סילביה סטרהימיר קרנצ'ביץ'
 | |
| לאום | קרואטי |
|---|---|
| שפות היצירה | קרואטית |
| תחום כתיבה | שירה |
סִילְבִיֶה סְטְרַהִימִיר קְרַנְצֶ'בִיץ' (בקרואטית: Silvije Strahimir Kranjčević; 17 בפברואר 1865 סן (אנ') – 29 באוקטובר 1908, סרייבו) היה משורר קרואטי. שירתו הרפלקסיבית, שהגיעה לשיאה בשנות ה-90 של המאה ה-19, היוותה נקודת מפנה שקידמה נושאים מודרניים בשירה הקרואטית.
תחילת חייו
קרנצ'ביץ' נולד בסן (אנ') שבקרואטיה, אז חלק מהאימפריה האוסטרית. מרדן כנער, השלים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה, אך לא סיים אותם. זמן קצר לאחר שהצטרף למכללה הגרמנית וההונגרית האפיפיורית (Pontificium Collegium Germanico et Hungaricum) ברומא, שם היה אמור לסיים ככומר, שינה את דעתו ועזב. השהות הקצרה בעיר הנצח תופיע בשירתו שנים מאוחר יותר.
הוא השתתף בקורס בן שנה למורים לשפה והיסטוריה בזאגרב. עם תעודה של מורה ב"בתי ספר אזרחיים", הוא עזב לעבוד בבוסניה והרצגובינה. מוסטאר, ליבנו (אנ'), ביילינה, סרייבו: אלו היו הערים שבהן לימד וכתב שירה.
קרנצ'ביץ' תרם תרומה לתרבות האלבנית: בזמן שהסופר האלבני ג'רג' פישטה (אנ') למד בבתי ספר של המסדר הפרנציסקני בבוסניה, הוא פגש את גרגו מרטיץ' (אנ') הבוסני וסילביה סטרהימיר קרנצ'ביץ' שחיו באותה תקופה בבוסניה. מרטיץ' וקרנצ'ביץ' עוררו את האינסטינקט הספרותי בפישטה.[1]
הוא פרסם את שירו הראשון, Zavjet (נדר) ב-1883, כמה חודשים לפני שעזב לרומא. את המגזין שבו הוא פורסם, Hrvatska vila (וילה קרואטית), הוביל אאוגן קומיצ'יץ' (אנ'), סופר ופוליטיקאי מפורסם באותה תקופה, שקיבל בהתלהבות את רוח הלחימה בחרוזיו של המשורר הצעיר האלמוני. קרנצ'ביץ' שלח שני שירים נוספים מרומא ב-1884, Pozdrav (הצדעה) ו-Senju-gradu (העיר סן), ל-Sloboda (חופש), כתב עת בסושאק. כשחזר מרומא, פרסם את Noć na Foru (לילה בפורום) בכתב העת Vijenac (אנ') (זֵר).
מבחינה פוליטית, הוא היה חסיד של אנטה סטארצ'ביץ' (אנ') ומפלגת הזכויות הקרואטית (אנ'). מצבי הרוח האפלים של שיריו קשורים לדיכוי ההונגרי של קרואטיה.
Bugarkinje
ספר השירה הראשון שלו, Bugarkinje (נשים בולגריות; 1885), ראה אור בסן עיר מולדתו. בספר זה הוא הכריז על שלושת הנושאים העיקריים שלו: מולדת, אדם ויקום. קרנצ'ביץ' לא עתיד לשנות אותם, רק להעמיק בהם. Bugarkinje הוא שם מסורתי שניתן לשירי עם אלגיים בבלקן. הביקורת הראשונה על הספר נכתבה על ידי הפילולוג הקלאסי ומבקר הספרות מיליבוי שרפל (Milivoj Šrepel) בכתב העת Vijenac (אנ'). שרפל ציין את "הדמיון החי" ו"ההתלהבות הפואטית האמיתית" של קרנצ'ביץ', אך הצטער על האיכות הלא אחידה של שיריו. עם זאת, הוא הגיע למסקנה כי "יד חדשה ומוכשרת הופיעה בפרנסוס הקרואטית".[2]
דמויות ספרותיות מאוחרות יותר הרעיפו שבחים עוד יותר על השירים ב-Bugarkinje. הסופר הגדול מירוסלב קרלז'ה אמר שהם הציגו את קרנצ'ביץ' כ"נושא דגל של חירות" אמיתי. היסטוריון הספרות איבו פרנגש (Ivo Frangeš) אמר כי האנרגיה הנבואית והמרירה של שיריו, אף על פי שהיא נופלת מדי פעם לפאתוס ולרטוריקה, אימצה נושאים אוניברסליים וקוסמיים, שגרמו לקרנצ'ביץ' הצעיר להתבלט בקרב בני דורו, כמו אאוגוסט הרמבשיץ' (אנ'), שהנושאים העיקריים שלו היו פטריוטיות הצהרתית או קשר בין-זוגי.
הספר Bugarkinje ניסה לגבש תוכנית פואטית ופוליטית, כאשר שיר ההקדשה לאאוגוסט שנואה (אנ') מבטא את ה"אני מאמין" הפואטי של קרנצ'ביץ', בעוד שהשירים לקרואטיה, לעם ולפועל עמדו כשלושה עמודי תווך של אמונותיו הלאומיות והפוליטיות של המשורר.
קרנצ'ביץ' השתמש במשלים מקראיים וקלאסיים, וכן בסמלים מתולדות הנצרות והיהדות; האופי האלגורי שלהם התאים לשיריו על הנושאים האנושיים הבסיסיים.
שלהי חייו
ספר השירה הבא שלו, "Izabrane pjesme" (שירים נבחרים), הגיע יותר מעשור מאוחר יותר, ב-1898. שנות ה-90 של המאה ה-19 סימנו את השיא של יצירתו השירית. אחריו יבואו שני ספרים נוספים: Trzaji (רעד) ב-1902 ו-Pjesme (שירים) ב-1908.
בסרייבו היא ערך את Nada (אנ') (תקווה), כתב עת ספרותי שיצא לאור על ידי ממשלת בוסניה, במשך שמונה שנים (1895–1903). העורך הרשמי היה היועץ הממשלתי קוסטה הורמן (Kosta Hörmann), איש רחב אופקים ופטרונו של אנטון גוסטב מאטוש (אנ'), אך הוא סמך על מדיניות העריכה של קרנצ'ביץ'. בגלל חופש ספרותי זה, משך Nada אליו את גדולי הסופרים הקרואטים באותה תקופה, והפך למגזין הספרותי החשוב ביותר של התנועה הפרה-מודרניסטית הקרואטית. שם פרסם קרנצ'ביץ' את רוב מאמריו וביקורותיו הספרותיים.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של סילביה סטרהימיר קרנצ'ביץ'
- Works by Silvije Strahimir Kranjčević at LibriVox (public domain audiobooks)
- Kapitalno djelo o Kranjčeviću
- Bugarkinje
הערות שוליים
- ^ Pater Gjergj Fishta (1871-1940)
- ^ Šrepel, Milivoj (1885). "Bugarkinje". Vijenac (בקרואטית). XVII (33): 522–525., cited in "Bugarkinje", Vijenac (בקרואטית), no. 556, 24 ביוני 2015
{{citation}}: (עזרה)
