מודל הנפש הפרוידיאני
מודל הנפש הפרוידיאני הוא בסיס התאוריה שהציע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.
רקע
ערך מורחב – פסיכואנליזה
הפסיכואנליזה - אסכולה תאורטית וטיפולית חשובה בפסיכולוגיה, אשר נוסדה באמצע המאה ה - 20 על ידי זיגמונד פרויד - הציעה כיוונים חדשניים באשר למטרות, תחומי העניין ושיטות המחקר בפסיכולוגיה, בתקופה שבה התאוריה של הבנת הנפש והאישיות עדיין הייתה בחיתוליה.
מודל הנפש הפרוידיאני פתח צוהר להבנת נפש האדם ולהבנת האדם את עצמו. גם מבחינה חברתית שינתה הגישה הפסיכואנליטית כמה מהנורמות המוסריות שהיו מקובלות עד אז. ביטויים לשינויים זה ניתן למצוא גם בשדה האמנות והספרות.
הפסיכואנליזה המשיכה להתפתח על ידי תלמידיו הרבים של פרויד, שחלקם נשארו נאמנים לתורתו והמשיכו לפתחה בדרכו (כגון אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט), ואחרים (כמו קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פרנקל ואריך פרום) פיתחו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה.
המודל הסטרוקטורלי
- ערך מורחב – המודל הסטרוקטורלי
המודל הסטרוקטורלי הוא המייצג את מבנה הנפש על-פי פרויד. לפי פרויד, הנפש היא מבנה מורכב המחולק לשלושה מבנים תאורטיים, והם:
- סתמי - אִיד (id): המבנה המאגד את היצרים הטבעיים
- אני - אגו (ego): המבנה המהווה את עיקר המודע של האדם
- אני עליון - סופר אגו (super-ego): המבנה המאגד את המוסר וצורכי החברה
המודל הדינמי
את הדינמיקה בין הרשויות השונות תיאר פרויד באמצעות המודל הדינמי. פרויד דימה את האישיות לאנרגיה פסיכית, היכולה לעבור ממבנה אחד של האישיות למבנה שונה. אנרגיה זו, שמקורה במזון אותו צורך האדם, אינה נעלמת, אלא מומרת. על-פי קביעה זו, כל כמות אנרגיה הנחסכת מרשות נפשית אחת משמשת רשות נפשית אחרת.
כך העניק פרויד, לדוגמה, הסבר לתופעה שבה בני אדם מוסריים, הולכים ומפתחים מצפון חזק ככל שהם עונים יותר על צורכי החברה. במקום שמצפונם ירפה מהם ככל שיסבלו יותר למען המוסר, מצפונם רק הולך וגדל ומאתגר אותם אתגרים נוספים. ההסבר המוצע על-פי מודל זה הוא, שהאנרגיה הנחסכת מהגשמת הצרכים שבאיד, עוברת לאני העליון ומחזקת אותו.
המודל הטופוגרפי
- ערך מורחב – המודל הטופוגרפי
בהרצאות המפורסמות של פרויד בנושא "המבוא לפסיכואנליזה", פותח פרויד בתיאור והסבר על מעשי כשל: הטעויות הקטנות שבני אדם נוטים לעשות בלא לשים לב, המראות על כוונותיהם האמתיות. ביניהם: שכחה, פליטת פה, פליטת קולמוס, שגיאת קריאה וכו'. מעשי כשל אלו מכונים גם "טעויות פרוידיאניות".
דוגמה ל"טעות פרוידיאנית": יושב ראש הפרלמנט שבפתיחת ישיבה, אומר בחגיגיות "אני מכריז על סיום הישיבה!". דוגמה נוספת: שכיר, שכאשר הוא מחפש מקום חניה בחניון עם הבוס שלו, שואל אותו "אפשר לחנוק פה?" (במקום לחנות פה). הדוגמה המוכרת ביותר היא שכחה של שמו של אדם מסוים בצורה שיטתית. ניתן להביא עוד דוגמאות רבות. מהללו נוכל ללמוד, לשיטת פרויד, שישנם דברים בנפשות בני האדם שהם אינם מודעים אליהם.
על-פי פרויד, קיימת חלוקה נוספת של הנפש, לרמות שונות של מודעות, אשר אינן חופפות בהכרח את הרשויות הנפשיות. על-פי מודל זה, המכונה המודל הטופוגרפי, ניתן להבחין בין 3 רמות שונות של מודעות:
- המודע: סך הדברים שבהכרת האדם - "כל מוצג המצוי בתודעתנו והנתפס על ידינו".
- הקדם מודע (הסמוך למודע): כל נתון פסיכי הנמצא על ידינו בצורה חבויה, אלא שאפשר לעוררו מדעת, כדוגמת ההיזכרות, ההיכרות.
- הקדם-מודע משמש גם כ"צנזור" בין המודע ללא מודע כאשר רעיונות לא רצויים לא מתקבלים למודע אלא עוברים ללא מודע.
- הלא מודע: כל נתון החבוי בנפשנו, שאין בידינו להעלותו בצורה ספונטנית על פני השטח של התודעה. לדוגמה: מאורע טראומטי שחווה האדם בילדותו, שאין הוא יכול להיזכר בו בשום אופן או להכיר אותו, נמצא בלא-מודע. לעיתים מדובר בידע שאילו היה האדם מודע לו, היה מאיים עליו או מעורר בו חרדה.
- הערה: ה"תת-מודע" הוא מושג עממי שבדרך כלל בא להחליף את המושג "לא-מודע". מושג זה מחלק את הנפש לשני חלקים במקום לשלושה, ומתעלם מחשיבות הקדם-מודע. מושג זה אינו מקובל בפסיכותרפיה המקצועית, והוא מופיע לרוב לצורך ספרותי או עממי, או בספרי רפואה משלימה וכאחד ממושגי העידן החדש.
גם בתוך הקדם מודע והלא מודע ישנם שלבים שונים של עומק ו"זמינות" המידע. לדוגמה - ישנם זיכרונות, שהדרך היחידה להכירם היא בהיפנוזה. הרחקתם של הזיכרונות השונים מתודעת האדם אינה סימן לחוסר היעילות או לרפיונם של הכוחות הנפשיים, אלא להפך - היא תוצאה של תהליך מיוחד ודינמי ביותר - תהליך ההדחקה.
עקרון הקביעות
עקרון הקביעות הוא עיקרון בסיסי שניתן לבארו מבחינה פיזיולוגית כך: "מערכת העצבים היא מנגנון, שתפקידו להרחיק מדי פעם את הגירויים הנקלטים, למישור התחתון הנמוך, ככל האפשר." פעולה זו משרתת מניעת גירוי מתמיד של האורגניזם על ידי זיכרונותיו, דהיינו - אין האדם שוכח דבר, אלא מאחסנו באזור נפשי נגיש פחות.
ניתן לדמות את הזיכרון למחסן שבו חלק מהדברים נמצאים בפתח המחסן, חלק בסופו, וחלק מאחורי דלתות נעולות וכספות.
חרדות
לדעת פרויד, הנפש האנושית עשויה לפתח בתוכה הסתבכויות, המונעות מן האדם תפקוד מתאים כלפי המציאות. תהליכים אלו מכונים חרדה, ופרויד הבחין בין שלושה סוגים שלהן:
- חרדה מציאותית: מזהירה את האורגניזם מפני סכנות חיצוניות
- חרדה נוירוטית: נובעת מהחשש שהאני יאבד שליטה על הסתמי
- חרדה מוסרית: נובעת מרגשי האשם שמקורם באני-עליון
את הפסיכואנליזה פיתח פרויד על-מנת להתגבר או להקל על חרדות אלה.
מנגנוני הגנה
לא כל הזיכרונות המורחקים אל הלא מודע, מורחקים לשם "סידור המחסן". ישנם זיכרונות מסוימים שידיעתם מביאה לחרדה, ולכן הם עוברים הדחקה - הרחקת הידע לאזור הלא מודע, כך שהוא אינו "זמין" עבור האדם ואינו יכול לפגוע בו ולהפריע את חייו היומיומיים. לרוב ניתן למצוא טראומות ילדות מודחקות אל הלא מודע, אך גם יצרים ומאוויים חסרי סיכוי, ומשאלות אסורות, מודחקים אל הלא מודע.
ההדחקה היא הבסיסית ביותר מבין כמה מנגנוני הגנה - מנגנונים נפשיים שמטרתם לאפשר ליחיד להתמודד עם חרדות ומציאות מאיימים על ידי שיבוש היכולת להכיר בהם, לדעת אותם, להבין אותם. מלבד ההדחקה, שהיא מנגנון ההגנה הבסיסי ביותר, ישנם מספר לא מועט של מנגנוני הגנה אחרים שמשמשים את האדם - הכחשה, התקה, המרה, השלכה, רציונליזציה ועוד.
דוגמה: איש המפסיד את כספו המושקע שוב ושוב, יכול להתמודד עם מציאות זו באמצעות רציונליזציה - מתן תירוץ הגיוני לתופעה כדי להתכחש לאמת שבה ולאחריות של האדם עליה - זאת היתה מעידה מקרית, הייתה עלי החובה להפסיד כעת כדי להרויח בעתיד, זאת הצלחה סטטיסטית וכו'. מנגנון הגנה פרימיטיבי הוא ההכחשה - שאותה ניתן למצוא בצורה הפשוטה ביותר בקרב ילדים - "לא לקחתי את הסוכרייה!"
מנגנוני ההגנה הם, על-פי פרויד, צורכי אנרגיה משמעותיים ביותר, ומביאים לסילופים ניכרים של המציאות. כל מנגנוני ההגנה פועלים בעיקר במישורים לא-מודעים, ואף על פי שהכרות עם מנגנוני ההגנה חשובה כשלעצמה, ההדחקה היא החשובה מכולם עבור הבנת יצירה של הרשות השלישית בנפש - האני העליון.
מודל שלבי ההתפתחות
בנוסף לחלוקת הנפש במצב נתון, מציע פרויד מודל התפתחותי, המתאר את התעצבותה של הנפש עבור אדם בן-תרבות.
תחילת ההתפתחות בתינוק בן יומו. תינוק זה מפתח לעצמו "אני", המכיר ומסוגל להתמודד ולתווך בין הסתמי למציאות החיצונית. לפי תורתו של פרויד היצרים - הליבידו, האהבה והמוות - אינם מתפתחים רק בשלבי ההתבגרות, כפי שנהוג היה לחשוב עד זמנו[1]. פרויד סובר, שיצרים אלו קיימים עם התינוק מיום היוולדו, והוא חילק את התפיסה העצמית הילדותית לשלושה שלבים:
השלב האוראלי (אוריס = פה, בלטינית), המקביל פחות או יותר לשנה הראשונה של התינוק. זה השלב שבו התינוק מנסה לקלוט את העולם בעיקר באמצעות הפה, אך גם דרך העור והחישה הפיזית. הפה הוא המקור העיקרי לתפיסה העצמית, ושיאה - היניקה מאמו. הפה מכיל גם משמעות הרסנית - הנשיכות; הצורך לנשוך מופיע כששיניו מתחילות לצמוח.
דוגמה: אדם בעל חסכים אוראליים, יצטרך לשים תמיד משהו בפה - בוהן, סיגריה, עט, או דבר מאכל.
השלב האנאלי (אנוס = פי הטבעת), החופף בדרך כלל את השנה השנייה והשלישית. בתקופה זו פי הטבעת הוא אזור ארוגני ראשי. גירוי רירית פי הטבעת, על ידי עשיית צרכים ויצירתם, גורמת לתינוק הנאה. בשלב זה הסביבה מחנכת את העולל לוותר על צואתו למען ההיגיינה והניקיון: בתחילה אין התינוק מסכים, הוא רוצה לשמור את צואתו, שכן היא חלק מגופו. הוא לומד לשלוט בסוגרים ולעשות צרכיו במקום הראוי לכך, כדי לשמור את אהבתם אליו.
שני שלבים אלו הם תפיסה עצמית אנושית בצורתה הפרימיטיבית. כאשר ישנם חסכים או מעבר לא נורמאלי של אחד מהשלבים, מפתח האדם, לפי הפסיכואנליזה הקלאסית, הפרעות התנהגות.
לדעתו של פרויד, אדם שנמנעה ממנו היכולת לשמור את צרכיו ולשחק בהם בתחילת השלב האנאלי, יהפוך לחסכן וקמצן, וידאג תמיד לרכושו - כמי שמפחד תמיד על הצואה שהייתה חלק מגופו ונלקחה ממנו.
השלב הפאלי (מלשון פאלוס ביוונית). תקופה זו, שמתחילה בגילאי 3-5, מתאפינת בהאצת ההתפתחות הגופנית. בשלב זה האיזורים המתפתחים הם אלו האזורים הארוגניים העיקריים. זהו הזמן להתפתחות תסביך אדיפוס ותסביך אלקטרה בהם הילד עשוי להתחבר ולהעריץ את ההורה שכנגד, ולחוש חרדתיות להפסד ואובדן מההורה הדומה.
כבר בשלבים הראשונים, בזמן פיתוח האני, מפנים הילד את חוקי הוריו, ונוהג לפיהם. הפנמה זו, בשלבים המוקדמים של הילדות אינה רציונלית; למעשה היא בנייתה של הרשות הנפשית השלישית – האני העליון או הסופר אגו.
יצירת האני העליון היא ההפנמה הנפשית הלא מודעת של מערכת האיסורים והחוקים של ההורים, המגיעה לכדי יצירה של רשות נפשית, שבכוחה לבקר את הדחפים הלא מודעים של הסתמי. על-פי פרויד, פתרונו של תסביך אדיפוס מגיע על ידי הפנמת מוסריות ההורה הדומה והדחקת המאוויים השליליים המתעוררים, יחד עם הפנמת המוסר של ההורה והדחקת המאויים האסורים, מופנמות תבניות התנהגות נכונות.
הילד מפנים את מוסר אביו, הוא מעריץ אותו ומנסה לחקותו. האב הוא סמכות מוסרית, והוא מופנם באני העליון כמצפון. אהבתו המעוצבת לאמו תהפוך לדפוס התנהגות נאות עבור יחסו לבת זוגו כדרך שאביו נהג באימו.
שלב החביון: שלב זה מתחיל בגיל שש ומסתיים בגיל ההתבגרות. בשלב זה מתרגל הילד להדחקת הדחפים הארציים ולתעלם לרכישת ידע.
השלב הגניטלי: (גניטלס = מלשון התרבות, בלטינית). בשלב זה, המתחיל בגיל ההתבגרות ונמשך לאורך כל החיים, הדחפים והתאוות עולים למודע.
ראו גם
לקריאה נוספת
- Freud, Sigmund (1923), The Ego and the Id, Joan Riviere (trans., 1927), Hogarth Press and Institute of Psycho-analysis, London, UK
- רוני סולן, חידת הילדות, הוצאת מודן, 2007.
קישורים חיצוניים
- אורית כהן ודנה פרידמן, באתר מט"ח:
- אגו וסופר אגו, בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- ההתפתחות הפסיכו-'התבגרותית', בלקסיקון הפסיכולוגי "בטיפולנט"
- The Id, Ego and Superego: The Structural Model of Personality, About.com
- Kurt R. Eissler, The effect of the structure of the ego on psychoanalytic technique, 1953, Psychomedia
- Freud's Structural and Topographical Models of Personality, AllPsych
- ^ אמנם כבר בחז"ל מצינו שהיצר הרע קיים מינקות לדוגמה: "אמר לו אנטונינוס לרבי: מאמתי יצר הרע שולט באדם משעת יצירה או משעת יציאה? ...אלא משעת יציאה. אמר רבי: דבר זה למדני אנטונינוס, ומקרא מסייעו, שנאמר "לפתח חטאת רובץ"" - מסכת סנהדרין צא ע"ב