירושלים במאה ה-17, (תשנ"ז)
  • כהן ולואיס: (Cohen A. & Lewis B. Population and Revenue of Towns in Ottoman Palestine (1978
  • מרדכי אלקיים, 40 שנות יישוב יהודי בעזה, באר שבע והקמת חוות רוחמה, כסלו תשנ"ה - דצמבר 1994.
  • ברוך תאנה, ערי נחלתנו - מאמרים על . . . עזה , תשנ"ז (1997).

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: עיו"ש
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: עזה

הערות שוליים

  1. ^ גובה העיר העתיקה של עזה - רובע א-דראג', Gaza, אתר גלובל סקיוריטי
  2. ^ Hayim Tadmor, The Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King of Assyria (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1994), p. 105, 127, 132
  3. ^ יעקב משורר, המטבעות שנתגלו בחפירות כורזין, ארץ-ישראל: מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה י"א, 1973, עמ' 158
  4. ^ באשורית: ḫa-az-zu-tu,[2] ביוונית: Γαζα,[3]
  5. ^ מפקד אוכלוסין 2017, הרשות הפלסטינית, פברואר 2018
  6. ^ ראו:
    Hayim Tadmor, The Inscriptions of Tiglath-Pileser III, King of Assyria (Jerusalem: Israel Academy of Sciences and Humanities, 1994), p. 105, 127;
    A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The Royal Inscriptions of Sennacherib, King of Assyria (704-681 BC), Part 1, Eisenbrauns, 2012, מסת"ב 978-1-57506-241-9;
    A. Kirk Grayson, Jamie Novotny, The Royal Inscriptions of Sennacherib, King of Assyria (704-681 BC), Part 2, Eisenbrauns, 2014, מסת"ב 978-1-57506-242-6
  7. ^ מלחמת היהודים ד: 87
  8. ^ קדמוניות היהודים יג: 361-364
  9. ^ Martin Abraham Meyer, History of the City of Gaza (New York, 1907), pp. 60-62
  10. ^ ראו בפרק השני בספרו של זאבי, תשנ"ז. פירוט המבנה הדמוגרפי של העיר, כולל הקהילה היהודית, והכנסות המס העות'מאני מהעיר במאה ה-16 מפורטים בספרם של ברנרד לואיס ואמנון כהן המבוסס על מפקדי המס העות'מאניים
  11. ^ עזה, אנציקלופדיה בריטניקה 1911, כרך 11, עמ' 545(הקישור אינו פעיל, 3.3.2019)
  12. ^ הערך גאזה באנציקלופדיה בריטניקה
  13. ^ זהר עמר, אבטיח הפקועה בכלכלת העיר עזה בעת החדשה, קורות טז, תשס"ג, עמ' קג-קכ
  14. ^ 14.0 14.1 בית הקברות הצבאי בעזה באתר הוועדה של הקהילייה הבריטית לקברי מלחמה
  15. ^ מפת עזה 1:7,500 מאת משרד המלחמה הבריטי, באתר אוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית, ‏1917
  16. ^ ב-2004 הושחתו ושוברו מצבות בבית הקברות כמחאה על השתתפות כוחות בריטיים במלחמת עיראק דיווח על השחתת מצבות בבית הקברות ב-2004 באתר News.Scotsman
  17. ^ אטלס כרטא לתולדות מדינת ישראל - שנים ראשונות תש"ח-תש"ך, מפה 218, ירושלים: הוצאת כרטא, 1978
  18. ^ חנוך ברטוב, דדו (כרך ראשון), עמ' 82, וקובץ התמונות, עמ' 160, הוצאת מעריב, 1978
  19. ^ ראו עלי מונטר
  20. ^ על פי עדותו של יהודה רשף, מפקד חטיבה 11, ב-"6 ימי מלחמה" - קובץ הדרכה של הנוער העובד והלומד, עמ' 125-126
  21. ^ עזה חוברה לרשת החשמל הישראלית, למרחב, 27 בנובמבר 1969
  22. ^ ישראל 50 בעמוד על שנת 1969
  23. ^ דני צדקוני, מה שנשאר משיקום הפליטים, דבר, 10 בפברואר 1982
  24. ^ זאב גלילי, מנורה, שופר ולולב במסגד בעזה, באתר היגיון בשיגעון, ‏2009-07-27
  25. ^ מתוך ספרו של הקראי סהל בן מצליח בן המאה העשירית בהקדמתו לספר המצוות והגניזה הקהירית כפי שמביא יצחק בן-צבי בספרו "שאר ישוב" עמ' 305. ישנו מקור נוסף בפירוש קראי קדום לספר דניאל שחיבר דניאל בן משה אלקומיסי בשנת 900 לערך ובו כתוב לאמור: "ועם ידעי א-להיו הם ישראל יחזקו ויעשו כי טרם בואו לא יכלו לבוא אל ירושלים ומארבע כנפות הארץ היו באים אל טבריה ואל עזה לתאוות המקדש".
  26. ^ יצחק בן-צבי, "שאר ישוב", עמ' 305.
  27. ^ מתוך הגניזה הקהירית, כתב היד הבודליאני וכתב היד של צופוט-קלעה כפי שמביא יצחק בן-צבי בספרו "שאר ישוב", עמ' 306
  28. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 236.
  29. ^ בנוסף לקהילה של שבעים משפחות שמצא במצרים
  30. ^ הרובע היהודי
  31. ^ מיכאל איש-שלום, מסעי נוצרים לארץ-ישראל, עמ' 365, 395.
  32. ^ על תולדות היישוב היהודי בעזה בתחילת המאה ה-20 וחורבנו, ראו: אברהם אלמאליח, חורבן הישוב היהודי בעזה, חלק א', הד-המזרח, 29 בינואר 1943 חורבן הישוב היהודי בעזה, חלק ב', הד-המזרח, 12 בפברואר 1943
  33. ^ אביבה חלמיש, מבית לאומי למדינה בדרך, האוניברסיטה הפתוחה, כרך א, יחידה 1, עמ' 60.
  34. ^ עפרה לקס, ‏הגירוש מעזה, תרפ"ט, באתר בשבע - ערוץ 7
  35. ^ רנה הברון, ‏מוחמד רוּשדי – משרתם של שני שלטונות, קתדרה 63, אפריל 1992, עמ' 107-98
  36. ^ דני צדקוני, מי יהיה ראש עיריית עזה, דבר, 8 בפברואר 1973
  37. ^ הברית הוקפאה על ידי תל אביב-יפו ב-10 בפברואר 2008 עקב ירי רקטות הקסאם על ישראל. ת"א ועזה - כבר לא תאומות, www.nrg.co.il


עזה
זייתוןשג'אעיהבית הקברות הצבאי הבריטי בעזהא-תופאחא-תופאחעלי מונטרהאוניברסיטה האיסלאמית בעזהתל אל הוואג'באליהמחנה הפליטים ג'באליהשיח' עג'ליןא-רימאלא-רימאלשאטישיח' רדואןא-דרג'בית החולים שיפאגדר המערכת סביב רצועת עזהדרך סלאח א-דיןא-נאצרMap of gaza city draft1.PNG
אודות התמונה

לחצו על המיקום המתאים במפה לניווט


ערים ומושבות פיניקיות
מפת ערי הפיניקים ומושבותיהם
כנען
ערי החוף אלת • רפיח • עזה • אשקלון • אשדוד • מחוז יבנה • יפו • תל מיכל • ארשף • אליכין • מגדל עבדעשתרת • תל מבורך • קרוקודילון • דאר • עתלית • שקמונה • תל אבו הואם • בעל • תל בירה • עכו • כברי • אכזיב • חמון • צור • מחלב • צרפת • צידון • בארות • גבל • בתרון • טריפולי • אורתוסיה (אנ') • ערקת • צמר • מרת (אנ') • ארוד • אנטי־ארוד • קרן • בלנאה • פלטוס (אנ') • גבעל • לאדכא • אוגרית־רמיתה • מוריאנדה (אנ')
פנים הארץ מרשה • ירושלם • שכם • כבול • מצפה ימים • קדש • תל אנפה • כמד • בעל־בקע
קיליקיה אזתודי • אדון • לארטס (אנ')
אי־כתיים כתי • אדיל • תמש • לפט • פף • סלמיס • אמתוס (קרת־חדשת?) (אנ')
יוון רודן • כפתור • אי־כתר (אנ') • סאמוס • קליסטה־תרה • תאסוס • עבדרת • אתונה • פיראוס • תבאי (אנ') • דמטריאס • קוס • אוליארוס (אנ') • פויניקוס (אנ')
מצרים מף • איפסמבול
סיציליה צור הכוסים • אגרגנת • הראקליה מינואה • סלינוס (אנ') • מזר (אנ') • ליליבאיום • מטוא (אנ') • דרפנה • ארך (אנ') • ציץ • כפרא (אנ') • חמר (אנ') • ראש מלקרת • הנה
שרדן אולביה • פאולי ג'ריי (מארח?) (אנ') • כרלי • נורה (אנ') • ביתען (אנ') • סלכי (אנ') • אי נצים (אנ') • מונטה סיראי (אנ') • נאפוליס (אנ') • תרוס (אנ') • אלגרו
קורסיקה אלליה (אנ')
מצר מלקרת אנן • גול • אירנם • למפדוזה
צפון אפריקה תובקטיס • לפקי • ויעת, פילן, מעקר • צברתען • מנינקס • מקם חדש (אנ') • קפסה • תעינת (אנ') • ראש פה (אנ') • אכולה (אנ') • שטפשר (אנ') • תפסוס (אנ') • לפקי (תוניסיה) (אנ') • ראש פנת • אדרמת • מכתר (אנ') • תנסמת (צר') • אספיס (אנ') • קרקואן • קרתחדשת • עתקת • ראש אשמן (אנ') • עפון אקרא • תבגג • ווגה (אנ') • אלתברש (אנ') • בבעל (אנ') • תברכען (אנ') • תגרן (אנ') • עפון (אנ') • מלכא (אנ') • מקמא (אנ') • ראש כד (אנ') • כרטן • טפתען (אנ') • אי גלגל (אנ') • סראע (אנ') • תמכי (אנ') • ראש עז (אנ') • ראשיפיסיר (אנ') • אי אמן (אנ') • ראש כובב (אנ') • כש (אנ') • ראשוביקרי (אנ') • ראש גני (אנ') • אי כוסים • תיפאזה • אי חול (אנ') • גנגן (אנ') • קרתן (אנ') • כמא (אנ') • ראשגון (אנ') • ראש אדר • אבן חק (אנ') • חק ש עלשת • תיתגא • יוליה קונסטנטינה זיליל (אנ') • לכש (אנ') • וולוביליס (אנ') • תומיאטרי (אנ') • תמדעת (אנ') • סלעת־שעלת (אנ') • אזמה (אנ') • ראשיביס • מוגדור • אגדר
אישפניה אליסובו • נמל חנבעל ונמל מגן • אוסונובה • אונובה • שפלה • קרת חמן (אנ') • קרת טובה • לבריחה (אנ') • אגדר • קרת (אנ') • מונס קלפה • קרו דל ווילאר (אנ') • מלחת • טוסקנוס (אנ') • צכץ • עבדרת (אישפניה) (אנ') • תותוגי (אנ') • תגלת (אנ') • קרתחדשת (אישפניה) • הרנא (אנ') • אקרה לאוקה • צוריכה (אנ') • טרקו
האיים הבלאריים איבשם (אנ') • מגן
עוד מסלת • אביניון • נים • אי נור • עשתרות (אנ') • תרשיש • אופיר
Logo hamichlol.png
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=עזה&oldid=2144862"