ספירולינה

ספירולינה היא אצה כחולית מיקרוסקופית חד-תאית השייכת למערכת הכחוליות (Cyanobacteria), המשמשת מקור תזונתי לבני אדם, לדגים ולחיות משק. ספירולינה עשירה בחלבונים, חומצות אמינו, ויטמינים ומינרלים רבים. אצת הספירולינה גדלה הן במים מתוקים והן במים מלוחים. צורתה, המזכירה סליל היא שהקנתה לה את שמה. הספירולינה נפוצה באפריקה, אסיה ובמרכז אמריקה. כיום מייצרים מהאצה תוספי מזון.

אבקה של האצה

תיאור

ספירולינה שימשה כמקור מזון לאצטקים ולתרבויות אחרות במרכז אמריקה עד המאה ה- 16, וזכתה לפרסום לאחר שנאס"א וסוכנות החלל האירופאית השתמשו בה כמזון עבור אסטרונאוטים בחלל בשנות ה-80. אצות הספירולינה הן בעלות שרידות גבוהה, וסוגים מסוימים שלהן שורדים גם אחרי שהתייבשו על סלעים שחומם מגיע עד 70 מעלות צלזיוס.

אצות ספירולינה באגם

תהליך הפקת הספירולינה

תהליך ההפקה כולל קציר מוקדם של ספירולינה שמתחיל עם עלות השחר, במטרה להגיע לרמת חלבון מקסימלית. קיימים שני סוגי ייצור:

ייבוש ספירולינה באמצעות תנור Raw Food ייעודי, לאחר הייבוש נגרסת הספירולינה לפתיתים או נטחנת לאבקה.
ספירולינה קפואה – הקפאה ואריזה של ספירולינה טרייה.

ערכים תזונתיים

50%-70% חלבון מלא, המכיל את כל חומצות האמינו החיוניות.
ספירולינה מכילה ויטמינים רבים, כולל ויטמיני E ,C ,B3 ,B2 ,B1 ו-K.
מינרלים כגון סידן, ברזל, מגנזיום ואשלגן.

היסטוריה

בשנות ה-50 נשלחה משלחת מחקר לחקור את אנשי הקנמבו (Kanembu) שבט אפריקאי שחי על גדות אגם צ'אד. בני השבט הפתיעו את החוקרים בבריאותם הטובה ותוחלת חייהם הארוכה יחסית לשכניהם^[^{דרוש מקור]}, למרות מיעוט המזון בסביבתם. החוקרים נשארו לגור תקופה באזור השבט וגילו את הסוד לבריאותם במאכל שהם קראו לו "dihe" שמשמעותו בשפתם: "האצות הירוקות מהאגם", שהן רכיב מזון שגרתי בתפריטם. בני השבט אוספים את האצות בכדי חרס, מסננים ומיבשים אותן, ומשלבים אותן במזונם. החוקרים הגיעו למסקנה שזה הסוד לבריאותם הטובה של בני השבט^[^{דרוש מקור]}.

במהלך השנים 1964 ו-1965, שהה הבוטנאי ז'אן לאונרד באזור אגם צ'אד עם משלחת מחקר בלגית, והגיע למסקנה כי dihe הוא ספירולינה, והחל לחקור את ההרכב הכימי של הספירולינה. במקביל קיבל לאונרד הצעה מחברת Sosa-Texcoco בע"מ לחקור שגשוג מדאיג של אצות במתקן הייצור שלהם לנתרן הידרוקסידי ליד אגם טקסקוקו (Texcoco) במקסיקו. באגם זה קצרו האצטקים את הספירולינה שהייתה עבורם מקור מזון עד המאה ה-16. האצטקים יבשו ומכרו אותה בצורת עוגות.

בעקבות ההזמנה מחברת סוסה טוקסקוקו נערך מחקר מעמיק ראשון מסוגו על דרישות הצמיחה והפיזיולוגיה של הספירולינה. בשנת 1967 הוכרזה הספירולינה כ"מזון על" על ידי האגודה הבינלאומית למיקרוביולוגיה יישומית^[^{דרוש מקור]}^{[דרושה הבהרה]}. בעקבות זאת הוקם בתחילת שנות ה-70 מפעל הייצור הראשון של ספירולינה בקנה מידה גדול, המנוהל על ידי חברת Sosa Texcoco.

מחקרים

על פי המכונים הלאומיים לבריאות בארצות הברית, אין מספיק ראיות מדעיות להמליץ על תוספת ספירולינה לכל מצב אנושי, ויש צורך במחקרים נוספים כדי לברר האם צריכת ספירולינה מניבה יתרונות כלשהם. נטען גם כי הספירולינה מסייעת לשליטה בגלוקוז בקרב חולי סוכרת, אך רשות המזון האירופית דחתה את הטענות הללו בשנת 2013. ספירולינה נחקרת גם כתוסף תזונתי פוטנציאלי לילדים החולים ב-HIV^[^{דרוש מקור]}.